תהלים · פרק ק״ד
האקולוגיה של הרוח: קריאה קוסמית בתהילים ק"ד
מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ׃
פסוק כדהשיר השמח של העולם
הלילה אנחנו נספר על השיר המיוחד שאלוהים נתן לעולם שלנו. פעם, כשהכל התחיל, אלוהים הלביש את השמיים באור בהיר ופרש אותם כמו שמיכה כחולה ורכה מעלינו. הוא יצר הרים גבוהים שהעננים מטיילים עליהם, ושלח נחלים קטנים שזורמים למטה כדי שכל החיות יוכלו לשתות ולשמוח. הציפורים הקטנות מצאו להן בתים חמימים על ענפי הארזים, והשפנים החמודים מצאו מחבוא בטוח בין הסלעים. אלוהים ברא את השמש כדי שתאיר לנו ביום כשאנחנו משחקים, ואת הירח והכוכבים כדי שישמרו עלינו בלילה כשאנחנו ישנים. אפילו בים העמוק יש דגים קטנים וגדולים, ולווייתן ענק שרק רוצה לשחק במים. כל חיה וכל צמח מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים, והעולם כולו מלא ביופי ובאהבה.
הפסוק הזה מזכיר לנו לעצור לרגע עם הילדים, להביט סביב בטבע ולהתפעל מהסדר והיופי המדהימים שמקיפים אותנו.
הפרק מדגיש את התחושה שלכל יצור בעולם, קטן כגדול, יש בית בטוח ומזון מתאים. עבור ילדים, הידיעה שיש סדר והגנה בעולם מעניקה ביטחון רגשי עמוק. תוכלו להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של הכרת תודה על הדברים הפשוטים שיש לנו בבית – האוכל החם, המיטה הנעימה וההגנה של המשפחה. זו הזדמנות ללמד אותם להעריך את הטבע ולפתח חמלה כלפי בעלי חיים קטנים שזקוקים גם הם למחסה.
- אם היית יכול להיות אחת מהחיות בסיפור – כמו ציפור על עץ גבוה, שפן בין הסלעים או לווייתן בים – מה היית בוחר להיות?
- מה הדבר שהכי עוזר לך להרגיש בטוח ונעים כשאתה הולך לישון בלילה?
- איזה חלק בטבע שראינו היום או השבוע הכי הצחיק או שימח אותך?
הציור הכי גדול בעולם!
דמיין שאתה עומד על קצה הר גבוה, ורוח נעימה מלטפת את הפנים שלך. מתחתיך זורמים נחלים כחולים וצלולים, וחיות בר מתוקות באות לשתות מהם מים קרירים. בפרק הזה אנחנו מגלים שכל העולם הוא כמו ציור ענק וצבעוני שאלוהים צייר! הוא פרש את השמיים כמו שמיכה כחולה, הדליק את השמש החמה ליום ואת הירח המנצנץ ללילה. הציפורים בונות קנים חמימים על ענפי הארזים, השפנים הקטנים מתחבאים בין הסלעים, ואפילו הלווייתן הענק משחק לו בים הרחב. הכל מסתדר יחד בצורה מושלמת, כמו מנגינה שמחה שבה לכולם יש מקום ואוכל טעים. רוצה לדעת מה קורה כשהשמש שוקעת וחיות היער מתעוררות?
כמה נפלאים ומגוונים הדברים שבראת בעולם! הכל נעשה בחוכמה כל כך גדולה, והארץ מלאה ביופי שלך.
הידעת שהלווייתן הענק מוזכר בפרק כיצור חמוד שאלוהים ברא פשוט כדי לשחק איתו במים?
מה יקרה כשהחושך ירד וחיות הלילה יצאו מהמחבוא שלהן? בפרק הבא נגלה איך הכל מתעורר לחיים!
הסימפוניה של הטבע: איך הכל מתחבר?
