תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמות · פרק ט׳

אנטומיה של עקשנות: שלוש המכות של שמות ט'

👑

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים׃

פסוק כז
התאמת תוכן לפי גיל

הסערה הגדולה והלב העקשן של המלך

הלילה, ילדים חביבים, נספר על ימים רחוקים במצרים. משה רבנו הגיע שוב אל המלך פרעה העשיר וביקש ממנו לשחרר את בני ישראל. אך פרעה לא רצה להקשיב. אז הגיעו שלוש מכות מיוחדות: קודם כל, מחלה פגעה בחיות של המצרים, אך החיות של בני ישראל נשארו בריאות ושמחות. אחר כך, אבק קטן גרם לפצעים מגרדים על עורם של המצרים. ולבסוף, קרה דבר מדהים בשמיים! ברד ענקי של קרח התחיל לרדת, ובתוך כל אבן קרח דלקה אש קטנה וחמה! פרעה נבהל מאוד מהרעמים והסערה, וביקש ממשה להתפלל שהכל ייפסק. משה הטוב התפלל, והשמיים נרגעו מיד. אך ברגע שהשמש חזרה לזרוח, פרעה שכח את הבטחתו ולא נתן לעם ללכת. הסיפור מלמד אותנו כמה חשוב לקיים הבטחות, גם כשהסערה חולפת.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מראה לנו את ההבדל בין התנצלות אמיתית שבאה מתוך הבנת הטעות, לבין התנצלות מהירה שנועדה רק כדי לברוח מעונש.

טיפ להורים

הסיפור על פרעה שמבטיח להשתנות רק כשהוא מפחד, ומצטער רק לרגע קט, הוא הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על ערך האמינות ושמירת הבטחות. תוכלו להסביר לילד בלשון פשוטה שקל מאוד להבטיח דברים כשרוצים להשיג משהו או להימנע מעונש מיידי, אך המבחן האמיתי של חברות, בגרות ואחריות הוא לקיים את ההבטחה גם לאחר מכן, כשהלחץ והפחד כבר חלפו. כדאי לעודד את הילד לשתף במקרה שבו הוא קיים הבטחה לחבר או להורה למרות שהיה לו קשה או לא נוח באותו הרגע, ולחזק אצלו את התחושה הטובה של יושר פנימי ואמינות.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך פרעה הבטיח לשלוח את בני ישראל כשהיה ברד, אבל שינה את דעתו מיד כשהברד הפסיק?
  • איך לדעתך הרגישו בני ישראל כשראו שהם מוגנים ושמורים בארץ גושן בזמן הסערה?
  • האם קרה לך פעם שהבטחת משהו והיה לך קשה לקיים אותו? מה עזר לך בסוף לעמוד במילה שלך?

הקרח הבוער והלב הקשה של פרעה

דמיינו שאתם עומדים במצרים העתיקה, והשמיים הופכים פתאום כהים ורועשים! בפרק הזה, משה רבנו מגיע שוב ושוב אל פרעה ומבקש ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדות, אך פרעה מסרב. בתגובה, מגיעות שלוש מכות חזקות. קודם כל, מחלה קשה פוגעת בחיות של המצרים, אך החיות של בני ישראל נשארות בריאות לחלוטין. אחר כך, אבק מיוחד יוצר פצעים מגרדים על עורם של המצרים. לבסוף, מגיעה המכה המדהימה מכולן: ברד ענקי של אבני קרח ובתוכן דולקת אש אמיתית! הרעמים מרעישים והברד מכה בחוזקה. פרעה נבהל מאוד ומבטיח לשחרר את העם אם משה רק יתפלל שהסערה תיפסק. משה מתפלל, השמיים נרגעים, אך ברגע שהשקט חוזר – פרעה שוב משנה את דעתו ומסרב. מה יגרום לו להקשיב?

מה הפסוק אומר?

פרעה המלך מבין שהוא טעה ומבקש סליחה, אבל הוא עושה את זה רק בגלל שהוא ממש נבהל מהרעשים והברד החזק.

הידעת?

הברד שירד במצרים היה פלא אמיתי: אבני קרח קרות ובתוכן אש דולקת, ושני הניגודים האלה חיו יחד בלי שהמים יכבו את האש!

