תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמות · פרק ט״ז

כלכלת המדבר: המן כמבחן פסיכולוגי ורוחני

👑

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִיר לָכֶם֙ לֶ֣חֶם מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְיָצָא֙ הָעָ֔ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֣עַן אֲנַסֶּ֔נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃

פסוק ד
התאמת תוכן לפי גיל

הפתיתים המתוקים של המדבר

הלילה נצא למסע אל מדבר רחוק וחם, שם הלכו בני ישראל אחרי שיצאו ממצרים. כשהשמש שקעה והחושך ירד, הם הרגישו שהבטן שלהם ריקה ואין להם מה לאכול. הם היו קצת מודאגים ועצובים. אבל אז, אלוהים שלח להם מתנה מופלאה ישר מהשמיים! בכל בוקר, כשהטל העדין נעלם, נשארו על החול פתיתים לבנים וקטנים, מתוקים וטעימים כמו עוגיות דבש. קראו להם 'מן'. משה המנהיג הסביר לכולם חוק של אמון: אוספים רק מה שצריך להיום, ומחר יגיע עוד! ביום שישי אספו כפול, כדי שבשבת כולם יוכלו לנוח בנחת באוהלים שלהם. הנס המיוחד הזה הזכיר להם שבכל יום מחדש יש מי שדואג להם ושומר עליהם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מלמד אותנו ואת הילדים שאפשר לשחרר את הדאגה למחר, וללמוד להעריך ולסמוך על מה שיש לנו היום.

טיפ להורים

הסיפור על המן נוגע בערך של אמון והסתפקות במועט. ילדים רבים חווים חרדה או רצון לאגור דברים (צעצועים, ממתקים, תשומת לב) מתוך פחד שלא יהיה להם מספיק מחר. דרך הסיפור, תוכלו לשוחח איתם על כך שלפעמים צריך פשוט לסמוך על כך שנקבל את מה שאנו צריכים בזמן הנכון, ושיש מי שדואג לנו. זו הזדמנות לעודד אותם לשתף בדברים שהם מודאגים לגביהם בעתיד הקרוב.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לבחור טעם אחד למן שלך, איזה טעם היית בוחר?
  • למה לדעתך היה חשוב לאסוף רק מה שצריך לאותו היום ולא לשמור למחר?
  • מה הדבר שהכי עוזר לך להרגיש בטוח ורגוע כשאתה הולך לישון?

הלחם המתוק שירד מהעננים

דמיינו שאתם הולכים במדבר חם וגדול. מסביב רק חול וחול, והבטן שלכם מתחילה לקרקר מרעב. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל שיצאו ממצרים! הם נבהלו וצעקו למשה המנהיג: 'מה נאכל?'. אבל אז קרה נס מופלא. בכל בוקר, כשהטל העדין התפזר, נשארו על האדמה פתיתים לבנים, קטנים ומתוקים כמו דבש. האנשים קראו לזה 'מָן'. משה הסביר להם חוק חשוב: מותר לאסוף רק קצת, בדיוק ליום אחד! מי שניסה לשמור למחר גילה שהאוכל התקלקל. רק ביום שישי הם אספו מנה כפולה, כדי שבשבת כולם יוכלו לנוח בנחת ולא לעבוד. האם כולם יצליחו להקשיב לחוק המיוחד הזה?

מה הפסוק אומר?

אלוהים מבטיח להוריד אוכל מיוחד מהשמיים, אבל מבקש מהאנשים לאסוף רק מה שהם צריכים לאותו היום, כדי ללמוד לסמוך עליו.

הידעת?

המן היה מתוק וטעים כמו עוגייה עם דבש, והיה נמס ברגע שהשמש התחילה לחמם את המדבר!

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה יקרה כשחלק מהאנשים יחליטו בכל זאת לצאת לחפש אוכל ביום השבת? בפרק הבא נגלה!

מבחן האמון הגדול במדבר

חודש וחצי אחרי שבני ישראל יוצאים ממצרים לחופשי, הם נתקלים בבעיה קשה: האוכל נגמר. מבוהלים ורעבים במדבר השומם, הם מתחילים להתלונן בבכי למשה ואהרון ומצהירים שעדיף היה למות במצרים כעבדים, לפחות שם היה להם אוכל בשפע. בתגובה, אלוהים מודיע למשה שהוא ימטיר להם 'לחם מן השמיים'. בערב מגיעות ציפורי שלו לאכילה, ובבוקר מופיע המן – גרגרים לבנים ומתוקים. החוק נוקשה: יש לאסוף רק מנה יומית אחת לכל אדם. מי שמנסה לאגור מגלה בבוקר שהמן התמלא תולעים והסריח. ביום שישי יורדת מנה כפולה כדי לאפשר שמירת שבת. זהו סיפור על המעבר הקשה מתלות פיזית בעבדות, ללמידת אחריות ואמון בדרך לחופש.