מזמור ק"ד בתהילים הוא כמו סרט טבע מרהיב שמציג את העולם כמערכת אקולוגית אחת ענקית ומתואמת להפליא. המשורר מוביל אותנו למסע בטבע: מהשמיים והעננים שמשמשים כ'מרכבה', דרך מעיינות מים המשקים את חיות השדה, ועד לעצים הגבוהים שבהם מקננות הציפורים. הוא מתאר את חילופי היום והלילה לא כמלחמה בין אור לחושך, אלא כמשמרות עבודה מסודרות: בלילה חיות היער יוצאות לצוד, וביום האדם יוצא לעבודתו. המזמור מדגיש שכל היצורים תלויים לחלוטין באל שיזין אותם, ומסתיים בהבנה שהרמוניה אמיתית בטבע דורשת גם מאיתנו, בני האדם, להתנהג בצורה מוסרית וללא רוע.
כשמסתכלים על הטבע, מבינים ששום דבר לא מקרי. יש כאן מערכת מדהימה ומתוחכמת שבה לכל פרט יש תפקיד מדויק.
כמו שבטבע לכל חיה יש את המרחב והתפקיד שלה (השפנים בסלעים, היעלים בהרים), כך גם לך יש את הייחודיות שלך. אל תנסה להיות מישהו אחר – תמצא את 'אזור הנוחות' הטבעי שלך ותפרח בו.
המערכת האקולוגית של הפרק דומה לרשת האינטרנט או לשרת שיתופי: אם שרת אחד קורס או שמישהו מציף אותו ברעש (כמו הרשעים שמפריעים להרמוניה), כל הרשת נפגעת. הכל קשור בהכל.
המערכת האקולוגית הגדולה: מבט אל מאחורי הקלעים של היקום
מזמור ק"ד בתהילים הוא שיר הלל פואטי וסוחף שמציג את העולם כמפעל חיים אדיר ומתוחכם. המשורר מתאר את אלוהים כארכיטקט שמלביש את עצמו באור ופרש את השמיים כמו יריעת אוהל גדולה. משם, הסיפור עובר אל הקרקע: המים שפעם כיסו את ההרים הגבוהים נסוגים לגבולות שנקבעו להם, והופכים למעיינות מתוקים שמשקים את חיות הבר הצמאות. הפרק מפרט את חלוקת התפקידים המדויקת בטבע: הירח קובע את עונות השנה, השמש יודעת מתי לשקוע, והאדם וחיות הטרף מתחלפים במשמרות קבועות בין יום ללילה. אפילו הים העמוק והמסתורי מלא בספינות ובלווייתנים ענקיים שמשחקים בגלים. כל היצורים הללו חיים בתלות מוחלטת בנשימה האלוהית – כשהיא ניתנת הם נבראים, וכשהיא נלקחת הם חוזרים לעפר. המזמור נחתם בתקווה שהרשע ייעלם סוף-סוף מהעולם, כדי שההרמוניה המושלמת של הטבע תתקיים גם בתוך החברה האנושית. זהו שיר שמזמין אותנו להביט סביבנו בהשתאות ולהעריך את האיזון העדין שמחזיק את כולנו בחיים.
הפסוק מכריז על הפליאה העמוקה מול המגוון האינסופי של הטבע והסדר המופתי השולט בו. הוא מציג את העולם לא כגיבוש מקרי של חומר, אלא כיצירת אמנות תבונית שבה לכל יצור, קטן כגדול, יש מקום, תפקיד ומשמעות במערכת האקולוגית הגלובלית.
להעמקה בסיפור⌄
תהילים ק"ד הוא אחד הטקסטים המרהיבים ביותר במקרא, ולא לחינם הוא נחשב ליצירת מופת ספרותית ואקולוגית. אם נקלף את השפה הציורית, נגלה כאן תפיסת עולם מהפכנית לתקופתה: הטבע אינו זירת מלחמה בין כוחות אפלים ואלים זועמים, כפי שהיה נהוג לחשוב במזרח הקדום, אלא מערכת הרמונית, מסודרת ומתוכננת להפליא. המשורר משתמש במילים מנחות של שובע, נתינה וסדר כדי להראות שאין כאן מקריות.
