שמות · פרק כ״ג
אתיקה של חמלה וגבולות הברית
לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת׃
פסוק בהמלאך השומר והחוקים הטובים
הלילה נספר על חוקים מיוחדים שאלוהים נתן לעם ישראל, כדי שהחיים שלהם יהיו מלאים באור ובחברות טובה. אלוהים ביקש מהם תמיד לומר רק את האמת, ולא להקשיב לשמועות שקריות. הוא לימד אותם שאם הם רואים בעל חיים של מישהו אחר בצרה — אפילו של אדם שהם קצת כועסים עליו — הם חייבים לעצור מיד ולעזור לו באהבה. אלוהים גם הזכיר להם כמה חשוב לנוח ביום השבת, כדי שגם החיות והעובדים יוכלו לישון ולשמוח. ובסוף, אלוהים הבטיח להם הבטחה נפלאה: 'הנה אני שולח מלאך שילך לפניכם בדרך, ישמור עליכם ויביא אתכם למקום בטוח וטוב'. המלאך הטוב הזה ישמור עליהם מכל רע, וידאג שהם יגיעו בשלום אל הארץ החדשה והיפה שלהם.
הפסוק הזה מלמד אותנו לחנך את הילדים לעצמאות מחשבתית ומוסרית, כדי שלא ייכנעו ללחץ חברתי מזיק.
הסיפור בפרק מדגיש את החשיבות של עזרה לזולת, במיוחד ברגעים קשים, ואת הערך של מנוחה משותפת. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עזרה לחבר בכיתה, גם אם לפעמים יש בינינו ויכוחים, ועל החשיבות של יום השבת כזמן משפחתי רגוע שבו מניחים בצד את הריצות והמסכים ופשוט נהנים יחד.
- למה לדעתך אלוהים ביקש שנעזור לחיה של מישהו שאנחנו לא כל כך אוהבים?
- איך אתה מרגיש כשמגיע יום שבת ואפשר סוף סוף לנוח ולשחק ביחד?
- אם היה לך מלאך שומר קטן שהולך איתך לבית הספר, מה היית מבקש ממנו לעזור לך לעשות מחר?
החוקים הסודיים של הלב הטוב
דמיין שאתה הולך בדרך מאובקת, ופתאום רואה חמור קטן ששייך דווקא לילד שאתה לא כל כך מחבב. החמור עייף, וכל המשא הכבד שלו נפל עליו! מה תעשה? אלוהים מלמד אותנו בפרק הזה חוקים מופלאים של חמלה: לעזור גם למי שקשה לנו איתו, לא להקשיב לשמועות שקריות, ולדאוג תמיד לגרים ולאורחים שמגיעים מרחוק. הוא גם מבקש מאיתנו לעצור הכל פעם בשבוע ביום השבת כדי שגם אנחנו, וגם החיות החמודות שלנו, נוכל לנוח ולנשום לרווחה. ואם נשמור על הלב הטוב הזה? אלוהים מבטיח לשלוח מלאך מיוחד שישמור עלינו בדרך אל הארץ המובטחת! מה יקרה כשהעם יתחיל לצעוד בעקבות המלאך? בפרק הבא נגלה הרפתקה חדשה ומסעירה!
אל תעשה משהו רע רק בגלל שכולם עושים אותו. תמיד תבחר לעשות את מה שנכון וטוב, אפילו אם אתה לבד.
הידעת שפעם בשבע שנים, אלוהים ביקש מהחקלאים לא לזרוע ולא לקטוף שום דבר מהשדות שלהם? האדמה נחה שנה שלמה, וכל העניים וחיות השדה יכלו באמת לבוא ולאכול חופשי ממה שגדל מעצמו!
האם העם יצליח להקשיב למלאך המסתורי שאלוהים שולח להוביל אותם? בפרק הבא נראה מה קורה כשהם מגיעים להר!