מה יקרה בפרק הבא?

פרעה שוב הפר את הבטחתו והשאיר את בני ישראל במצרים. מה יעשה משה עכשיו? בפרק הבא נגלה!

הסערה שלא נראתה כמותה: קרח, אש ועקשנות

בפרק ט' המאבק בין משה לפרעה עולה מדרגה. משה דורש מפרעה לשחרר את בני ישראל, וכשפרעה מסרב, מצרים סופגת שלוש מכות קשות בזו אחר זו. ראשית, מכת דבר שמחסלת את חיות השדה של המצרים, בעוד שחיות בני ישראל לא נפגעות כלל. שנית, מכת שחין – פצעים כואבים ומגרדים שמכסים את המצרים ואפילו מונעים מחרטומי המלך לעמוד בפני משה. המכה השלישית והדרמטית ביותר היא הברד. משה מזהיר את המצרים להכניס את עבדיהם וחיותיהם הביתה. מי שמקשיב ניצל, ומי שמזלזל נפגע. ברד כבד מעורב באש משתוללת מכה במצרים ומחריב את השדות. פרעה נשבר זמנית, מודה שחטא ומבקש ממשה לעצור את הסערה. משה מתפלל והברד נפסק, אך ברגע שהסכנה חולפת, פרעה חוזר לעקשנותו ומסרב לשלוח את העם.

מה הפסוק אומר?

פרעה מודה בפעם הראשונה שהוא טעה ושה' צודק, אבל זו חרטה מתוך פחד ולא מתוך שינוי אמיתי בלב.

Life Hack

כשאתה עושה טעות ומבטיח לתקן אותה רק כדי לצאת מצרות באותו רגע, זה לא באמת עובד. חרטה אמיתית נמדדת במעשים שלך אחרי שהלחץ והסכנה חולפים.

מקבילה מודרנית

זה כמו להבטיח להורים שתסדר את החדר ותתחיל ללמוד ברצינות רק כשהם כועסים ומאיימים לקחת לך את הטלפון, אבל ברגע שהם נרגעים ומחזירים לך אותו, אתה חוזר בדיוק לאותם הרגלים ישנים.

מבחן הלחץ של פרעה: כשהבטחות נמסות כמו ברד

הפרק התשיעי של ספר שמות מציג את המשך המאבק הדרמטי והעיקש לשחרור בני ישראל מעבדות במצרים העתיקה. משה ואהרון, המנהיגים שנשלחו על ידי אלוהים, מתייצבים שוב ושוב באומץ מול פרעה, השליט הכל-יכול של האימפריה המצרית, ומזהירים אותו מפני ההשלכות הקשות של סירובו המתמשך. בפרק זה מצרים חווה שלוש מכות הרסניות שפוגעות בה קשות: מכת דבר מסתורית שמחסלת את בהמות המצרים בשדות, מכת שחין כואבת המכסה את גוף האנשים והחיות בפצעים, ומכת ברד קיצונית ופלאית המשלבת אבני קרח ואש בוערת יחד. הברד מחריב את היבולים החקלאיים ואת השדות וגורם לבהלה עצומה בכל המדינה. לראשונה, משה מציע למצרים דרך מילוט ומזהיר אותם להכניס את עבדיהם ורכושם לבתים, וחלקם אכן מקשיבים לו. כשהסערה מכה בעוצמה, פרעה נשבר ומודה בטעותו בפני משה ואהרון. הוא מבקש מהם להתפלל להפסקת המכה ומבטיח לשחרר את העם. אולם, ברגע שמשה נעתר, מתפלל והשמיים נרגעים, פרעה מתחרט על הבטחתו, מקשיח את ליבו שוב ומסרב לאפשר לבני ישראל לצאת לחופשי.

מה הפסוק אומר?

