תהלים · פרק י״ח
שירת הניצחון וההודיה: בין חסד עליון לגבורת האדם
יְהוָ֣ה סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֑י וּ֝מְפַלְטִ֗י אֵלִ֣י צ֝וּרִ֗י אֶֽחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּ֣י וְקֶֽרֶן־יִשְׁעִ֣י מִשְׂגַּבִּֽי׃
פסוק ג'הסלע החזק של דוד
הלילה נספר על שיר מיוחד שכתב דוד המלך. לפעמים, דוד הרגיש קצת מפוחד, כאילו הוא נמצא בתוך מים עמוקים וקרים ואין לו איפה לעמוד. אבל דוד ידע שיש מי ששומר עליו. הוא עצם את העיניים, נשם עמוק וקרא לאלוהים. ואז קרה דבר נפלא! אלוהים שמע את דוד מהשמיים, וירד לעזור לו כמו רוח חזקה ומלטפת. הוא שלח את ידו, משך את דוד החוצה מהמים, ונתן לו כוח גדול ברגליים – רגליים קלות וזריזות כמו של איילה קטנה, כדי שיוכל לדלג מעל כל הקשיים. דוד הרגיש כל כך בטוח ושמח, והוא שר לאלוהים: 'אתה הסלע שלי, המגן שלי והאור שמגרש את החושך'. עכשיו דוד כבר לא פחד, כי הוא ידע שהוא לעולם לא לבד.
הפסוק מראה איך דוד מתרגם את חוויות המקלט הפיזיות שלו במדבר לביטחון נפשי ורוחני עמוק באלוהים.
המזמור עוסק בחיפוש אחר ביטחון ומוגנות בעת צרה. עבור ילדים, העולם יכול לפעמים להיראות גדול ומאיים (פחד מהחושך, קשיים חברתיים או לימודיים). הסיפור מציע הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על ה'סלעים' וה'מגנים' בחייו – ההורים, המשפחה והאמונה. תוכלו להסביר לו שכמו שדוד מצא באלוהים מקלט בטוח, כך הבית וההורים הם תמיד המקום הבטוח שלו, שבו הוא יכול לפרוק את כל הפחדים ולקבל כוח מחדש.
- מתי הרגשת פעם פחד כמו דוד, ומי עזר לך להרגיש שוב בטוח?
- אם היית יכול לבחור חיה זריזה וחזקה להיות כמוה, במי היית בוחר ולמה?
- מה הדבר שהכי עוזר לך להירדם בביטחון ובשמחה בלילה?
השיר הסודי של דוד המלך
דמיין שאתה רץ מהר-מהר, הלב שלך דופק חזק, ואתה מחפש מקום להתחבא. זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך! אנשים רעים ובראשם שאול המלך רדפו אחריו, ודוד הרגיש חלש ומפוחד. אבל אז, דוד עצר וקרא לאלוהים מכל הלב. ומה קרה? פתאום, כמו בסרט הרפתקאות סוער, השמיים התמלאו בעננים, ברקים האירו את החושך, ואלוהים הגיע להציל אותו! אלוהים שלח יד גדולה מלמעלה, משך את דוד מתוך המים העמוקים ונתן לו כוח של גיבור. דוד כל כך שמח והתרגש, שהוא כתב שיר תודה מיוחד שבו הוא קורא לאלוהים 'הסלע שלי והמגן שלי'. רוצה לדעת איזה כוח מיוחד קיבל דוד ברגליים שלו כדי לברוח מהר?
אלוהים הוא כמו בית חזק מסלע ומגן חזק ששומר עלינו תמיד כשאנחנו מפחדים.
הידעת שדוד מתאר בשיר שאלוהים נתן לו רגליים קלות ומהירות כמו של איילות, כדי שהוא יוכל לרוץ על ההרים הגבוהים בלי ליפול?