שימו לב למבנה המרתק של הפרק: הוא עוקב כמעט במדויק אחרי סדר הבריאה של ספר בראשית, אך מזווית דינמית וחיה. האור, השמיים, המים, היבשה, הצמחים, המאורות, חיות הים והיבשה, ולבסוף האדם. אבל בניגוד לבראשית, שבו הבריאה היא אירוע חד-פעמי שהסתיים, כאן הבריאה היא תהליך מתמשך שמתרחש בכל רגע ורגע. אלוהים 'מצמיח חציר', 'משלח מעיינות' ו'מחדש פני אדמה'. העולם זקוק לתחזוקה מתמדת, והאל מספק אותה באהבה.
מה שבאמת מעניין כאן הוא היעדר היררכיה נוקשה. האדם אינו מוצג כשליט אכזרי של הטבע, אלא כחלק בלתי נפרד ממנו. הוא יוצא לעבודתו בבוקר בדיוק באותו אופן שבו אריות הכפירים חוזרים למאורותיהם לאחר ציד לילה. יש כאן חלוקת זמן ומרחב גאונית: הלילה שייך לחיות הטרף, והיום שייך לאדם. לכולם יש מקום וזמן משלהם: ליעלים בהרים הגבוהים, לשפנים בסלעים, ואפילו ללווייתן – שבמיתולוגיות עתיקות של עמי האזור היה מפלצת ים מפחידה שנלחמת באלים – כאן הוא מוצג כמעט כחיית מחמד חמודה שאלוהים יצר רק כדי 'לשחק בו'.
המתח הגדול של הפרק מגיע לקראת הסוף. אחרי תיאור של עולם מושלם שבו הכל מתפקד בסנכרון מדהים, המשורר פתאום נזכר בבני האדם וקורא: 'יתמו חטאים מן הארץ'. למה זה קשור עכשיו לשיר טבע? התשובה עמוקה: הטבע פועל לפי חוקים קבועים והרמוניים, אבל האדם הוא היצור היחיד בעל בחירה חופשית. האדם יכול לבחור להרוס, לחטוא ולשבור את האיזון העדין הזה. החטא והרשע הם ה'רעש' היחיד בסימפוניה המושלמת של היקום. לכן, כדי שהשיר של העולם יהיה שלם, אנחנו חייבים לבחור בטוב ובצדק. בסופו של דבר, המזמור מזמין אותנו להתבונן סביבנו בעיניים פקוחות ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו – לא את המים בברז, לא את השמש בבוקר, ולא את המגוון המדהים של החיים סביבנו.
אם היית צריך לבחור דבר אחד בטבע שמייצג הכי טוב את האופי שלך או את הדרך שבה אתה מתמודד עם קשיים, מה זה היה – סלע יציב, מעיין זורם, או אולי עץ ארז חזק?
האקולוגיה של הרוח: קריאה קוסמית בתהילים ק"ד
תהילים ק"ד הוא שיר הלל מונומנטלי המציג תיאור מקיף וחי של הבריאה ושל הסדר הקוסמי השולט בה. המזמור נפתח בתיאור אלוהים העוטה אור כשלמה ופורש את השמיים, וממשיך בתיאור גאוגרפי ואקולוגי מפורט של כדור הארץ. המים, שבעבר איימו להציף את ההרים, מוגבלים כעת לגבולות ברורים והופכים למעיינות המזינים את חיות השדה והיער. המשורר מתאר את תלות הגומלין המוחלטת בין כל חלקי הטבע: העצים מספקים קן לציפורים, ההרים הגבוהים משמשים מקלט ליעלים, והסלעים לשפנים. חילופי היום והלילה מוצגים כחלוקת זמן הרמונית בין האדם העובד ביום לבין חיות הטרף הפעילות בלילה. אפילו הים הגדול והמסתורי מאכלס אוניות ולווייתנים המשחקים בו. המזמור מדגיש את התלות הקיומית של כל חי ברוח האלוהית – נשימה אחת של האל מעניקה חיים, והסתרת פניו מביאה למוות ולשיבה אל העפר. המזמור מסתיים בתפילה נרגשת להמשך קיומו של הסדר הטבעי והרוחני, ובקשה להכחדת הרשע והחטא המאיימים להפר את ההרמוניה הקוסמית הזו. זהו שיר תודה קוסמי המזמין את האדם למצוא את מקומו הצנוע בתוך המרקם המופלא של החיים.
