שמות · פרק ל״ב
השבר והתיקון: חטא העגל כמבחן המנהיגות האולטימטיבי
וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃
פסוק לבמשה, העגל והסליחה הגדולה
הלילה נספר על ימים רחוקים, שבהם משה רבנו עלה אל הר סיני הגבוה כדי לקבל מאלוהים מתנה נפלאה - את לוחות הברית עם עשרת הדיברות. העם חיכה למטה ימים רבים, וכשמשה איחר לחזור, הם התחילו לפחד ולהרגיש בודדים במדבר הגדול. מתוך דאגה, הם ביקשו מאהרון להכין להם פסל של עגל מזהב נוצץ כדי שירגישו בטוחים. כשמשה ירד מההר וראה את העם רוקד סביב העגל, הוא היה עצוב וכועס מאוד, והלוחות נשברו. אך למרות הכל, משה אהב את העם שלו אהבה גדולה. הוא עלה שוב אל ההר, התפלל בכל ליבו וביקש מאלוהים לסלוח להם. ואלוהים, ששמע את תפילתו של משה, הסכים לסלוח ולתת להם הזדמנות חדשה.
משה מלמד אותנו מהי ערבות הדדית ואהבה ללא תנאי; הוא מוכן להקריב את מקומו שלו בשביל העתיד של הילדים שלו - העם.
הסיפור על חטא העגל מלמד אותנו על הקושי הגדול שבהמתנה ובסבלנות, ועל כך שלפעמים מתוך פחד אנחנו עושים טעויות. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של סבלנות ועל כך שגם כשאנחנו טועים או נבהלים, תמיד יש דרך לבקש סליחה ולתקן. המסר החשוב ביותר הוא כוחה של הסליחה וההזדמנות השנייה - בדיוק כפי שמשה ואלוהים סלחו לעם, כך גם בבית שלנו תמיד יש מקום לתיקון ולסליחה חמה.
- איך לדעתך העם היה יכול לעזור אחד לשני לחכות למשה בסבלנות בלי להילחץ?
- כשאתה מרגיש פחד או דאגה, מה הדבר שהכי עוזר לך להרגע ולהרגיש בטוח?
- למה לדעתך משה היה מוכן לוותר על הכל כדי שאלוהים יסלח לעם שלו?
העגל הנוצץ והסליחה הגדולה
דמיין שאתה עומד למטה, למרגלות הר גבוה, ומחכה לחבר הכי טוב שלך. משה עלה אל ההר כדי לקבל מתנה מיוחדת מאלוהים - את לוחות הברית. הימים עוברים, השמש עולה ויורדת, ומשה עדיין לא חוזר. האנשים מתחילים לפחד ולהרגיש בודדים במדבר הגדול. מתוך פחד, הם מבקשים מאהרון להכין להם פסל של עגל מזהב נוצץ כדי שירגישו בטוחים. הם רוקדים ושמחים סביבו, אבל אלוהים ומשה עצובים מאוד כי העם שכח את ההבטחה שלהם. כשמשה ירד ורואה את הריקודים, הוא כועס ומשבר את הלוחות! אבל משה כל כך אוהב את העם, שהוא מיד מבקש מאלוהים לסלוח להם על הטעות.
משה כל כך אהב את העם שלו, שהוא אמר לה' שהוא מוכן לוותר על הכל, אפילו להימחק מהספר של ה', רק כדי שה' יסלח להם.
הידעת שלוחות הברית שמשה שבר היו עשויים מאבן מיוחדת והיו כתובים משני הצדדים שלהם במעשה פלאי?
משה שבר את הלוחות המיוחדים, אבל איך העם יקבל לוחות חדשים? בפרק הבא נגלה...
לחץ חברתי בגובה המדבר
משה עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית ונעלם לארבעים יום. למטה, העם נכנס לפאניקה מוחלטת. מתוך פחד ואי-ודאות, הם מתקהלים סביב אהרון ודורשים ממנו ליצור להם מנהיג מוחשי. אהרון נכנע ללחץ, אוסף את תכשיטי הזהב שלהם ומתיך אותם לפסל של עגל זהב. העם מתחיל לחגוג ולסגוד לעגל. למעלה על ההר, אלוהים כועס ורוצה להעניש את העם, אך משה מתחנן על חייהם. כשמשה ירד ורואה את החגיגות במו עיניו, הוא משליך בזעם את לוחות הברית ומשבר אותם. הוא משמיד את העגל, מעניש את החוטאים, ועולה שוב להר כדי להילחם על סליחתו של אלוהים עבור העם.