מה יעשה דוד עכשיו כשהוא חזק ובטוח? בפרק הבא נגלה שיר מופלא נוסף שמספר על השמיים והכוכבים!
מתוך המים העמוקים: שיר הניצחון של דוד
תהלים יח הוא שיר הודיה ענק שכתב דוד המלך לאחר שניצל מכל אויביו, ובעיקר משאול המלך שרדף אחריו במשך שנים במדבר. דוד מתחיל את השיר בהצהרת אהבה לאלוהים, וממשיך בתיאור דרמטי של הרגעים שבהם הרגיש שהוא עומד למות, כשרשתות של מוות מקיפות אותו. הוא זעק לעזרה, והתגובה האלוהית מתוארת כסערת ברקים ורעידת אדמה קוסמית שבה אלוהים יורד משמיים כדי לחלץ אותו מהמים העמוקים. בהמשך השיר, דוד מסביר שאלוהים עזר לו כי הוא שמר על יושר וצדק, ומודה על הכוח הפיזי והמנטלי שקיבל להילחם ולנצח. המזמור מסתיים בהבטחה להודות לאלוהים תמיד.
כשדוד הרגיש שאין לו על מי להישען, הוא מצא באלוהים את העוגן הכי יציב וחזק שלו, כמו סלע ענק שלא זז.
כשאתם מרגישים מוצפים מלימודים או מריב עם חברים, אל תשמרו הכל בבטן. תעצרו, תנשמו עמוק, ותבקשו עזרה מההורים או מחבר קרוב. לפעמים רק להגיד בקול 'אני צריך עזרה' זה הצעד הראשון לצאת מהתסבוכת.
להרגיש ש'חבלי מוות אפפו אותי' זה כמו ההרגשה המלחיצה הזאת שיש לכם ערימה של מבחנים, שיעורי בית ומחויבויות, והטלפון לא מפסיק לצפצף עם הודעות בקבוצה הכיתתית, עד שאתם מרגישים שאתם טובעים בתוך הלחץ וצריכים שמישהו יבוא ויעשה לכם סדר בבלאגן.
לשיר כשיוצאים מהחושך: המניפסט של דוד
בפרק יח בתהלים, דוד המלך מביט לאחור על תקופה ארוכה וקשה של נרדפות ופחד, וכותב שיר הודיה סוער. דוד היה במנוסה מתמדת מפני שאול המלך ואויבים נוספים, כשהוא מסתתר במערות ובצוקי המדבר. השיר נפתח בהצהרת אהבה וביטחון באלוהים, וממשיך בתיאור מדהים ביופיו של הצלה אלוהית: דוד מתאר את עצמו טובע בנחלי מוות, זועק לעזרה, ואז אלוהים מרעיש את הארץ, רוכב על כרוב מעופף ויורד בסערה, ברקים וגחלי אש כדי לשלוף אותו מהמים. דוד מסביר שההצלה הזו הגיעה לו מכיוון שפעל ביושר ובצדק. בחלקו השני של השיר, דוד מתאר כיצד אלוהים אימן אותו, נתן לו כוח פיזי עצום ומהירות לרוץ ולהביס את אויביו, ומסיים בשיר הלל על הפיכתו למנהיג חזק ומנצח.
הפסוק מרכז את תמצית המזמור כולו: ביטחונו המוחלט של דוד באלוהים ברגעי סכנת חיים. באמצעות שרשרת דימויים מעולם הטבע והמלחמה – סלע, מצודה, צור, מגן, קרן ישע ומשגב – דוד מתאר את האל כמרחב מוגן ובטוח מפני רודפיו. דימויים אלו משקפים את שנות נדודיו של דוד במדבר וצוקי הסלע, שם מצא מחסה פיזי, שהפך בעיניו למחסה רוחני איתן.
