תהלים · פרק ל״ז
אמנות הסבלנות והביטחון מול עוולות העולם
בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה־טוֹב שְׁכָן־אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה׃
פסוק ג'השקט המיוחד של הלב
לפעמים, כשמביטים סביב, נראה שיש אנשים שלא מתנהגים יפה ובכל זאת מקבלים דברים נפלאים. המלך דוד, שכתב את המזמור הזה, מגלה לנו סוד מתוק: אל תדאגו ואל תכעסו בגללם. ההצלחה שלהם היא כמו עשב ירוק שצומח מהר אבל גם מתייבש ונעלם מהר מאוד. במקום זאת, דוד מציע לנו לבטוח בהשם, לעשות רק מעשים טובים ולחכות בסבלנות ובשקט. כשאנחנו בוחרים בדרך הטובה, הלב שלנו מתמלא בשלווה אמיתית ובשמחה שנשארת תמיד. השם שומר על האנשים הטובים, מחזיק להם את היד כשהם נופלים, ומבטיח להם חיים מלאי שלום ואור. זו הדרך הכי בטוחה להיות מאושרים באמת.
הפסוק הזה מזכיר לנו ללמד את הילדים להתמקד בעשייה חיובית משלהם ולא להשוות את עצמם לאחרים.
הסיפור נוגע בערך של סבלנות, ביטחון עצמי והימנעות מקנאה. ילדים חווים לעיתים קרובות תחושות של חוסר הוגנות כשהם רואים אחרים עוברים על הכללים ומרוויחים מכך בטווח הקצר. הטיפ החינוכי כאן הוא לעזור לילד להעביר את תשומת הלב מההשוואה לאחרים אל הערך העצמי שלו ועשיית הטוב שלו. תוכלו לשוחח איתו על כך שההרגשה הטובה ביותר מגיעה מבפנים, מהידיעה שעשינו את הדבר הנכון, ולא מפרסים חיצוניים או מהשוואות.
- מתי הרגשת שהיה לך קשה לחכות בסבלנות למשהו, אבל בסוף זה היה שווה את זה?
- מהו מעשה טוב קטן שעשית היום או שתרצה לעשות מחר כדי לשמח מישהו?
- איך לדעתך אפשר להרגיע את הלב כשמרגישים כעס או קנאה בילד אחר?
הסוד של המלך דוד: איך להפסיק לקנא?
דמיין שאתה עומד בחצר בית הספר, ורואה ילד אחר שמציק לכולם אבל מקבל המון פרסים. זה מרגיש ממש לא הוגן, נכון? בפרק הזה, המלך דוד לוחש לנו סוד מיוחד כדי שלא נהיה עצובים. הוא מספר שההצלחה של האנשים הלא-טובים היא כמו דשא ירוק שמתייבש נורא מהר בשמש ונעלם. דוד מציע לנו פשוט לעצום עיניים, לנשום עמוק, לבטוח בהשם ולעשות רק מעשים טובים. כשאנחנו עושים טוב, הלב שלנו מתמלא בשמחה אמיתית ובשלווה, כמו גינה קטנה ויפה ששייכת רק לנו. השם תמיד שומר עלינו וידאג שהטוב ינצח בסוף. רוצה לדעת מה יקרה למי שבוחר בדרך הטובה והשקטה?
תסמוך על השם ותמיד תעשה דברים טובים, תישאר במקום שלך ותהיה חבר נאמן וטוב.
הידעת שהמלך דוד מדמה את האנשים הרעים לעשב ירוק שמתייבש מהר מאוד? בדיוק כמו דשא בקיץ החם שהופך לצהוב ויבש תוך ימים ספורים!
בפרק הבא נגלה מה קורה לאדם שנופל, ואיך יד נעלמה ועוצמתית עוזרת לו לקום מיד!