לשחות נגד הזרם: המדריך ליושרה חברתית
פרק כג בספר שמות מציג קובץ חוקים חברתיים ודתיים שמטרתם לבנות חברה הוגנת ובריאה. הוא נפתח בהנחיות חדות על מערכת המשפט והיחסים בין אדם לחברו: האיסור להפיץ שמועות שקריות, הדרישה לא להיגרר אחרי הרוב כדי לעשות רע, והחובה לעזור אפילו לאויב שלך כשהחמור שלו קורס תחת המשא. בהמשך, הפרק מציג את חוקי השמיטה (מנוחת האדמה בשנה השביעית) והשבת, לצד חובת העלייה לרגל בשלושת החגים המרכזיים: פסח, שבועות וסוכות. בסוף הפרק, אלוהים מבטיח לעם לשלוח מלאך שידריך אותם בדרך לארץ כנען, ומזהיר אותם שלא להתפתות לעבוד את אלילי העמים המקומיים אלא להרוס את מצבותיהם ולשמור על ייחודם המוסרי והאמוני.
אל תלך אחרי הזרם כשאתה רואה שעושים עוול או מציקים למישהו. לפעמים לעמוד מול הרוב דורש אומץ, אבל זה הדבר הנכון לעשות.
כשכולם בקבוצה מתחילים להפיץ שמועה או לצחוק על מישהו, אל תשתף פעולה ואל תעביר הלאה. לפעמים ה'לייק' או השתיקה שלך הם כמו לתת יד לרשע.
לעזור לחמור של השונא שלך שקרס תחת המשא זה בדיוק כמו לראות את האופניים של הילד שאתה הכי לא סובל בכיתה עם פנצ'ר בגלגל בדרך הביתה, ובמקום לצחוק עליו או להתעלם, לעצור ולעזור לו לתקן אותם.
חוק וסדר: הגרסה המקראית
פרק כג בספר שמות מביא איתו סדרה של חוקים שמנסים לעשות סדר בחיים המשותפים של עם ישראל, רגע לפני שהם נכנסים לארץ משלהם. החלק הראשון של הפרק מתמקד ביושרה אישית ובמשפט צדק: אסור להפיץ שמועות שקריות, אסור לקחת שוחד, וצריך להיזהר מאוד לא ללכת אחרי הרוב כשעושים משהו רע. הפרק מפתיע בדרישה לעזור אפילו לאויב שלך כשהחיה שלו בצרה ובקריסה תחת המשא, ומזכיר להתייחס בהגינות לגרים ולזרים כי "אתם ידעתם את נפש הגר" — כלומר, אתם זוכרים איך זה להרגיש זרים ולא רצויים. בחלק השני, החוקים עוברים למחזורי הזמן: שנת השמיטה שבה האדמה נחה והעניים אוכלים מהיבול החופשי, יום השבת השבועי שנותן מנוחה גם לעבדים ולחיות השדה, ושלושת החגים שבהם עולים לרגל לבית המקדש. הפרק נסגר בהבטחה אלוהית לליווי של מלאך שומר בדרך לארץ כנען, תוך אזהרה חמורה שלא להתחבר לתרבות האלילית המקומית ולא לכרות איתם בריתות שיגרמו לעם לאבד את הדרך המוסרית והייחודית שלו.
הפסוק מזהיר מפני הסכנה שבציות עיוור לרוב כאשר הוא פועל באופן לא מוסרי או מעוות את הדין. הוא דורש מכל אדם לשמור על עמוד שדרה מוסרי עצמאי, גם מול לחץ חברתי כבד. זהו לב הפרק משום שהוא מכונן את האחריות האישית כבסיס לחברה צודקת, שבה האמת והצדק עומדים מעל לדעת הקהל או לכוחו של הרוב.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, קל מאוד לחוקק חוקים יבשים, אבל הרבה יותר קשה לעצב אופי של חברה. פרק כג עושה בדיוק את זה — הוא לוקח את החוקים המשפטיים ומחבר אותם ישירות ללב ולרגש שלנו. החלק הראשון של הפרק עוסק במצבים שבהם הלחץ החברתי יכול לשבור אותנו. המקרא מזהיר אותנו לא להיות 'אחרי רבים לרעות'. זה משפט קצר שמקפל בתוכו את אחת הבעיות הכי גדולות של האנושות: הנטייה שלנו לזרום עם העדר, גם כשאנחנו יודעים שזה לא נכון.