בפסוק זה מגיע פרעה לנקודת שפל חסרת תקדים שבה הוא מודה בגלוי באשמתו ומכיר בצדקת האל. ההצהרה הדרמטית הזו חושפת את עוצמת השפעתה של מכת הברד, שסדקה זמנית את שריון הגאווה של השליט המצרי. עם זאת, ההכרה הזו מתגלה כמהירה וחולפת, ומעלה שאלות עמוקות על ההבדל בין חרטה אמיתית הנובעת מהבנה פנימית, לבין כניעה זמנית הנובעת מפחד ומצוקה פיזית.

להעמקה בסיפור

בואו נסתכל מקרוב על מה שקורה בפרק הזה, כי יש כאן דינמיקה פסיכולוגית מרתקת. עד עכשיו, המכות פגעו בעיקר בנוחות או במשאבים הכלליים של מצרים. בפרק ט', המכות הופכות לאישיות ומסוכנות בהרבה. מכת הדבר פוגעת בבעלי החיים, מכת השחין פוגעת ישירות בגוף האדם, ומכת הברד היא כבר איום קיומי על היבולים והחיים עצמם.\n\nמה שמעניין במיוחד במכת הברד הוא האזהרה המוקדמת. אלוהים לא רק מאיים, אלא נותן למצרים הזדמנות לבחור: 'הירא את דבר ה'' מכניס את עבדיו ומקנהו הביתה וניצל, ואילו מי שלא שם ליבו משאיר אותם בשדה ומאבד אותם. כאן אנחנו רואים סדק ראשון במחנה המצרי – חלק מעבדי פרעה מתחילים להבין שיש אמת בדברי משה ובוחרים לפעול בניגוד למדיניות הרשמית של המלך שלהם.\n\nכשהברד מתחיל לרדת – סערה מטורפת של קרח ואש שמתלקחת בתוכו – פרעה חווה התמוטטות פסיכולוגית. הוא קורא למשה ואהרון ואומר את המילים המדהימות: 'חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'. זו נראית כמו נקודת מפנה דרמטית, חרטה מושלמת. אבל משה, שמכיר היטב את נפש האדם ואת פרעה בפרט, לא קונה את זה. הוא אומר לו במפורש: 'ידעתי כי טרם תיראון'. משה מבין שהחרטה של פרעה היא חרטה מתוך פחד (אטמוספירה של לחץ קשה) ולא מתוך הבנה מוסרית אמיתית. ואכן, ברגע שהברד מפסיק והשמש חוזרת לזרוח, פרעה חוזר לעצמו, מקשיח את ליבו ומפר את הבטחתו. הסיפור הזה מראה לנו כמה קל לנו להשתנות באופן זמני כשאנחנו בלחץ, וכמה קשה לעשות שינוי אמיתי ועמוק באופי שלנו כשנוח לנו.

שאלה למחשבה

אם היית אחד מעבדי פרעה שראה את הברד והאש, האם היית מעז להמרות את פי המלך ולהקשיב למשה, או שהיית משאיר את הרכוש בחוץ כדי לא להיראות בוגד?

אנטומיה של עקשנות: שלוש המכות של שמות ט'

פרק ט' בספר שמות מתאר את ההסלמה הדרמטית והחריפה במאבק התיאולוגי והפוליטי בין משה לפרעה, שליט מצרים העתיקה. הפרק מציג שלוש מכות קשות וכואבות הפוגעות במצרים בזו אחר זו: מכת דבר, מכת שחין ומכת ברד. המאבק נפתח בדרישה החוזרת והנחרצת של משה לשחרר את בני ישראל מעבדות ממושכת. משפרעה מסרב פעם נוספת, מכת הדבר פוגעת אנושות בבהמות המצרים בשדות ומחריבה את עושרם החקלאי, בעוד שבהמות בני ישראל אינן נפגעות כלל. בהמשך, משה ואהרון משליכים פיח כבשן לשמיים בהוראת האל, וזה הופך לאבק דק הגורם למחלת השחין – פצעי אבעבועות כואבים ומגרדים על גוף האדם והבהמה במצרים, עד כדי כך שחרטומי מצרים המכשפים אינם מסוגלים לעמוד בפני משה מרוב כאב. המכה השביעית, מכת הברד, מלווה באזהרה מוקדמת המאפשרת למצרים יראי ה' להציל את עבדיהם ומקניהם על ידי הכנסתם לבתים מבעוד מועד. הברד יורד בעוצמה חסרת תקדים כשהוא מעורב באש בוערת, ומחריב את כל הצמחייה והעצים בשדות. פרעה נשבר זמנית, מודה בחטאו ומבקש ממשה להתפלל להפסקת המכה. משה נעתר ומפסיק את הסערה, אך ברגע שהסכנה חולפת, פרעה ועבדיו מכבידים את ליבם ומסרבים לשחרר את העם.