לצאת ממלכודת ההשוואות
במזמור הזה, המלך דוד מתמודד עם אחת התחושות הכי מעצבנות שיש: לראות אנשים שמתנהגים בצורה מגעילה, מרמים או פוגעים באחרים, ובכל זאת נראה שהולך להם קל והם הכי פופולריים. דוד מסביר שההצלחה הזו היא אשליה זמנית בלבד. הוא קורא לנו לא לבזבז אנרגיה על כעס או קנאה בהם. במקום זאת, הוא מציע להתמקד בחיים שלנו, לבטוח בהשם, ולעשות את הדבר הנכון. המזמור מבטיח שהאנשים הישרים והטובים, גם אם הם מתחילים בקטן, יזכו לשקט נפשי אמיתי וליציבות לטווח ארוך, בעוד שהרשעים יאבדו את כל מה שהשיגו בדרכים עקומות. זהו שיעור חשוב על סבלנות והתמדה בדרך הישר.
במקום להסתכל על מה שאחרים עושים, תתמקד בלבטוח בעצמך ובהשם, ותעשה את הטוב שלך בשקט ובביטחון.
כשאתם מרגישים קנאה בגלל פוסט או סטורי של מישהו שנראה שהכל הולך לו בקלות (למרות שהוא לא מתנהג יפה), תעשו 'פאוז'. תזכירו לעצמכם שזה רק מייצג רגע חולף, ותשקיעו את האנרגיה הזו בפרויקט או בתחביב שאתם אוהבים ושעושה טוב לאחרים.
זה כמו לראות שחקן במשחק מחשב שמשתמש בצ'יטים (קודים של רמאות) כדי לנצח. בהתחלה זה נראה מגניב והוא עוקף את כולם, אבל בסוף המערכת חוסמת אותו והוא מאבד את כל המשחק, בזמן שמי ששיחק לפי הכללים נשאר עם המיומנות האמיתית.
לשחרר את הכעס ולהתמקד במה שחשוב
במזמור לז בתהלים, המלך דוד פונה אל הקורא בגובה העיניים ומציע עצות מעשיות להתמודדות עם תסכול עמוק וחוסר צדק בחיים. הסיטואציה מוכרת לכולנו: אנחנו רואים סביבנו אנשים שפועלים בחוסר יושר, משקרים, דורסים אחרים ובכל זאת מצליחים להשיג כוח, מעמד חברתי או הצלחה מהירה. התגובה הטבעית שלנו היא כעס, קנאה עמוקה או רצון 'להחזיר' להם באותו מטבע כדי לא להרגיש פראיירים. דוד מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולנשום. הוא מסביר שההצלחה של האנשים האלה היא זמנית בלבד, וקמלה במהירות כמו עשב ירוק בשמש הקיץ החמה. במקום לשקוע במרירות ובכעס שמזיקים רק לנו, הוא מציע להעביר את הפוקוס פנימה: לבטוח באלוהים, להמשיך לעשות טוב בשקט, ולשמור על רוגע פנימי. המזמור מדגיש שהצדק אולי לוקח זמן, אבל בסופו של דבר, מי שבוחר בדרך הישר והשלום ימצא יציבות ואושר אמיתי, בעוד שהרמאים יאבדו את הכל. המזמור משמש כמדריך פסיכולוגי ורוחני לבניית חוסן נפשי בעולם תחרותי.
הפסוק מציע נוסחה מעשית להתמודדות עם תחושת חוסר הצדק בעולם. במקום לשקוע בכעס או בקנאה כלפי מי שמצליח בדרכים לא ישרות, המזמור קורא להפנות את האנרגיה פנימה: לבטוח בבורא, להתמקד בעשיית טוב אקטיבית, ולהיאחז בקרקע ובאמונה. זוהי הנחיה קיומית המעבירה את מרכז הכובד של האדם מחיצוניות ורעש אל שקט פנימי ויציבות רוחנית.