הפרק ממשיך ומציב רף מוסרי גבוה במיוחד כשהוא מדבר על האויב שלנו. דמיינו שאתם רואים את האדם שאתם הכי שונאים בעולם, ופתאום החמור שלו קורס תחת משא כבד. האינסטינקט הראשוני של רובנו יהיה לשמוח לאיד או פשוט להמשיך ללכת. אבל החוק המקראי אומר בפירוש: 'עזוב תעזוב עימו'. החוק הזה מכריח אותנו להפריד בין הסכסוך האישי לבין החובה האנושית הבסיסית להושיט יד בצרה ולמנוע צער מבעלי חיים.
חלק מרכזי נוסף בפרק עוסק במחזוריות של מנוחה וצדק חברתי. חוקי השמיטה והשבת מראים שהתורה לא מתעניינת רק בהישגים כלכליים. פעם בשבע שנים, בעל הבית המקומי מוותר על השליטה שלו באדמה ומשאיר אותה פתוחה לעניים ולחיות השדה. ביום השביעי, השבת, המנוחה מגיעה לכולם — לא רק לבעלי הממון, אלא גם לעבדים, לגרים ואפילו לשוורים ולחמורים. זהו מנגנון מבריק שמונע שחיקה ומזכיר לכולם שיש ערך לאדם ולטבע מעבר לעבודה וייצור.
בואו נתעכב רגע על היחס לגרים — האנשים הזרים שמגיעים לחיות בתוך החברה שלנו. התורה אומרת משפט מדהים: 'ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים'. במקום להשתמש בכוח של הרוב כדי לדכא את המיעוט, התורה משתמשת בטראומה ההיסטורית של עם ישראל במצרים ככלי לפיתוח אמפתיה וחמלה. הזיכרון של הסבל שעברנו אמור להפוך אותנו לרגישים יותר לסבל של אחרים, ולא לאכזריים יותר.
הפרק הזה בעצם מראה לנו שהחוקים המקראיים הם לא סתם רשימה של עשה ואל תעשה, אלא דרך חיים שלמה שמנסה לאזן בין צדק משפטי קפדני לבין רגישות אנושית עמוקה. הוא דורש מאיתנו להסתכל סביבנו — על החלש, על הזר, על בעלי החיים, ואפילו על האויבים שלנו — ולראות בהם בני אדם שראויים לכבוד ולעזרה.
אם היית רואה מישהו שאתה ממש לא מסתדר איתו מתקשה לסחוב תיק כבד במסדרון בית הספר, היית עוזר לו או מתעלם?
אתיקה של חמלה וגבולות הברית
פרק כג בספר שמות חותם את קובץ החוקים המכונה "ספר הברית". הפרק נפתח בהנחיות משפטיות ואתיות נוקשות המיועדות לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל שלום החברה. בין היתר, נאסר על הטיית משפט, קבלת שוחד, עדות שקר, והליכה עיוורת אחרי הרוב לעשיית הרע. לצד זאת, מופיעות מצוות המעודדות התנהגות לפנים משורת הדין, כמו השבת אבידה ועזרה לבהמת האויב הקורסת תחת משאה, לצד אזהרות חוזרות על הגנת הגר והעני. בחלקו השני של הפרק מפורטים חוקי השמיטה החקלאית ומצוות השבת השבועית, המעניקים מנוחה לאדם, לבהמה ולאדמה כאחד. בהמשך מופיעים דיני שלוש הרגלים — חג המצות, חג הקציר וחג האסיף — והחובה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה אל בית ה'. הפרק נחתם בהבטחה אלוהית לליווי של מלאך שיוביל את העם אל ארץ כנען, תוך פירוט תהליך הכיבוש ההדרגתי ("מעט מעט") ואזהרות חמורות מפני כריתת בריתות עם יושבי הארץ ועבודה לאלוהיהם, פן יהיו לעם למוקש רוחני. בתוך דיני החגים משולבים גם איסורים פולחניים ספציפיים, כגון האיסור להקריב זבחים על חמץ והאיסור לבשל גדי בחלב אמו. אלוהים מבטיח לעם כי אם ישמעו בקול המלאך ויעבדו אותו בלבד, הוא יסיר מחלה מקרבם, יברך את לחמם ומימיהם, ויעניק להם חיים ארוכים ובטוחים בגבולות הארץ המובטחת, המשתרעת מים סוף ועד ים פלשתים.