להעמקה בסיפור⌄
מזמור יח הוא אחד המזמורים הארוכים והמרשימים ביותר בתהלים, והוא מופיע כמעט במלואו גם בספר שמואל ב' (פרק כב). השיר הזה הוא למעשה סיכום חיים של דוד המלך, שמביט לאחור על כל השנים שבהן היה פליט ונרדף על ידי שאול המלך, ועל המלחמות הרבות שניהל. מה שבאמת מעניין כאן הוא הניגוד הקיצוני בין שני חלקי השיר. בחלק הראשון, דוד מציג את עצמו כקורבן חסר אונים, כמעט מת, שטובע בתוך 'חבלי מוות' ו'נחלי בליעל'. הוא לא יכול להציל את עצמו, וההצלה מגיעה כולה מלמעלה בסצנה קוסמית אדירה של רעש אדמה, אש וברקים. אלוהים מתואר כאן כלוחם על-טבעי שיורד מהשמיים רק כדי למשות את דוד מהמים העמוקים. אבל בחלק השני של השיר, התמונה משתנה לחלוטין. דוד כבר לא פסיבי. אלוהים לא נלחם במקומו, אלא מאמן אותו: 'מלמד ידיי למלחמה', נותן לו רגליים קלות כאיילות, ומאפשר לו לרוץ, להשיג את אויביו ולנצח אותם בעצמו. המעבר הזה מראה לנו תובנה עמוקה על החיים: לפעמים אנחנו צריכים הצלה וחסד חיצוניים כדי לצאת מהבור, אבל כדי לצמוח ולהצליח באמת, אנחנו צריכים לקבל את הכלים והכוח לפעול בעצמנו. דוד גם מדגיש שההצלה שלו קשורה ליושרה המוסרית שלו. הוא מאמין שאלוהים מתנהג איתנו באותה מידה שאנחנו מתנהגים עם אחרים – עם מי שטוב וישר הוא מתנהג בטוב, ועם מי שמנסה להתחכם ולרמות, הוא מתפתל. בסופו של דבר, השיר הזה הוא לא רק על ניצחון צבאי, אלא על היכולת למצוא כוח פנימי ורוחני מתוך המשברים הכי עמוקים בחיים.
דוד טוען שאלוהים הציל אותו בגלל שהוא היה צדיק וישר לחלוטין. האם לדעתך אנחנו צריכים להיות 'מושלמים' כדי להרגיש ראויים לעזרה ולהצלחה, או שיש מקום לקבל עזרה גם כשאנחנו טועים?
שירת הניצחון וההודיה: בין חסד עליון לגבורת האדם
מזמור יח בתהילים הוא שיר תודה מונומנטלי המיוחס לדוד המלך, שנאמר ביום שבו הציל אותו אלוהים מיד כל אויביו ומיד שאול המלך שרדף אחריו במשך שנים במדבר. המזמור פותח בהצהרת אהבה וביטחון באל, המוצג כסלע, מצודה ומגן איתן. דוד מתאר בצבעים דרמטיים את המצוקה הנוראה שבה היה נתון, כשהוא מוקף ב'חבלי מוות' וב'נחלי בליעל' המאיימים להטביעו. מתוך תהום הייאוש הוא זועק לאלוהים, וההצלה מגיעה בדמות התגלות קוסמית סוערת של הטבע – רעידת אדמה, ברקים, אש וענני ערפל, שבהם האל יורד משמיים כדי למשות את דוד מהמים הרבים. דוד מצהיר כי הצלתו נבעה מטוהר כפיו וצדקתו המוסרית, ומציג את העיקרון לפיו האל נוהג עם האדם מידה כנגד מידה. בחלקו השני של המזמור, דוד מתאר כיצד האל מעניק לו כוח פיזי, זריזות ומיומנות קרב המאפשרים לו להביס את אויביו בעצמו, להכניע עמים זרים ולהפוך למלך חזק וריבון. המזמור נחתם בהודיה קוסמית ובהבטחה לחסד נצחי לדוד ולזרעו.