להעמקה בסיפור⌄
המזמור הזה נכתב בצורה של עצות חכמות מאדם מנוסה – המלך דוד מעיד על עצמו: 'נער הייתי גם זקנתי'. הוא ראה המון במהלך חייו, והוא משתף אותנו בתובנות שלו על הטבע האנושי. הבעיה המרכזית שהפרק מטפל בה היא תחושת חוסר הצדק בעולם, או בשפה פשוטה: למה לרעים טוב ולטובים רע? כשאתם רואים מישהו שמשיג ציונים גבוהים על ידי העתקה, או מישהו שמקבל מעמד חברתי על ידי השפלת אחרים, הגוף שלכם מתמלא בכעס. הכעס הזה, אומר דוד, הוא מלכודת. הוא גורם לנו לרצות להרע בחזרה ובכך להפוך להיות בדיוק כמוהם. המבנה של הפרק מבוסס על סדר האותיות (אקרוסטיכון אלפביתי), מה שמשרה תחושה של סדר ורוגע בתוך הכאוס. דוד משתמש בדימויים מעולם הטבע כדי להסביר את זמניות הרשע: הוא מדמה את הרשעים לחציר או עשב ירוק שנובל במהירות. לעומת זאת, הצדיקים מתוארים כמי שיש להם שורשים עמוקים באדמה – הם 'יירשו ארץ' ויזכו לשלום פנימי. מה שמעניין כאן הוא שהמזמור לא מבקש מאיתנו לצאת למלחמה אקטיבית ברשעים. במקום זאת, הוא מציע סוג של 'התנגדות שקטה'. העצה שלו היא 'דום לה'' – לשתוק, להמתין בסבלנות, ולבטוח בכך שהחוקים של העולם בסופו של דבר יעשו את שלהם. הרשע, לפי דוד, נושא בתוכו את זרע ההרס של עצמו: 'חרבם תבוא בלבם'. מי שמשתמש באלימות ובשקרים בסוף ייפגע מהם בעצמו. בינתיים, המשימה שלנו היא לא לתת לרוע להסיט אותנו מהדרך שלנו. לשמור על הלב נקי, להמשיך לעשות טוב, ולדעת שגם אם אנחנו נופלים לפעמים, יש מי שמחזיק לנו את היד ולא ייתן לנו לקרוס לחלוטין. אם נחשוב על זה במונחים של ימינו, המזמור מציע לנו דרך לשמור על השפיות והבריאות הנפשית שלנו בעולם תחרותי ורועש. במקום להשוות את עצמנו לאחרים ללא הפסקה, אנחנו מוזמנים להתמקד בצמיחה האישית שלנו. האושר האמיתי אינו נמדד בהישגים מהירים ורעשניים, אלא בשלווה פנימית, ביושרה ובקשרים עמוקים עם האנשים שסביבנו ועם בורא עולם. זוהי הזמנה לבנות עמוד שדרה מוסרי שלא מתכופף מול רוחות חולפות.
האם אי פעם בחרתם לעשות את הדבר הנכון למרות שזה גרם לכם להפסיד משהו בטווח הקצר? איך הרגשתם עם זה אחר כך?
אמנות הסבלנות והביטחון מול עוולות העולם
תהלים פרק לז הוא מזמור חוכמה והדרכה רוחנית, המנוסח כפנייה אישית של אדם בעל ניסיון חיים עשיר אל השומע. המזמור מתמודד עם אחת השאלות הקיומיות והמוסריות המטרידות ביותר את האנושות מאז ומעולם: מדוע נראה לעיתים קרובות שהרשעים והעושים עוולה משגשגים ומצליחים, בעוד שהאנשים הישרים והטובים סובלים? דוד המלך, כותב המזמור, מציע תיאור מפורט של שתי הדרכים הללו ושל גורלן הסופי. הוא קורא למאמין שלא לקנא במצליחים בדרכים עקומות ולא לתת לכעס להוביל אותו לעשיית רע. במקום זאת, הוא מתווה דרך חיים של ביטחון באלוהים, עשיית טוב אקטיבית, ושמירה על שקט פנימי וסבלנות. המזמור משתמש בדימויים חקלאיים ואישיים כדי להמחיש שהצלחת הרשע היא זמנית וקמלה במהירות, בעוד שהצדיקים יזכו ליציבות, נחלה ושלום נצחיים. לאורך הפרק, מוצגים ניגודים חריפים בין הרשע הלווה ואינו משלם לבין הצדיק החונן ונותן, ובין חרבם של הרשעים שתשוב ותפגע בהם לבין תמיכת האל בצדיקים הנופלים אך אינם קורסים. המזמור מסתיים בהבטחה כי הישועה והמעוז בעת צרה שייכים למי שחוסה באלוהים ושומר על דרך הישר.