מה הפסוק אומר?

המן יורד מהשמיים בכל יום מחדש, וזהו מבחן אמיתי לבני ישראל: האם הם מסוגלים לשחרר את הלחץ, לא לאגור, ולסמוך על כך שגם מחר יהיה להם מה לאכול?

Life Hack

כשאתם מרגישים לחוצים לגבי העתיד (מבחן, פרויקט גדול או שינוי חברתי), אל תנסו לפתור את הכל בבת אחת. תתמקדו רק בצעד הבא שלכם להיום – 'דבר יום ביומו'.

מקבילה מודרנית

הפחד של בני ישראל שלא יהיה להם אוכל מחר דומה מאוד לחרדה שלנו כשהסוללה בטלפון יורדת ל-5% ואנחנו מרגישים מנותקים מהעולם, או כשאנחנו אוגרים עוד ועוד חפצים ומידע רק כדי להרגיש בטוחים.

לשחרר את השליטה: שיעור בהישרדות מנטלית

בני ישראל נמצאים חודש וחצי בתוך המסע שלהם במדבר סין, בין אילים לסיני. הזיכרון של נסי קריעת ים סוף מתחיל לדעוך מול המציאות הקשוחה של המדבר, והרעב והצמא מכניע אותם. מבוהלים ואובדי עצות, הם מתחילים להתלונן בפני משה ואהרון, ומביעים געגועים קיצוניים לימי השעבוד במצרים, שם לפחות היה להם אוכל בשפע. בתגובה לתלונות, אלוהים מציע פתרון ייחודי: המטרת לחם מהשמיים, המכונה מן, לצד הגעת להקות של ציפורי שלו בערב. המן מגיע עם מערכת כללים קפדנית: איסוף יומי מוגבל של עומר לאדם, ואיסור מוחלט להשאיר ממנו ליום המחרת. מי שמפר את ההנחיה ומנסה לאגור מתוך פחד, מגלה שהמזון נרקב ומעלה תולעים. ביום השישי מונחת בפניהם הפתעה: מנה כפולה, המאפשרת להם לשבות ממלאכה ביום השביעי, השבת. למרות האזהרות, חלק מהעם מנסים לצאת ללקוט בשבת ומוצאים שדה ריק, מה שגורר נזיפה אלוהית על אי-שמירת המצוות. לבסוף, משה מצווה להניח צנצנת מן למשמרת לדורות הבאים.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מציג את תמצית הניסיון של פרשת המן. אלוהים אינו מספק רק פתרון פיזי לרעב של בני ישראל, אלא הופך את המזון לכלי חינוכי יומיומי. הדרישה ללקוט רק את המנה היומית, ללא אגירה, מאלצת את העם לפתח תלות קבועה ואמון יומיומי בהשגחה, ובכך בוחנת את נכונותם ללכת בדרך רוחנית חדשה של משמעת ואמונה.

להעמקה בסיפור

הסיפור בפרק ט"ז מציג לנו את אחד המעברים הפסיכולוגיים המורכבים ביותר של בני ישראל: המעבר מתודעה של עבדים לתודעה של בני חורין. במצרים, למרות הסבל והשעבוד, החיים היו צפויים. העבדות סיפקה להם סוג של ביטחון קיומי – הם ידעו שיהיה להם מה לאכול בסוף היום. המדבר, לעומת זאת, הוא מרחב של חוסר ודאות מוחלט. התלונה שלהם על 'סיר הבשר' חושפת אמת אנושית כואבת: לפעמים בני אדם מעדיפים את השעבוד המוכר והבטוח על פני חופש שמלווה באחריות ובאי-ודאות. אלוהים מגיב לתלונות לא בעונש, אלא במעין סדנת חינוך מחדש באמצעות המן. המן הוא לא סתם מזון הישרדותי; הוא כלי לעיצוב אופי. הדרישה לאסוף רק את המנה היומית ולא להשאיר דבר למחר היא תרגיל קשוח באמון. היא מכריחה את בני ישראל לשחרר את הצורך האנושי הבסיסי כל כך בשליטה ובאגירה. מי שמנסה לאגור מתוך פחד קיומי מגלה שהאוכל נרקב – שיעור מוחשי בכך שחרדה ואגירת יתר אינן פותרות בעיות, אלא רק מייצרות ריקבון. בנוסף, המן מייצר את התשתית הראשונה לשמירת השבת. השבת מוצגת כאן לא רק כחוק דתי יבש, אלא כמתנה של מנוחה ושחרור מהמרדף היומיומי אחרי הקיום הפיזי. ביום השישי יורד לחם כפול, והנס הזה מוכיח להם שאפשר לעצור, לנוח, ולסמוך על כך שהעולם לא יתמוטט אם לא נעבוד יום אחד. הפרק מסתיים בציווי לשמור צנצנת מן למשמרת לדורות הבאים, כדי שהזיכרון של התקופה הזו – שבה למדו לסמוך על הלא נודע – יישאר חקוק בזהות של העם לתמיד.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לחיות במצב שבו אין לך מושג מאיפה יגיע האוכל שלך מחר, והיית צריך לסמוך רק על הבטחה יומיומית – איך זה היה משפיע על היחסים שלך עם האנשים סביבך?