הפסוק מרכז את תמצית המזמור כולו: ביטחונו המוחלט של דוד באלוהים ברגעי סכנת חיים. באמצעות שרשרת דימויים מעולם הטבע והמלחמה – סלע, מצודה, צור, מגן, קרן ישע ומשגב – דוד מתאר את האל כמרחב מוגן ובטוח מפני רודפיו. דימויים אלו משקפים את שנות נדודיו של דוד במדבר וצוקי הסלע, שם מצא מחסה פיזי, שהפך בעיניו למחסה רוחני איתן.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מזמור יח הוא יצירה ספרותית והגותית כבירה, המופיעה בשינויים קלים גם בספר שמואל ב' (פרק כב), ומהווה את אחד משיאי שירת המקרא. המזמור מציג מבנה ארכיטקטוני מרשים הנע בין קטבים: בין חולשה אנושית קיצונית לגבורה אדירה, ובין התערבות אלוהית ניסית לפעולה אנושית עצמאית. בחלקו הראשון של המזמור (פסוקים ה-כ), דוד מתאר חוויה של כמעט-מוות באמצעות מטפורות של טביעה במים עמוקים ושאול המקיפה אותו. המצוקה היא כה מוחלטת, שאין לאדם כל יכולת פעולה. ההצלה מתרחשת באמצעות 'תיאופניה' – התגלות אלוהית סוערת ומפחידה. האל מתואר כלוחם מיתי הרוכב על כרוב, מעורר רעידות אדמה, שולח ברקים ומפזר את האויבים. דימויים אלו, השאובים בחלקם מהתרבות הכנענית הקדומה (כמו תיאורי בעל אל הסערה), עוברים כאן דה-מיתולוגיזציה ומגויסים לתיאור כוחו של אל אחד ויחיד הנחלץ להצלת משיחו. השיא של חלק זה הוא בפסוק יז: 'ישלח ממרום יקחני, ימשני ממים רבים' – אלוהים פועל באופן ישיר ובלעדי. בחלקו השני של המזמור (פסוקים לא-מח), חל מהפך תיאולוגי ופסיכולוגי מרתק. אלוהים כבר אינו נלחם במקום דוד, אלא פועל דרכו. האל מעניק לדוד את הכלים הפיזיים והמנטליים להילחם: 'האל המאזרני חיל... משווה רגליי כאיילות... מלמד ידיי למלחמה'. כאן דוד הוא האקטיבי – הוא רודף את אויביו, משיג אותם, מוחץ אותם ומכניע עמים זרים תחת שלטונו. מתח זה בין הצלה פאסיבית לגבורה אקטיבית משקף תפיסה דתית עמוקה: החסד האלוהי אינו מייתר את המאמץ האנושי, אלא מעצים אותו ומאפשר לו להתממש. נקודה מרכזית נוספת במזמור היא שאלת הגמול (פסוקים כא-לא). דוד קושר באופן ישיר בין הצלתו לבין צדקתו המוסרית: 'יגמלני ה' כצדקי'. הוא מנסח חוקיות מוסרית קוסמית של 'מידה כנגד מידה' – האל מתייחס לאדם בהתאם לאופיו של האדם (עם חסיד תתחסד, עם עיקש תתפתל). המזמור נחתם בנימה אוניברסלית של הודיה 'בגוים', ומבסס את מלכות דוד לא רק כהישג פוליטי, אלא כביטוי לחסד אלוהי נצחי המשתרע לדורות.
- האיזון בין קבלת חסד לבין לקיחת אחריות אקטיביתבמצבי משבר בחיינו המקצועיים או האישיים, אנו נוטים לעיתים ליפול לפאסיביות ולצפות לישועה חיצונית (כמו 'משיכתנו מהמים הרבים'). הלקח מהמזמור הוא שההצלה הראשונית אכן עשויה להגיע כחסד או מזל, אך הצמיחה האמיתית וההתגברות על האתגרים דורשות מאיתנו לקחת את הכלים שניתנו לנו, 'לאזור חיל' ולפעול באופן אקטיבי כדי לעצב את מציאות חיינו.