הפסוק מזהיר מפני הסכנה שבציות עיוור לרוב כאשר הוא פועל באופן לא מוסרי או מעוות את הדין. הוא דורש מכל אדם לשמור על עמוד שדרה מוסרי עצמאי, גם מול לחץ חברתי כבד. זהו לב הפרק משום שהוא מכונן את האחריות האישית כבסיס לחברה צודקת, שבה האמת והצדק עומדים מעל לדעת הקהל או לכוחו של הרוב.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כג מציג מבנה ספרותי מרתק הנע מהמיקרו אל המאקרו: הוא מתחיל ביחסים שבין אדם לשכנו בבית הדין ובשדה, מתרחב למחזורי הזמן הלאומיים (השבת, השמיטה והחגים), ומסתיים בחזון ההיסטורי של כיבוש הארץ וכינון הריבונות.
בחלקו הראשון, הפרק מעצב את דמותו של ה"צדיק" המקראי לא כמי שמסתגר בדל"ת אמותיו, אלא כמי שמעורב באופן פעיל בעיצוב הצדק הציבורי. האיסור "לא תהיה אחרי רבים לרעות" והאיסור על קבלת שוחד ("כי השוחד יעוור פיקחים") מזהים את שתי נקודות התורפה הגדולות של מערכות משפט בכל הדורות: לחץ חברתי ואינטרס אישי. התורה דורשת עצמאות מוסרית מוחלטת. מעניין לראות כיצד התורה מאזנת בין הגנה על החלש לבין אמת אובייקטיבית: לצד האיסור להטות משפט אביון, נאמר גם "ודל לא תהדר בריבו" — כלומר, גם החמלה כלפי העני אינה מצדיקה עיוות של האמת בבית המשפט.
השיא המוסרי של קובץ זה מתבטא במצוות העזרה לאויב: פגישה בשור האויב התועה או בחמור השונא הרובץ תחת משאו. השימוש בפעלים כפולים כמו "השב תשיבנו" ו"עזוב תעזוב עימו" מדגיש את החובה האקטיבית. החוק המקראי אינו מסתפק באי-עשיית הרע, אלא תובע פעולה חיובית שוברת מחיצות. דרך הפעולה המשותפת של פריקת המשא, היריבים נאלצים לשתף פעולה, מה שסולל דרך לפיוס אפשרי.
המעבר לחוקי השמיטה והשבת חושף תפיסה אקולוגית וחברתית מתקדמת. השמיטה אינה רק כלי חקלאי למנוחת הקרקע, אלא אקט של שוויון רדיקלי: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה". בשנה זו, הגבולות הקנייניים מטושטשים, והאדמה חוזרת לבעלותה המקורית של הריבון האלוהי. השבת השבועית מנוסחת כאן באופן סוציאלי מובהק: "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". המנוחה היא זכות אוניברסלית שאינה תלויה במעמד חברתי או אפילו במין הביולוגי.
שלוש הרגלים הנזכרים בפרק קושרים את המחזור החקלאי (קציר, אסיף) לזיכרון ההיסטורי (יציאת מצרים). העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה יוצרת לכידות לאומית סביב המרכז הרוחני, ומזכירה לעם שהשפע החקלאי אינו מובן מאליו אלא מתנה אלוהית.