כלכלת המדבר: המן כמבחן פסיכולוגי ורוחני

שמות פרק ט"ז מתאר את המשבר הלוגיסטי והרוחני הגדול הראשון של בני ישראל במדבר סין, כחודש וחצי לאחר יציאת מצרים. עם התכלות מלאי המזון שהביאו עימם, העם נתקף חרדה קיומית ומתחיל להתלונן במרירות נגד משה ואהרון. הם מביעים געגועים נוסטלגיים ומעוותים לימי השעבוד במצרים, שם ישבו על 'סיר הבשר' ואכלו 'לחם לשובע'. בתגובה למשבר, אלוהים מודיע למשה על פתרון כפול: אספקת בשר שלו בערב, והמטרת 'לחם מן השמיים' המכונה מן בבוקר. המן, המתואר כגרגר דק כלבן וכפור שטעמו כצפיחית בדבש, מגיע עם מערכת חוקים קפדנית: איסוף יומי מוגבל של עומר לנפש, איסור מוחלט על הותרת עודפים ליום המחרת, ואיסוף מנה כפולה ביום השישי לקראת השבת, שבה המן אינו יורד. ניסיונות של חלק מהעם להפר את הכללים – בין אם על ידי אגירת יתר שהובילה לריקבון ותולעים, ובין אם על ידי יציאה ללקוט ביום השבת – נתקלים בתגובה נוקשה מצד משה ואלוהים. לבסוף, מצווה משה להניח צנצנת מלאה במן לפני ארון העדות כזיכרון היסטורי לדורות הבאים, ומצוין כי בני ישראל ניזונו מהמן במשך ארבעים שנה עד הגיעם אל גבול ארץ כנען.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מציג את תמצית הניסיון של פרשת המן. אלוהים אינו מספק רק פתרון פיזי לרעב של בני ישראל, אלא הופך את המזון לכלי חינוכי יומיומי. הדרישה ללקוט רק את המנה היומית, ללא אגירה, מאלצת את העם לפתח תלות קבועה ואמון יומיומי בהשגחה, ובכך בוחנת את נכונותם ללכת בדרך רוחנית חדשה של משמעת ואמונה.