משה מציב לה' אולטימטום מדהים: או שתסלח לעם שלי, או שתמחק אותי לגמרי מהספר שלך. זו מנהיגות אמיתית שלא מפקירה אף אחד מאחור.
כשכולם סביבך נכנסים ללחץ ועושים החלטות גרועות, אל תמהר לזרום איתם רק כדי להרגיש שייך. לפעמים לעצור ולחכות זו הגבורה האמיתית.
זה דומה למצב שבו מורה יוצא מהכיתה, כולם מתחילים להשתולל ולהרוס את הציוד, ואתה נגרר לעשות כמוהם רק כי כולם עושים את זה ואתה מפחד לצאת חריג.
נקודת השבר: כשהפחד מנצח את ההבטחה
הפרק מתאר את אחד המשברים הדרמטיים ביותר של עם ישראל במדבר. משה שוהה על הר סיני כבר ארבעים יום, והעם, שמרגיש אבוד ללא מנהיגו, נתקף בחרדה קיומית. הם פונים לאהרון ודורשים תחליף מוחשי למשה ולאלוהים. אהרון אוסף את נזמי הזהב שלהם ומעצב מהם עגל מסכה. העם מכריז על העגל כאל שהוציא אותם ממצרים, ומקיים סביבו חגיגות פרועות. אלוהים מודיע למשה על החטא ומאיים להשמיד את העם, אך משה מסנגר עליהם ומצליח להניא את אלוהים מכך. עם זאת, כשמשה ירד מההר ורואה את המחולות סביב העגל, הוא חווה התפרצות זעם, משליך את לוחות הברית האלוהיים ומשבר אותם למרגלות ההר. הוא שורף ומפורר את העגל, מעניש את החוטאים בעזרת בני לוי הנאמנים, וחוזר להתחנן בפני אלוהים לסליחה מוחלטת, תוך שהוא מציע את נפשו שלו ככפרה.
פסוק זה מציג את שיא מנהיגותו של משה. במקום לקבל את הצעת האל להשמיד את העם ולהפוך בעצמו לאבי האומה החדשה, משה בוחר להזדהות באופן מוחלט עם עמו החוטא. הוא מציב לה' תנאי חסר תקדים: או שתסלח להם, או שתמחק אותי לחלוטין מספר החיים וההיסטוריה שלך. זוהי עמדה של מסירות נפש עילאית המעמידה את טובת הכלל לפני הגאולה האישית.
להעמקה בסיפור⌄
מה שבאמת מעניין בפרק הזה הוא הדינמיקה האנושית של פחד ואי-ודאות. תחשבו על זה: העם הזה רק עכשיו יצא ממצרים, חווה ניסים מטורפים ושמע את אלוהים מדבר אליהם ישירות. אבל ברגע שהמנהיג הפיזי שלהם, משה, מאחר בכמה שעות לדעתם, הכל קורס. זה מראה לנו כמה קשה לבני אדם להאמין במשהו שהם לא יכולים לראות או לגעת בו. אהרון, שנשאר אחראי, מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. הוא לא מצליח לעמוד מול הלחץ של ההמון המבוהל. במקום להגיד להם 'תירגעו, משה יחזור', הוא מנסה לזרום איתם כדי לשלוט בגובה הלהבות, ומכין את העגל. אבל הניסיון הזה נכשל לחלוטין והופך לחגיגה פרועה שיוצאת משליטה. כשמשה יורד מההר עם לוחות הברית - יצירת אמנות אלוהית מדהימה - הוא רואה את הריקודים סביב פסל הזהב. השבירה של הלוחות היא לא סתם התקף עצבים. משה מבין שההסכם בין אלוהים לעם נשבר. הלוחות הם כמו חוזה נישואין, והעם הרגע בגד. אי אפשר לתת להם את החוזה הזה כשהם רוקדים מול פסל. אבל אז מגיע החלק הכי יפה של משה כמנהיג. למרות שהוא כועס בטירוף, ולמרות שאלוהים מציע לו להשמיד את כולם ולהתחיל מחדש רק איתו ועם המשפחה שלו, משה מסרב. הוא נלחם בשביל העם שלו. הוא עולה חצי מבוהל וחצי נחוש חזרה להר ואומר לאלוהים את המשפט המדהים: 'אם תסלח להם - מעולה, ואם לא - תמחוק אותי מהספר שלך'. הוא מוכן לוותר על המקום שלו בהיסטוריה, על החיים שלו ועל הכל, רק שלא יפגעו בעם שלו. זה שיעור מדהים על אחריות ועל מה זה אומר להיות שם בשביל אחרים גם כשהם עושים את הטעויות הכי גדולות שלהם.