- חוקיות התהודה המוסרית במערכות יחסיםהעיקרון של 'עם נבר תתברר ועם עיקש תתפתל' מלמד שההתנהלות שלנו משתקפת בחזרה אלינו מהעולם. אם אנו פועלים בחשדנות, במניפולטיביות ובחוסר יושר במקום העבודה או בזוגיות, אנו נתקל ביחס דומה מהסובבים אותנו. לעומת זאת, גישה של יושרה, חסד וניקיון כפיים מייצרת סביבה תומכת ובוטחת. העולם פועל כתיבת תהודה לערכים שאנו מקרינים לתוכו.
- הפיכת חוויות המצוקה למשאבי כוחדוד משתמש בדימויים של הסלעים והמצודות שבהם הסתתר מפני שאול כסמלים לביטחון הרוחני שלו באל. בחיי היומיום, כאשר אנו עוברים תקופות של קושי, נדודים או חוסר יציבות, אנו יכולים לבחור לראות בקשיים הללו 'מגרש אימונים'. החוויות המאתגרות ביותר יכולות להפוך למקורות של חוסן מנטלי, זריזות מחשבתית ויכולת הישרדות שתשרת אותנו בעתיד.
המזמור מעלה מתח פילוסופי קשה סביב שאלת צדקתו של דוד. דוד מצהיר בביטחון מוחלט: 'כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלוהיי... ואהי תמים עימו'. הצהרה זו עומדת בסתירה עמוקה למורכבות האנושית והמוסרית של דוד כפי שהיא מתוארת בספרי שמואל (למשל, חטא בת שבע). הדילמה המוסרית העולה כאן היא: האם תפילת הודיה וביטחון באל דורשת מהאדם ראייה עצמית הרמונית ונטולת רבב, או שמא מדובר בהדחקה פסיכולוגית של הכשלים המוסריים לטובת יצירת נרטיב של צדק מוחלט המצדיק את הניצחון?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהוָה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהוָה אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל־יְהוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל־אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל׃
וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי׃
יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן־יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי׃
מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמִן־אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ׃
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי׃
חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת׃
בַּצַּר־לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל־אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו׃
וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי־חָרָה לוֹ׃
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ־מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ׃
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו׃
וַיִּרְכַּב עַל־כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת־מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים׃
מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי־אֵשׁ׃
וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי־אֵשׁ׃
וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם׃
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ׃
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃
יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי־אָמְצוּ מִמֶּנִּי׃
יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם־אֵידִי וַיְהִי־יְהוָה לְמִשְׁעָן לִי׃
וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי׃
יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי׃
כִּי־שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא־רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי׃
כִּי כָל־מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא־אָסִיר מֶנִּי׃
וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֺנִי׃
וַיָּשֶׁב־יְהוָה לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו׃
עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם׃
עִם־נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל׃
כִּי־אַתָּה עַם־עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל׃
כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי׃
כִּי־בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג־שׁוּר׃
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת־יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃
כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ׃
הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי׃
מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי׃
מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי׃
וַתִּתֶּן־לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי׃
תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי׃
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא־אָשׁוּב עַד־כַּלּוֹתָם׃
אֶמְחָצֵם וְלֹא־יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי׃
וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי׃
וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם׃
יְשַׁוְּעוּ וְאֵין־מוֹשִׁיעַ עַל־יְהוָה וְלֹא עָנָם׃
וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל־פְּנֵי־רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם׃
תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא־יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי׃
לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי־נֵכָר יְכַחֲשׁוּ־לִי׃
בְּנֵי־נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם׃
חַי־יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי׃
הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי׃
מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן־קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי׃
עַל־כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהוָה וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה׃
מגדל [מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד־עוֹלָם׃