סיומו של הפרק, העוסק בכיבוש הארץ, מעלה דילמה מורכבת של קיום משותף מול שמירה על זהות. אלוהים מבטיח לשלוח מלאך, אך מזהיר מפני פשרה דתית עם עמי כנען. הגירוש ההדרגתי, "מעט מעט", מוסבר בנימוק פרקטי-אקולוגי: מניעת שממת הארץ והתרבות חיות השדה. עם זאת, האיסור המוחלט לכרות ברית עם יושבי הארץ ואלוהיהם ("פן יחטיאו אותך לי") מציב גבול ברור: הישרדותו המוסרית והאמונית של עם ישראל תלויה בהיבדלות מוחלטת מתרבויות המזרח הקדום שהיו רוויות בעבודה זרה ובפרקטיקות לא מוסריות. הפרק שוזר אפוא את האתיקה היומיומית עם הייעוד הלאומי, ומבהיר כי הזכות לשבת בארץ מותנית בכינונה של חברה צודקת וחומלת.
- הפרדת סכסוכים אישיים מחובות אנושיותבסביבת העבודה או בקהילה, קל להניח ליריבויות אישיות להשפיע על החלטות מקצועיות או אנושיות. כאשר קולגה שאתה מסוכסך איתו נקלע למשבר מקצועי או אישי, האינסטינקט עשוי להיות התעלמות. הלקח המקראי של עזרה לחמור האויב מלמד שיש להציב גבול ברור ליריבות: ברגע של מצוקה אמיתית, החובה האנושית להושיט יד קודמת לכל משקע אישי.
- התנגדות מודעת לאפקט העדרבדיונים קבוצתיים, בישיבות הנהלה או ברשתות החברתיות, קיימת נטייה חזקה להתיישר עם דעת הרוב כדי להימנע מעימותים או כדי לזכות בפופולריות. הכלל 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' דורש מאיתנו לפתח קשב פנימי ויושרה: אם החלטה קבוצתית נראית לך שגויה מוסרית או מקצועית, חובתך להשמיע קול ייחודי ולא להיגרר אחרי הזרם.
- יצירת מרחבי מנוחה מובניםבעולם המודרני, הגבולות בין עבודה לפנאי היטשטשו לחלוטין בעקבות הטכנולוגיה. חוקי השבת והשמיטה מציעים צעד מעשי: קביעת זמנים קשיחים של 'שמיטת כלים' — ניתוק מוחלט ממשימות, מיילים ומסכים. מנוחה זו אינה רק לצורך הטענת מצברים לעבודה הבאה, אלא הכרה בכך שיש ערך לקיום שלנו מעבר לפרודוקטיביות הכלכלית.
המתח בין חמלה אוניברסלית לבין הישרדות לאומית וייחוד תרבותי. מצד אחד, הפרק מצווה על רגישות עמוקה לגר, לעני ואף לאויב האישי. מצד שני, הוא דורש חוסר פשרנות מוחלט כלפי עמי כנען, כולל איסור כריתת בריתות והרס מצבותיהם. דילמה זו מעלה את השאלה הנצחית: כיצד חברה יכולה לשמור על ערכים הומניסטיים פתוחים כלפי פנים וחוץ, ובו-בזמן להגן על עצמה מפני השפעות תרבותיות או איומים חיצוניים המאיימים לכלות את זהותה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס׃
לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת׃
וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ׃
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ׃
כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ׃
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ׃
מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָׁע׃
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים׃
וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ׃
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר׃
וּבְכֹל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ׃
שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה׃
אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם׃
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה׃
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׃
לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי וְלֹא־יָלִין חֵלֶב־חַגִּי עַד־בֹּקֶר׃
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי׃
הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל־תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ׃
כִּי אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרְרֶיךָ׃
כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו׃
לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם׃
וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ׃
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא׃
אֶת־אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף׃
וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ׃
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה׃
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־הָאָרֶץ׃
וְשַׁתִּי אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ׃
לֹא־תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית׃
לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן־יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת־אֱלֹהֵיהֶם כִּי־יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ׃