אם היית במקום משה, והיית מקבל הצעה מאלוהים למחוק את כולם ולהתחיל עם חדש, חזק וטוב יותר שייקרא על שמך - היית מסכים או מסרב?
השבר והתיקון: חטא העגל כמבחן המנהיגות האולטימטיבי
פרק לב בספר שמות מתאר את אחד המשברים המכוננים והדרמטיים ביותר של עם ישראל במדבר: חטא העגל. משה שוהה על הר סיני במשך ארבעים יום ולילה לקבלת לוחות הברית. העם, החווה חרדת נטישה עמוקה בהיעדר מנהיגו, מתקהל על אהרון ותובע ייצוג אלוהי מוחשי. אהרון נעתר ללחץ, אוסף את נזמי הזהב של העם ומעצב מהם עגל מסכה. העם חוגג סביב הפסל בהתלהבות פרועה. אלוהים מודיע למשה על השחתת העם ומבקש להשמידם, אך משה בתפילת סניגוריה נוקבת מניא אותו מכך. ברדתו מההר עם לוחות העדות, משה נחשף למחולות סביב העגל; בחרון אפו הוא משליך את הלוחות ומשברם תחת ההר. משה משמיד את העגל, מעניש את החוטאים באמצעות בני לוי, ומעמת את אהרון עם מחדלו. למחרת, משה עולה שוב אל ה' ומציע את נפשו שלו ככפרה על חטא העם, בדרישה לסלוח להם או למחוק אותו מספרו. ה' נענה חלקית, שולח את משה להמשיך להוביל את העם, אך מבהיר כי החטא ייפקד בעתיד ומכה את העם במגפה.
פסוק זה מציג את שיא מנהיגותו של משה. במקום לקבל את הצעת האל להשמיד את העם ולהפוך בעצמו לאבי האומה החדשה, משה בוחר להזדהות באופן מוחלט עם עמו החוטא. הוא מציב לה' תנאי חסר תקדים: או שתסלח להם, או שתמחק אותי לחלוטין מספר החיים וההיסטוריה שלך. זוהי עמדה של מסירות נפש עילאית המעמידה את טובת הכלל לפני הגאולה האישית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
חטא העגל אינו רק סיפור על עבודה זרה, אלא ניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי מעמיק של קהילה במשבר זהות וחרדה קיומית. העם, שזה עתה יצא מעבדות מצרים לתוך המרחב המדברי המאיים, תלוי לחלוטין בדמותו המתווכת של משה. כאשר משה "מבושש" לרדת, חוויית הזמן של העם משתבשת; הם חווים אובדן שליטה ופונים לאהרון בדרישה ל"אלוהים אשר ילכו לפנינו". השימוש במילה "זה משה האיש" מעיד על כך שהם תפסו את משה עצמו ככוח המניע, וכעת, כשנעלם, הם מחפשים תחליף ויזואלי ומוחשי. אהרון, המנהיג המתווך, נכשל במבחן הסמכות. הוא מנסה להרוויח זמן באמצעות דרישת הזהב ומקווה לעכב אותם, אך הדינמיקה של ההמון חזקה ממנו. יצירת העגל וההכרזה "אלה אלוהיך ישראל" מייצגות את הנסיגה הפסיכולוגית של העם אל המוכר והבטוח - הפולחן המצרי החומרי. המבנה הספרותי של הפרק מציב ניגוד חריף בין המתרחש בפסגת ההר לבין המתרחש בתחתיתו. בעוד ה' ומשה עוסקים בלוחות העדות - עדות לברית רוחנית ומוסרית - העם למטה עוסק בפולחן יצרי ("ויקומו לצחק"). הדיאלוג בין ה' למשה על ההר חושף תפנית דרמטית ביחסי הכוחות. ה' מתנער מהעם ומכנה אותם "עמך אשר העלית", ומציע למשה הצעה מפתה: להשמיד את העם ולהקים ממנו גוי גדול. כאן מתגלה משה בשיא תפארתו כמנהיג וסנגור. הוא מסרב להצעה האנוכית ומשתמש בטיעונים תיאולוגיים והיסטוריים: כבוד שמו של ה' בעיני המצרים, והשבועה לאבות האומה. משה מצליח להניא את ה' מהשמדת העם, אך המפגש הישיר שלו עם המציאות למטה מוליד תגובה פיזית קשה. שבירת הלוחות אינה רק ביטוי של כעס, אלא אקט משפטי-סמלי: הברית הופרה, והחוזה מבוטל. משה מבין שאי אפשר להעניק את התורה לעם שסוגד לחומר. השקיית העם במי אפר העגל הטחון משמשת כמבחן מים מרים, המאלץ אותם להטמיע פיזית את השקר שבו האמינו. העימות