הפסוק מכריז על הפליאה העמוקה מול המגוון האינסופי של הטבע והסדר המופתי השולט בו. הוא מציג את העולם לא כגיבוש מקרי של חומר, אלא כיצירת אמנות תבונית שבה לכל יצור, קטן כגדול, יש מקום, תפקיד ומשמעות במערכת האקולוגית הגלובלית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מזמור ק"ד בתהילים מייצג את אחת מפסגות השירה המקראית, ומציע תיאולוגיה ייחודית של הטבע. בעוד שטקסטים מקראיים רבים מתמקדים בהיסטוריה הלאומית של עם ישראל, בבריתות או בחוקים, מזמור זה פונה אל האוניברסלי והקוסמי. הוא מציג תמונת עולם שבה האל אינו רק בורא היסטורי שפרש לגמלאות, אלא כוח מניע ומשמר הפועל בכל רגע ורגע.
מבחינה ספרותית, המזמור בנוי כקונטרפונקט מרהיב לסיפור הבריאה בבראשית א', אך עם הבדל דרמטי: בבראשית הבריאה מתוארת באופן סטטי, כמעט אדמיניסטרטיבי, בעוד שכאן היא מלאת תנועה, קולות וחיים. המים אינם רק נפרדים מהיבשה; הם 'נסים' מפני גערת האל, 'חפזים' מקול הרעם, ועולים ויורדים בבקעות. תיאור זה משקף את המעבר המיתולוגי מכאוס קדמוני לסדר קוסמי יציב – האל מציב מים בגבולות בל יעברו, ובכך מונע מהעולם לחזור למצב של מבול קטסטרופלי.
אחד המוטיבים המרכזיים במזמור הוא הדה-מיתולוגיזציה של כוחות הטבע. במזרח הקדום, הים והלווייתן נתפסו כאלים מורדים ומפחידים הנלחמים בבורא. במזמור ק"ד, הים הוא פשוט נתיב שיט לאוניות, והלווייתן הוא יצור שעשועים ('לווייתן זה יצרת לשחק בו'). הטבע כולו מופשט מאלוהותו העצמית ומוצג ככלי שרת בידי הבורא האחד.
ההיבט המודרני המרתק ביותר במזמור הוא המבט האקולוגי שלו. המשורר מציג רשת קורים סבוכה של תלות הדדית: הגשם היורד על ההרים מזין את האדמה, שמצמיחה חציר לבהמה ועשב לאדם. העצים הגבוהים אינם קיימים רק לשם עצמם, אלא כדי לספק בית לחסידה ולציפורים. יש כאן הבנה עמוקה של נישות אקולוגיות – לכל יצור יש את בית הגידול הספציפי שלו ואת המזון המותאם לו בעתו.
בנוסף, המזמור נוגע במחזוריות החיים והמוות באומץ פילוסופי: 'תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגוועון... תשלח רוחך יבראון'. המוות אינו מוצג כאן כעונש או כתקלה, אלא כחלק טבעי מהמחזוריות הקוסמית של התחדשות פני האדמה. החיים נמשכים בזכות זרימה מתמדת של אנרגיה ורוח אלוהית.