הדרש — קריאה לעומק

שמות פרק ט"ז אינו רק סיפור על פתרון נסי למצוקת רעב, אלא ניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי מעמיק של תהליך דה-קולוניזציה מנטלית של עם שלם. המעבר הפיזי ממצרים למדבר הושלם במהירות, אך המעבר המנטלי מעבדות לחירות הוא תהליך ארוך ומורכב בהרבה. תלונת העם 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע' חושפת את אחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר: 'תסמונת העבד'. זוהי הנטייה להעדיף קיום פיזי מובטח ויציב, גם אם הוא כרוך בהשפלה, שעבוד ודיכוי, על פני החרדה הקיומית ואי-הוודאות הנלוות לחופש ולאחריות אישית. המדבר משמש כמרחב מעבדה סטרילי שבו אלוהים מעצב מחדש את אישיותו של העם לקראת קבלת התורה והפיכתם לחברה מתוקנת. המענה האלוהי לתלונה הקשה אינו מגיע בצורת עונש, אלא בצורת כלי חינוכי ייחודי – המן. המן מוגדר במפורש כניסיון: 'למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'. הניסיון כאן אינו מבחן כוח חד-פעמי או אירוע דרמטי, אלא שגרה יומיומית שוחקת וממושכת המאלצת את האדם לשחרר את אשליית השליטה שלו בעתיד. הכלל האוסר על אגירת המן ('איש אל יותר ממנו עד בוקר') מפרק לחלוטין את המנגנון הכלכלי והפסיכולוגי הבסיסי של צבירת עודפים כערובה לביטחון. המן שנרקב ומעלה תולעים בלילה מדגים באופן פיזי ומטפורי את חוסר התוחלת שבאגירה המונעת מחרדה קיומית. הוא מחנך את העם לחיות בהווה, מתוך אמון במערכת ההשגחה ובחוקיות החדשה. מבחינה ספרותית, הפרק עושה שימוש במילים מנחות סביב השורש ל.ו.ן (תלונה) והפועל ל.ק.ט. הניגוד בין החרדה האקטיבית אך חסרת האונים (התלונה) לבין הפעולה המדודה, השקטה והממושמעת (הליקוט) מדגיש את השינוי הנדרש מהעם. המעבר מתלונות פסיביות לליקוט אקטיבי וממושמע הוא לב השינוי התודעתי. בנוסף, המן משמש כמסד המעשי והרעיוני הראשון למצוות השבת. השבת בפרק זה אינה מוצגת רק כאיסור מלאכה מופשט, אלא כחוויה קיומית של שחרור מהמרדף הסיזיפי אחר המזון והקיום. השבת מתאפשרת בזכות הנס של 'לחם משנה' ביום השישי, המוכיח לעם כי המנוחה אינה מביאה לחסרון כיס או לרעב, אלא היא חלק מהסדר האלוהי של הבריאה, שבו יש זמן לעשייה וזמן להרפיה. הפרק מסתיים בהנחת צנצנת המן למשמרת לדורות הבאים לפני ארון העדות. פעולה זו הופכת את חוויית התלות והאמון במדבר ליסוד קבוע בזיכרון הלאומי. היא מזכירה לעם, גם בימי שבע ורווחה בארץ נושבת, את מקור קיומו האמיתי ואת העובדה שהחיים אינם תלויים רק במאמץ הפיזי ובכוח הזרוע, אלא בחיבור למקור רוחני ומוסרי עמוק יותר. דרך סיפור המן, התורה מעלה שאלות פילוסופיות על טבעו של החופש האמיתי, על הגבולות שבין השתדלות אנושית לבין ביטחון בהשגחה, ועל הדרך שבה הרגלי היומיום שלנו מעצבים את עולמנו הרוחני והמוסרי.

לקחים לחיים
  • שחרור אשליית השליטה בעתידאנחנו משקיעים אנרגיה עצומה בניסיון לבטח את עצמנו מפני כל תרחיש עתידי אפשרי – בקריירה, בפיננסים ובמערכות יחסים. פרשת המן מזכירה לנו שיש גבול ליכולת השליטה שלנו. למידה לחיות עם מידה של אי-ודאות ולתת אמון בתהליך החיים יכולה להפחית חרדות קיומיות ולפנות מקום לחוויית חיים מלאה בהווה.
  • הבחנה בין צורך אמיתי לבין אגירה מונעת חרדהבעולם הצרכני המודרני, הגבול בין מה שאנו באמת צריכים לבין מה שאנו אוגרים מטושטש לחלוטין. אגירת יתר של חפצים, מידע או כסף, מעבר למה שנחוץ לקיומנו ולרווחתנו, הופכת לעיתים קרובות לנטל רוחני ופסיכולוגי המרקיב את איכות חיינו. ההסתפקות ב'עומר לגלגלת' מציעה מודל של מינימליזם בריא הממוקד במהות.
  • קדושת העצירה והמנוחה היזומההשבת של המן מלמדת שהיכולת לעצור את העבודה והייצור אינה מותרות, אלא תנאי הכרחי לשמירה על צלם האנוש שלנו. בעולם העבודה המודרני התובעני, קביעת גבולות ברורים שבהם אנו שובתים מכל עיסוק מקצועי ומסכים מאפשרת לנו לגלות שהעולם ממשיך להתקיים גם בלעדינו, ומעניקה לנו את השקט הפנימי הדרוש להתחדשות.
היבט פילוסופי

המתח בין הצורך האנושי הטבעי בביטחון קיומי ובתכנון לעתיד, לבין התביעה הדתית-רוחנית לאמונה מוחלטת ולתלות יומיומית בכוח עליון. האם אמונה אמיתית מחייבת ויתור על הדחף האנושי הבסיסי ביותר להבטיח את המחר?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא׃

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יְהוָה׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם׃

וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה׃

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ׃

וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה׃

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ׃

וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט׃

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר׃

וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה׃

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס׃

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר׃

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה׃

שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ׃

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי׃

רְאוּ כִּי־יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי׃

וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי׃

וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם׃

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת׃

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן׃

וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←