של משה עם אהרון חושף את חולשתו של האחרון, המאשים את העם ומציג את יצירת העגל כאירוע כמעט מקרי ("ויצא העגל הזה"). כדי לעצור את האנרכיה ("כי פרוע הוא"), משה נוקט בצעד אכזרי אך הכרחי לשמירה על הסדר הקולקטיבי: הוא מגייס את בני לוי לטיהור פנימי קשה שבו נהרגים כ-3,000 איש. למחרת, משה חוזר אל ה' ומציג את אחת התביעות המוסריות הנועזות ביותר במקרא: "מחני נא מספרך". משה מסרב להינצל לבדו. ה' מקבל את עקרון האחריות האישית ("מי אשר חטא לי אמחנו מספרי"), ומאפשר את המשך המסע תחת הנהגת משה ומלאך מלווה, אך מותיר פתח לענישה עתידית. הפרק מסתיים במגפה, המזכירה כי לכל בחירה קולקטיבית יש מחיר כואב.
- סכנת הוואקום המנהיגותי והצורך בעמוד שדרה.בארגונים או בצוותי עבודה, כאשר המנהל או הדמות המובילה נעדרת, נוצר לעיתים קורבן של פאניקה וקבלת החלטות חפוזות. מנהיגות ביניים (כמו אהרון) חייבת לדעת להחזיק את השורות, להרגיע את הרוחות ולא להיכנע ללחץ הקבוצתי המיידי כדי לרצות את ההמון.
- המחיר של פשרות מוסריות זמניות.לפעמים אנו מתפתים לבצע פשרה מוסרית קטנה (כמו הסכמתו של אהרון ליצור את העגל כדי למנוע אלימות) מתוך מחשבה שזה יפתור את הבעיה באופן זמני. המציאות מראה שפשרות כאלה נוטות להתגלגל לכדי קטסטרופה גדולה בהרבה. עדיף להתמודד עם הקושי המיידי מאשר לייצר פתרון שקרי.
- מנהיגות כרוכה בערבות הדדית מוחלטת.מנהיג אמיתי, בין אם בניהול חברה, בפיקוד צבאי או בהובלה חברתית, אינו מנצל את כישלון כפיפיו כדי להאדיר את עצמו או להתקדם על חשבונם. נכונותו של משה להקריב את עתידו האישי למען עמו היא המודל העמוק ביותר ללקיחת אחריות כוללת על המערכת.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין צדק מוחלט לבין חמלה קיומית. מצד אחד, חטא העגל הוא בגידה מוחלטת בברית, הדורשת ענישה קולקטיבית מיידית ומוצדקת מצד הדין. מצד שני, משה מציג טיעון של חמלה וברית היסטורית המונעת את ההשמדה. האם מנהיגות ומשפט צריכים לפעול לפי שורת הדין היבש כדי לשמור על האמת, או שמא הישרדותו של האדם והקהילה קודמת לכל עיקרון מוחלט, גם במחיר של פשרה עם החטא?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי׃
וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן׃
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר׃
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃
וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים׃
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת׃
וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה׃
וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃
וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה׃
וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא׃
וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃
וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה׃
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם׃
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ׃
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם׃
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב׃
וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי׃
וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם׃
וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן׃