תהלים · פרק י׳

הַלַּיְלָה נְסַפֵּר על שִׁיר מְיֻחָד מִתּוֹךְ סֵפֶר תְּהִלִּים. לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלִים סָבִיב, אֲנַחְנוּ רוֹאִים דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים לָנוּ הוֹגְנִים. אוּלַי מִישְׁהוּ הִתְנַהֵג לֹא יָפֶה וְלֹא בִּקֵּשׁ סְלִיחָה, אוֹ שֶׁמִּישְׁהוּ חָזָק הִצִּיק לְמִישְׁהוּ חַלָּשׁ. כּוֹתֵב הַשִּׁיר הִרְגִּישׁ קְצָת עָצוּב וְשָׁאַל: "אֱלֹהִים, לָמָּה אַתָּה כָּל כָּךְ רָחוֹק?". הוּא הִשְׁוָה אֶת הָאֲנָשִׁים הַכּוֹחָנִיִּים לַאֲרָיוֹת שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בַּשִּׂיחִים. אֲבָל אָז, הוּא נִזְכַּר בְּמַשֶּׁהוּ חָשׁוּב מְאֹד: אֱלֹהִים תָּמִיד רוֹאֶה הַכֹּל. הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַלְּחִישׁוֹת שֶׁל הַיְלָדִים, מַקְשִׁיב לַמִּשְׁאָלוֹת שֶׁל הַחַלָּשִׁים, וְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם כְּמוֹ אַבָּא טוֹב וְחָזָק. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עוֹצְמִים עֵינַיִם, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת בְּטוּחִים שֶׁהָעוֹלָם נִמְצָא בְּיָדַיִם טוֹבוֹת וְשֶׁהַצֶּדֶק תָּמִיד יְנַצֵּחַ.

דַּמְיְנוּ שֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים בֶּחָצֵר, וְרוֹאִים יֶלֶד חָזָק וְגָבוֹהַּ שֶׁלּוֹקֵחַ לְיֶלֶד קָטָן וְעָנִי אֶת הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלּוֹ, וְעוֹד צוֹחֵק בְּגַאֲוָה! זֶה מַרְגִּיז, נָכוֹן? בְּדִיּוּק כָּךְ הִרְגִּישׁ הָאִישׁ שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה בַּתָּנָ"ךְ. הוּא הִסְתַּכֵּל סָבִיב וְרָאָה אֲנָשִׁים רָעִים שֶׁמִּתְנַהֲגִים כְּמוֹ אֲרָיוֹת שֶׁאוֹרְבִים בַּשִּׂיחִים כְּדֵי לִתְפֹּס חַלָּשִׁים. הָאִישׁ הִרְגִּישׁ עָצוּב וּבוֹדֵד, וְצָעַק לַשָּׁמַיִם: "אֱלֹהִים, לָמָּה אַתָּה עוֹמֵד רָחוֹק? לָמָּה אַתָּה לֹא עוֹזֵר?" אֲבָל הוּא לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא יָדַע שֶׁאֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ גַּם אֶת הַלְּחִישָׁה הֲכִי קְטַנָּה שֶׁל הַיְתוֹמִים וְהָעֲנִיִּים, וְשֶׁבַּסּוֹף הַטּוֹב יְנַצֵּחַ.

המזמור הזה פותח בשאלה הכי קשה וכואבת שיש: איפה אלוהים כשקשה לנו? כותב המזמור מסתכל על העולם ורואה מציאות מעוותת. אנשים כוחניים ורעים (הרשעים) מנצלים את החלשים והעניים, מתגאים במעשיהם הרעים, ואפילו בטוחים שאף אחד לא יעניש אותם. הם בטוחים שאלוהים לא רואה או שלא אכפת לו. הם מתנהגים כמו ציידים שפורשים רשתות בסתר כדי להפיל את מי שאין לו הגנה. המשורר לא מוכן להשלים עם המצב הזה. הוא פונה לאלוהים בדרישה חד-משמעית: "קומה ה'!". הוא מבקש ממנו לשבור את כוחם של הרשעים, להקשיב לזעקת היתומים והחלשים, ולהחזיר את הצדק לעולם כדי שאף אדם כוחני לא יוכל עוד להפחיד אחרים.

תהלים י' פותח באחת השאלות הנוקבות והאנושיות ביותר: "למה ה' תעמוד ברחוק?". המשורר מתבונן במציאות חברתית קשה שבה הרשעים משגשגים על חשבון העניים והחלשים. הוא מתאר בפרטנות את הפסיכולוגיה של הרשע: אדם יהיר, מלא ביטחון עצמי מופרז, שבטוח שהחוקים לא חלים עליו ושאין דין וחשבון בעולם. הרשע הזה פועל כמו טורף – הוא אורב במסתרים, פורש רשתות ולוכד את מי שאין לו מגן. הוא משוכנע שאלוהים "הסתיר פניו" ולא רואה את מעשיו. מול השתיקה הזו, המשורר לא נשאר פסיבי. הוא זועק לאלוהים שיקום, ירים את ידו וישבור את זרועו של הרשע. המזמור מסתיים בנימה של תקווה וביטחון: אלוהים הוא המלך האמיתי, הוא שומע את משאלת הלב של הענווים, והוא יעשה משפט ליתום ולדך כדי להפסיק את שלטון הפחד של בני האדם בארץ.

מזמור י' בספר תהלים נפתח באחת השאלות התיאודיציאליות הנוקבות ביותר במקרא: "למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה?". המשורר מתאר תמונת מציאות עגומה ומטלטלת שבה הרשע משגשג, מתגאה בחמדנותו ומנצל את החלשים והעניים ללא מורא. הרשע מתואר כמי שמחזיק בתפיסת עולם אתאיסטית מעשית – הוא בטוח שאין דין ואין דיין, ושמעשיו נסתרים מעיני ההשגחה האלוהית. הוא פועל באכזריות מתוכננת, כשהוא אורב לחלשים כפי שאריה אורב לטרפו בסבך, ולוכד אותם ברשתו. מול חוסר הצדק המשווע ותחושת הנטישה, המשורר אינו שוקע בייאוש אלא פונה בקריאה נואשת ואקטיבית לאלוהים: "קומה ה' אל נשא ידך, אל תשכח ענוים". הוא תובע את שבירת זרועו של הרשע ואת חשיפת רשעתו. המזמור חותם בהצהרת אמונה קוסמית במלכותו הנצחית של ה', אשר שומע את תאוות הענווים, מכין את לבם ומקשיב לזעקת היתום והדך, כדי להביא קץ לעריצות האנושית עלי אדמות.