שמות · פרק י״ב
לידתה של ריבונות: המעבר התודעתי מעבדות לחירות
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה Bָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
פסוק יגהלילה שבו כולם יצאו לחופשי
דמיין שאתה שוכב במיטה הנוחה שלך, ומקשיב לשקט של הלילה. מזמן מזמן, בארץ מצרים הרחוקה, היה לילה אחד מיוחד במינו. בני ישראל, שהיו עבדים ועבדו קשה מאוד, התבקשו להתכונן למסע גדול. הם אכלו יחד ארוחה מיוחדת עם מצות טעימות ופריכות, וסימנו את הדלתות שלהם בסימן מיוחד כדי לשמור על הבית. באמצע הלילה, פרעה המלך הבין שהגיע הזמן לשחרר אותם. הוא קרא למשה ואמר: "צאו לדרך!" בני ישראל המאושרים ארזו מהר-מהר את הבצק שלהם, עוד לפני שהספיק לתפוח, ויצאו יחד – המון אנשים, נשים, ילדים וגם חיות מחמד – אל המדבר הגדול, חופשיים ומאושרים.
הפסוק מלמד אותנו שסימנים וטקסים משפחתיים יוצרים תחושת שייכות וביטחון, במיוחד ברגעים של שינוי גדול.
הסיפור על יציאת מצרים בחיפזון מזמין אותנו לדבר עם הילדים על ערך החירות והיכולת להתחיל מחדש. בני ישראל היו צריכים להשאיר מאחור את המוכר והבטוח (אפילו אם היה קשה) ולצאת אל הלא נודע באומץ ובאמונה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לחזק את הביטחון העצמי של הילד מול שינויים (כמו מעבר גן, כיתה או התחלת חוג חדש). נסביר להם ששינוי יכול להיות מרגש ומפחיד בו-זמנית, ושבדיוק כמו בני ישראל, כשיש לנו משפחה תומכת וסימנים מוכרים, אנחנו יכולים לצאת לכל דרך חדשה בלב שקט.
- אם היית צריך לצאת למסע ארוך בלילה, איזה צעצוע קטן היית לוקח איתך כדי שישמור עליך?
- למה לדעתך בני ישראל מיהרו כל כך ולא חיכו שהלחם שלכם יהיה מוכן?
- איך אתה מרגיש כשאתה מצליח לעשות משהו לבד לגמרי, כמו ילד גדול וחופשי?
הלילה הגדול: יוצאים לחופשי!
דמיינו שאתם גרים בבית קטן במצרים, ובחוץ חושך מוחלט. הלילה הוא הלילה הגדול! משה ואהרון מספרים לכולם שאלוהים עומד להוציא את בני ישראל לחופשי. כולם מתכוננים בהתרגשות ובחופזה: אוכלים לחם מיוחד ושטוח שנקרא מצה, נועלים נעליים ואוחזים במקלות הליכה. פתאום, באמצע הלילה, נשמעת צעקה גדולה בכל מצרים! פרעה המלך המבוהל קורא למשה ואומר: "מהר, קחו את כל העם וצאו מכאן!" בני ישראל לא מחכים אפילו רגע אחד. הם מעמיסים את הבצק על השכמות ויוצאים יחד למסע מופלא אל החופש. מה מחכה להם במדבר הגדול? בפרק הבא נגלה!
השם מבטיח שבלילה המיוחד הזה, הוא יראה את הסימן על הבתים של בני ישראל, ישמור עליהם מכל רע ויעזור להם לצאת לחופשי.
ידעתם שבגלל שבני ישראל יצאו ממצרים כל כך מהר, לא היה להם זמן לחכות שהבצק של הלחם יתפח? לכן הם אפו מצות שטוחות ויבשות!
בני ישראל צועדים אל תוך הלילה החשוך, אבל לאן הם הולכים? ומה יעשה פרעה כשיתעורר בבוקר? בפרק הבא נגלה...