הפסוק מציע נוסחה מעשית להתמודדות עם תחושת חוסר הצדק בעולם. במקום לשקוע בכעס או בקנאה כלפי מי שמצליח בדרכים לא ישרות, המזמור קורא להפנות את האנרגיה פנימה: לבטוח בבורא, להתמקד בעשיית טוב אקטיבית, ולהיאחז בקרקע ובאמונה. זוהי הנחיה קיומית המעבירה את מרכז הכובד של האדם מחיצוניות ורעש אל שקט פנימי ויציבות רוחנית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מזמור לז הוא יצירת מופת קלאסית של ספרות החוכמה המקראית. מבחינה מבנית, המזמור מעוצב כאקרוסטיכון אלפביתי כמעט מושלם (למעט חריגות קלות), מבנה ספרותי המעניק לטקסט תחושה של סדר, שלמות וארגון קוסמי. סדר זה עומד בניגוד מוחלט לתחושת הכאוס וחוסר הצדק שהמאמין חווה במציאות היומיומית. האקרוסטיכון משמש ככלי פדגוגי ופסיכולוגי המרגיע את הנפש הסוערת ומכניס את המציאות למסגרת ברורה ומאורגנת. התמה המרכזית של המזמור היא התיאודיציה – צדק האל מול קיומו של הרע והצלחת הרשע. דוד המלך פותח בקריאה פסיכולוגית עמוקה: 'אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה'. המילה 'תתחר' מגיעה משורש חר"ה (חרון אף, כעס), והיא מתארת את האש הפנימית האוכלת את האדם הרואה את הצלחת הרשע. הקנאה והכעס הללו עלולים להוביל את האדם להרע בעצמו ('אל תתחר אך להרע'). הפתרון שמציע המזמור אינו מאבק פיזי או מהפכה חברתית, אלא התעלות רוחנית ופסיכולוגית. הדימויים במזמור חדים וברורים. הרשעים ופריחתם מדוילמים כחציר וירק דשא – צמחים חד-שנתיים שצומחים במהירות מדהימה אך קמלים באותה מהירות עם חילופי העונות. לעומת זאת, הצדיקים מתוארים כבעלי שורשים עמוקים באדמה. הביטוי 'ירשו ארץ' חוזר במזמור חמש פעמים כפזמון חוזר, ומסמל יציבות, המשכיות וקשר בר-קיימא עם המציאות, בניגוד לארעיות של הרשע שנעלם כלא היה ('ואבקשהו ולא נמצא'). המזמור מציג גם ניתוח פסיכולוגי של הרשע עצמו. הרשע מתואר כמי שזומם, חורק שיניים ומנסה להפיל את העני והאביון. אולם, המזמור חושף את האירוניה הדרמטית שבכך: 'חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה'. הרוע נושא בתוכו את מנגנון ההרס העצמי שלו. השקר והאלימות סופם להתהפך על יוצריהם. מנגד, הצדיק מאופיין בנדיבות ובנתינה ('צדיק חונן ונותן') ובדיבור של חוכמה ומשפט. עדותו האישית של המשורר, 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב', משמשת כעוגן אמפירי להבטחה האלוהית. זוהי עדות של בעל ניסיון המבקש להרגיע את הדור הצעיר מפני ייאוש. המזמור קורא לאמונה אקטיבית המשלבת ביטחון פנימי עם עשייה מעשית ('בטח בה' ועשה טוב'). הוא מלמד אותנו שהצדק האלוהי אינו תמיד מיידי, אך הוא ודאי. השקט וההמתנה ('דום לה'') אינם חולשה, אלא ביטוי לעוצמה פנימית עמוקה שמבינה את חוקי המוסר הקוסמיים. בנוסף, המזמור מדגיש את ההשגחה הפרטית המלווה את האדם הישר בצעדיו היומיומיים: 'מה' מצעדי גבר כוננו'. גם כאשר הצדיק חווה נפילה או משבר, אין זו נפילה סופית, שכן 'ה' סומך ידו'. בכך מציע המזמור נחמה עמוקה המאפשרת למאמין לשמור על יושרתו המוסרית גם בתנאים של מחסור ורדיפה, מתוך ידיעה שקיומו מוגן ומובטח בתוכנית האלוהית הרחבה.