האדם במזמור זה אינו עומד מעל הטבע כרודן, אלא משולב בתוכו באופן הרמוני. חלוקת הזמן בין יום ללילה יוצרת איזון דמוקרטי בין האדם לחיות הטרף: 'תשת חושך ויהי לילה... הכפירים שאגים לטרף... תזרח השמש יאספון... יצא אדם לפועלו'. זוהי תמונה של קיום משותף ומכבד.
המתח המוסרי והדתי מתפרץ רק בפסוק האחרון: 'יתמו חטאים מן הארץ'. מדוע לסישיר טבע פסטורלי בקריאה להשמדת הרשעים? התשובה נעוצה בכך שהאדם הוא היצור היחיד בבריאה שיכול לבחור להפר את הסדר הקוסמי. בעוד שהשמש, הירח, המים והחיות פועלים כולם ב'חכמה' ובצייתנות מוחלטת לחוקי הטבע, האדם החוטא מביא איתו דיסוננס מוסרי שמלכלך את השלמות הזו. השמדת הרשעים אינה אקט של נקמה, אלא שאיפה לטיהור אקולוגי-רוחני, שיאפשר לסימפוניה של הבריאה להישמע שוב בטהרתה.
- פיתוח עמדה של ענווה אקולוגיתבעולם מודרני שבו אנו רגילים לשלוט בסביבה באמצעות טכנולוגיה, קל לפתח אשליה של עליונות מוחלטת. המזמור מזמין אותנו להבין שאנו תלויים לחלוטין במערכות הטבעיות לקיומנו (מים, מזון, חמצן). יישום מעשי של זה הוא אימוץ אורח חיים מקיים יותר – צמצום צריכה, כבוד למשאבי הטבע, והבנה שכל פעולה קטנה שלנו משפיעה על המערכת כולה.
- קבלת מחזוריות החיים והשינויהפרק מתאר את המוות והלידה מחדש כחלק בלתי נפרד מהסדר העולמי ('תוסף רוחם יגוועון... תשלח רוחך יבראון'). בחיינו האישיים והמקצועיים, אנו חווים לעיתים קרובות 'מיתות קטנות' – סיום של פרויקט, פרידה ממקום עבודה, או שינוי במערכת יחסים. קבלת המחזוריות הזו מאפשרת לנו לא להיבהל מרגעי משבר או סיום, אלא לראות בהם שלב הכרחי לקראת צמיחה והתחדשות חדשה.
- סנכרון מוסרי עם הסדר הטבעיהקשר שהמזמור עושה בין חטאים להפרת ההרמוניה מלמד שיושרה מוסרית אינה רק עניין חברתי, אלא קוסמי. כאשר אנו פועלים בחוסר יושר, אנו מייצרים 'רעש' במערכת. בקבלת החלטות יומיומית בעבודה או במשפחה, עלינו לשאול את עצמנו האם המעשים שלנו תורמים להרמוניה ולבנייה של סביבתנו, או שהם מייצרים כאוס ופגיעה באחרים.
המזמור מציג עולם הרמוני להפליא שבו הכל פועל בחוכמה ובסדר אלוהי, אך הוא אינו מתעלם מקיומם של מוות וטרף ('הכפירים שאגים לטרף'). המתח הפילוסופי כאן הוא שאלת קיומו של הסבל בטבע: כיצד ניתן ליישב את תמונת העולם ההרמונית והטובה של הבריאה עם המציאות האכזרית של שרשרת המזון, שבה יצור אחד חייב להיטרף כדי שיצור אחר יחיה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה׃
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט׃
יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד׃
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם׃
מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן׃
יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן׃
יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃
עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל׃
מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ׃
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע׃
אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ׃
תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם׃
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן׃
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃
מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ׃
זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת׃
שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ׃
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה׃
יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃
אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה׃
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ׃