לילה של החלטות גורליות
פרק י"ב מביא אותנו לנקודת הרתיחה של סיפור יציאת מצרים. בני ישראל, שהיו עבדים במשך שנים רבות, מקבלים הוראות מדויקות לקראת הלילה שישנה את חייהם. עליהם להקריב שה, לסמן את מזוזות הבתים בדם כדי שישמש הגנה מפני המכה האחרונה והקשה מכולן – מכת בכורות, ולאכול את הארוחה כשהם לבושים ומוכנים לתנועה. בחצות הלילה המכה ניחתת על מצרים, ויוצרת בהלה המונית. פרעה המלך נשבר לחלוטין ומגרש את בני ישראל מיד. העם יוצא בחפזון כה גדול, עד שהבצק שלכם לא מספיק לתפוח והופך למצות. כ-600 אלף איש מתחילים לצעוד אל החופש, משאירים מאחור את חיי העבדות.
הסימן על הדלת מראה שבני ישראל בחרו לקחת גורלם בידם ולהאמין בשינוי, וההחלטה הזו היא שהצילה אותם בלילה הגורלי.
כשאתה עומד בפני שינוי גדול או מעבר למקום חדש, אל תחכה לרגע האחרון. תכין את עצמך מראש פיזית ומנטלית, כדי שכשההזדמנות תגיע – תהיה מוכן לפרוס כנפיים ולצאת לדרך.
לסמן את הבתים בדם המגן דומה להחלטה אמיצה של קבוצת חברים לשים גבול ברור ברשת החברתית נגד חרם, ולסמן לכולם: 'כאן עובר קו אדום, אצלנו לא פוגעים באף אחד'.
הלילה שבו נולד עם: מאחורי הקלעים של יציאת מצרים
פרק י"ב מתאר את המעבר החד והדרמטי של בני ישראל מעבדות קשה לחירות מוחלטת. אלוהים מצווה על משה ואהרון להכין את העם ללילה הגורלי באמצעות טקס ייחודי: הקרבת שה, מריחת דמו על משקופי הבתים כסימן מגן, ואכילת הבשר בחיפזון יחד עם מצות ומרורים. בחצות הלילה, מכת הבכורות מכה במצרים ומזעזעת את הממלכה. פרעה המבוהל קורא למשה ואהרון ומגרש את העם באופן מיידי. בני ישראל, שלא הספיקו אפילו להתפיח את הבצק שלהם, אורזים את חפציהם במהירות, מקבלים כלי כסף וזהב מהמצרים, ויוצאים לדרך כשהם מונים מאות אלפי אנשים. זהו רגע הלידה של עם ישראל, המצוין מאז כחג הפסח לדורות.
הפסוק מבטא את רגע המפנה שבו בני ישראל נדרשים לראשונה לנקוט פעולה אקטיבית ולהפגין אמונה כדי להינצל. סימון הבתים בדם אינו מיועד עבור האל, אלא מהווה הצהרת זהות פנימית של העם, המבדילה אותם מהתרבות המצרית שבה חיו. פעולת ה"פסיחה" של אלוהים מעל בתיהם הופכת לסמל המרכזי של ההצלה והמעבר מעבדות לחירות.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא לא סתם עוד סיפור על נס, אלא תיאור מפורט של תהליך פסיכולוגי וחברתי עמוק. חשבו על זה: בני ישראל חיו במצרים מאות שנים כעבדים. הם התרגלו למציאות שבה אחרים מחליטים בשבילם, והם חשו חסרי אונים. כדי לצאת לחופשי, לא מספיק שהשערים ייפתחו; העם היה צריך לעבור שינוי פנימי ולהראות אקטיביות. הדבר בא לידי ביטוי בהכנות המוקדמות. אלוהים לא משחרר אותם ברגע אחד ללא הכנה, אלא דורש מהם לבצע סדרה של פעולות סמליות בתוך הבתים שלהם. שחיטת השה – שהיה בעל חיים מקודש בעיני המצרים – ומריחת הדם על המשקופים בגלוי, דרשו אומץ לב עצום מצד העבדים. זו הייתה הצהרה ברורה: אנחנו כבר לא מפחדים מהאדונים שלנו, אנחנו בוחרים בדרך חדשה. גם אופן האכילה של קרבן הפסח מעביר מסר חזק. האכילה בחיפזון, כשהמותניים חגורים, הנעליים לרגליים והמקל ביד, מייצרת תחושת דריכות ומוכנות נפשית. הם לא יושבים לסעודה נינוחה, אלא נמצאים במצב של מעבר. הלחם שלא הספיק לתפוח, המצה, הופך לסמל של המהירות הזו – רגע אחד של החלטה שאסור להחמיץ. בנוסף, הפרק מדגיש את חשיבות הזיכרון והעברת הסיפור לדורות הבאים. עוד לפני שהם בכלל יוצאים ממצרים, משה כבר מנחה אותם איך לחגוג את האירוע הזה בעתיד ואיך לענות לילדים שלהם כשישאלו "מה העבודה הזאת לכם?". יש כאן הבנה עמוקה שחירות היא לא אירוע חד-פעמי, אלא משהו שצריך לתחזק ולזכור כל החיים. המעבר הפיזי ממצרים לסוכות, יחד עם קבוצה גדולה של אנשים נוספים שהצטרפו אליהם, מסמן את תחילתו של מסע ארוך לגיבוש הזהות של העם החדש.