מה הפסוק אומר?

בפסוק זה מגיע פרעה לנקודת שפל חסרת תקדים שבה הוא מודה בגלוי באשמתו ומכיר בצדקת האל. ההצהרה הדרמטית הזו חושפת את עוצמת השפעתה של מכת הברד, שסדקה זמנית את שריון הגאווה של השליט המצרי. עם זאת, ההכרה הזו מתגלה כמהירה וחולפת, ומעלה שאלות עמוקות על ההבדל בין חרטה אמיתית הנובעת מהבנה פנימית, לבין כניעה זמנית הנובעת מפחד ומצוקה פיזית.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ט' מהווה נקודת מפנה ספרותית ותיאולוגית בסיפור מכות מצרים. הוא חותם את השלישייה השנייה של המכות (דבר ושחין) ופותח את השלישייה האחרונה (ברד). המבנה הספרותי של המכות חושף הדרגתיות ברורה: מפגיעה במשאבים חיצוניים (מים, דגה, נוחות) לפגיעה ישירה ברכוש ובכלכלה (דבר), בגוף האדם (שחין), ובסופו של דבר באיום קיומי קטסטרופלי על מקורות המזון והחיים עצמם (ברד). \n\nאחד המוטיבים המרכזיים בפרק הוא ההבדלה הברורה ('והפלה ה'') בין מצרים לישראל. הבדלה זו אינה רק הגנה פיזית על בני ישראל, אלא הצהרה תיאולוגית המערערת על תפיסת העולם המצרית. עבור המצרים, פרעה הוא חצי-אל והסדר הקוסמי (ה'מעת') נשמר בזכותו ובזכות אלוהי הטבע המצריים. העובדה שהאסונות פוגעים במצרים באופן סלקטיבי לחלוטין מוכיחה כי הריבונות על הטבע שייכת אך ורק לאלוהי העברים, וכי אלוהי מצרים חסרי אונים מולו. \n\nמכת השחין מביאה עמה את קריסתם הסופית של החרטומים. אם במכות הקודמות הם עוד ניסו לחקות את הנסים או לפחות לעמוד לצד פרעה, כאן נאמר במפורש: 'ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין'. זוהי אירוניה דרמטית: חכמי מצרים, שאמורים לייצג את הרפואה, המדע והמאגיה העליונה, מוצגים בחולשתם הפיזית והרוחנית המוחלטת, כשהם מכוסים פצעים ואינם מסוגלים אפילו להופיע בחצר המלוכה. \n\nמכת הברד מציגה חידוש דרמטי נוסף: אזהרה המאפשרת הצלה ובחירה חופשית. אלוהים פונה אל המצרים ומציע להם להניס את מקניהם ועבדיהם אל הבתים. בכך, התורה חושפת כי המכות אינן רק עונש קולקטיבי עיוור, אלא כלי חינוכי שנועד לעורר יראה והכרה בכוח האלוהי. החלוקה בין 'הירא את דבר ה'' לבין מי 'שלא שם ליבו' יוצרת סדק ראשון באחידות של החברה המצרית תחת שלטון פרעה, ומראה כי האמונה מתחילה לחלחל גם אל תוך האליטה המצרית עצמה. \n\nשיאה של הדרמה מגיע בהודאתו של פרעה: 'חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'. זוהי הפעם הראשונה שפרעה משתמש במונחים מוסריים מובהקים של צדק ורשע. אולם, משה מזהה מיד כי מדובר בחרטה טקטית בלבד, הנובעת מלחץ פיזי ואקולוגי כבד, ולא משינוי תודעתי פנימי. דברי משה 'טרם תיראון' מתאמתים מיד עם הפסקת הברד, כאשר פרעה חוזר לסורו ומכביד את ליבו. הפרק מעלה שאלות פילוסופיות עמוקות על גבולות הבחירה החופשית: האם הקשיית לב פרעה על ידי אלוהים שללה ממנו את האפשרות לחזור בתשובה, או שמא היא הייתה תגובה טבעית להתעקשותו העצמית, שרק אפשרה לו לפעול על פי אופיו האמיתי גם תחת לחץ כבד? בכך, הפרק משמש כמעבדה לחקר פסיכולוגיית המעמקים של האגו האנושי מול האמת המוחלטת.\n\nבנוסף, הפרק מדגיש את הפגיעה המדורגת בצומח המצרי. הכתוב מציין במפורש כי הפשתה והשעורה נפגעו מכיוון שהיו כבר בשלבי גידול מתקדמים ('גבעול' ו'אביב'), בעוד שהחיטה והכוסמת ניצלו זמנית משום שהיו מאוחרות יותר ('אפילות'). פירוט חקלאי זה מעניק לסיפור ריאליזם היסטורי עמוק וממחיש את גודל האסון הכלכלי הממשמש ובא על מצרים, תוך שהוא מותיר פתח של תקווה והזדמנות נוספת לפרעה לחזור בו לפני החורבן המוחלט במכות הבאות.