- הפניית האנרגיה מקנאה לעשייה חיוביתבעולם העבודה המודרני, קל מאוד ליפול למלכודת של השוואת הישגים, במיוחד כשרואים קולגות שמקדמים את עצמם באמצעות פוליטיקה ארגונית זולה או לקיחת קרדיט שלא מגיע להם. הלקח מהפרק הוא להפסיק להסתכל לצדדים ברוגז. השקיעו את האנרגיה הזו בשיפור המיומנויות שלכם, בעשיית עבודה איכותית וביצירת ערך אמיתי. יציבות מקצועית ארוכת טווח נבנית על ערך אמיתי, לא על יחסי ציבור חלולים.
- שחרור הצורך בשליטה מיידית והמתנה אקטיביתכאשר אנו נתקלים במשבר אישי או בעוול שנעשה לנו, הדחף המיידי הוא להגיב בעוצמה כדי להחזיר את השליטה לידינו. המזמור מציע את המושג 'דום לה' והתחולל לו' – היכולת להמתין בשקט, לא מתוך פסיביות, אלא מתוך הבנה שישנם תהליכים שלוקחים זמן. הצעד המעשי הוא לזהות את המקומות שבהם אנו מנסים לכפות פתרונות מהירים מדי, ולתרגל השהיית תגובה וקבלת המציאות עד שהתמונה תתבהר.
- נדיבות כסגולה לחוסן נפשי וכלכליבמצבי לחץ כלכלי או חוסר ודאות, הנטייה הטבעית היא להתכנס פנימה ולשמור על המשאבים שלנו בקנאות (כמו 'לווה רשע ולא ישלם'). המזמור מציע גישה הופכה: 'וצדיק חונן ונותן'. נתינה ונדיבות, גם כשהמשאבים מוגבלים, מייצרות תחושת שפע פנימית ומחזקות את הרשת החברתית והקהילתית סביבנו. הצעד המעשי הוא למצוא דרך קטנה לתמוך באחר – בזמן, בכסף או באוזן קשבת – דווקא ברגעים שבהם אנו מרגישים פגיעים.
המזמור מציג תפיסה אופטימית וחד-משמעית של צדק קוסמי שבו הצדיק תמיד שורד והרשע תמיד נכרת. אולם, המציאות האנושית מציגה לא פעם מקרים שבהם צדיקים סובלים עד יומם האחרון ורשעים מתים בשיבה טובה ובשלווה. מתח זה בין ההבטחה המקראית לחוויית החיים הממשית נותר לא פתור, ומציב אתגר קשה בפני המאמין המבקש ליישם את עצת המזמור 'ולא ראיתי צדיק נעזב' מול עיניו הרואות את ההפך.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לְדָוִד אַל־תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל־תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה׃
כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן׃
בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה־טוֹב שְׁכָן־אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה׃
וְהִתְעַנַּג עַל־יְהוָה וְיִתֶּן־לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ׃
גּוֹל עַל־יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה׃
וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם׃
דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל־תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת׃
הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל־תִּתְחַר אַךְ־לְהָרֵעַ׃
כִּי־מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְהוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ־אָרֶץ׃
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל־מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ׃
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל־רֹב שָׁלוֹם׃
זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו׃
אֲדֹנָי יִשְׂחַק־לוֹ כִּי־רָאָה כִּי־יָבֹא יוֹמוֹ׃
חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי־דָרֶךְ׃
חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה׃
טוֹב־מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים׃
כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה׃
יוֹדֵעַ יְהוָה יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה׃
לֹא־יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ׃
כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי יְהוָה כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ׃
לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן׃
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ׃
מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי־גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ׃
כִּי־יִפֹּל לֹא־יוּטָל כִּי־יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ׃
נַעַר הָיִיתִי גַּם־זָקַנְתִּי וְלֹא־רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָחֶם׃
כָּל־הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה׃
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם׃
כִּי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא־יַעֲזֹב אֶת־חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת׃
צַדִּיקִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ׃
פִּי־צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט׃
תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו׃
צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ׃
יְהוָה לֹא־יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ׃
קַוֵּה אֶל־יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה׃
רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן׃
וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא׃
שְׁמָר־תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי־אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם׃
וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה׃
וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהוָה מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה׃
וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי־חָסוּ בוֹ׃