לקחים לחיים
  • אשליית השינוי תחת לחץ חיצוניבמצבי משבר קשים – כמו איום בפיטורין, משבר בזוגיות או בעיה בריאותית – אנשים נוטים להבטיח הבטחות דרמטיות ולהצהיר על שינוי דרך חיים. אולם, המבחן האמיתי של השינוי אינו מתרחש בעיצומה של הסערה, אלא ברגע שהלחץ שוכך והשגרה חוזרת. כדי ששינוי יהיה בר-קיימא, הוא חייב לנבוע מהבנה ערכית פנימית ולא רק כמנגנון הישרדות זמני.
  • הסכנה שבעקשנות אידאולוגית על חשבון הזולתפרעה מוכן להחריב את ארצו, את כלכלתה ואת בריאות נתיניו רק כדי לא להודות בכישלונו ולשמור על כבודו העצמי. מנהיגים, מנהלים בארגונים או אפילו בני זוג במערכות יחסים נופלים לעיתים קרובות למלכודת העקשנות הזו, שבה הניצחון בוויכוח הופך לחשוב יותר מהרס המערכת כולה. יש לדעת מתי לשחרר את האגו לטובת הכלל.
  • הבחירה להקשיב לאזהרות לפני האסוןההבדל בין המצרים שאיבדו את רכושם בברד לבין אלו שניצלו היה היכולת 'לשים לב' לאזהרה ולפעול לפיה. בחיי היום-יום, אנו מקבלים איתותים מוקדמים על בעיות מתפתחות – בעבודה, בבריאות או ביחסים עם הילדים. חוכמה ניהולית ואישית היא לא להתעלם מהסימנים המקדימים מתוך מחשבה ש'לי זה לא יקרה', אלא לנקוט צעדי מניעה מוקדמים.
היבט פילוסופי

הדילמה של בחירה חופשית מול התערבות אלוהית: הפרק מציין כי אלוהים מחזק את לב פרעה (פס' יב). האם לפרעה הייתה הזדמנות אמיתית לחזור בתשובה, או שמא הבחירה החופשית שלו נשללה ממנו כדי לשמש כלי להפגנת כוחו של האל? דילמה זו מעסיקה פרשנים ופילוסופים רבים לאורך הדורות בניסיון להבין את גבולות האחריות המוסרית של האדם.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם׃

הִנֵּה יַד־יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד׃

וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר׃

וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ׃

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד׃

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה׃

וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃

וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם׃

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ׃

כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת־עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן־הָאָרֶץ׃

וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ׃

עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם׃

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה׃

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ׃

הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים׃

וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי׃

וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר׃

רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד׃

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים׃

הַעְתִּירוּ אֶל־יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ׃

וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים׃

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל׃

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה׃

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת־הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל־יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה׃

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו׃

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←