אם היית צריך לבחור סמל אחד מהחיים שלך שמייצג את החופש שלך, מה הוא היה ולמה?
לידתה של ריבונות: המעבר התודעתי מעבדות לחירות
פרק י"ב מהווה את קו פרשת המים של ספר שמות ושל ההיסטוריה המקראית כולה. הפרק נפתח בציווי המכונן על קביעת לוח השנה העברי, המציב את חודש הגאולה כראשון לחודשים, ובכך מעניק לעם המשוחרר שליטה ראשונית על הזמן שלו. המשך הפרק מפרט את ההנחיות הקפדניות לקראת מכת הבכורות: בחירת שה לכל משפחה, מריחת דמו על מזוזות הבתים ועל המשקוף כסימן הגנה, ואכילתו בלילה צלי-אש עם מצות ומרורים, במצב של מוכנות מלאה למסע. בחצות הלילה מכה אלוהים את כל בכורי מצרים, מפרעה ועד השבוי בבור. הזעזוע העמוק מביא את פרעה לגרש את בני ישראל באופן מיידי. העם יוצא בחפזון, נושא עמו בצק שלא תפח וכלי כסף וזהב ששאלו מהמצרים. יחד עם ערב רב של נלווים, יוצאים מאות אלפי בני ישראל מרעמסס לסוכות, ומסיימים תקופה של 430 שנות שהות במצרים. הפרק נחתם בקביעת חוקי חג הפסח לדורות הבאים, תוך דגש על שותפות הגר והאזרח כאחד.
הפסוק מבטא את רגע המפנה שבו בני ישראל נדרשים לראשונה לנקוט פעולה אקטיבית ולהפגין אמונה כדי להינצל. סימון הבתים בדם אינו מיועד עבור האל, אלא מהווה הצהרת זהות פנימית של העם, המבדילה אותם מהתרבות המצרית שבה חיו. פעולת ה"פסיחה" של אלוהים מעל בתיהם הופכת לסמל המרכזי של ההצלה והמעבר מעבדות לחירות.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ב מציג מבנה ספרותי ורעיוני מורכב, המשלב בין חוקים ופולחן לבין דרמה היסוטרית קוסמית. המעבר מעבדות לחירות אינו מתואר כאן כאירוע פוליטי גרידא, אלא כמהפכה תודעתית עמוקה שמתחילה בהגדרת הזמן. הציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים" מפקיע מהנוגש המצרי את השליטה על הזמן ומעניק אותה לעם. הזמן הופך ממשאב של ניצול למרחב של קדושה ויצירה עצמית. במרכז הפרק עומד טקס קרבן הפסח, הטומן בחובו אירוניה דרמטית מובהקת. השה, שהיה אלמנט מקודש בתרבות המצרית, נשחט ונאכל על ידי העבדים. מריחת הדם על המשקופים אינה נחוצה לאל היודע-כל, אלא מהווה אקט של הגדרה עצמית והפגנת אומץ מצד בני ישראל. זהו מבחן נאמנות אקטיבי: כדי להינצל מהמשחית, על העם לבצע מעשה פומבי המבדיל אותו מהמצרים ומחבר אותו לברית חדשה. המילים המנחות בפרק – "פסח", "חיפזון" ו"שמירה" – מדגישות את המתח המובנה ברגע המעבר. ה"פסח" מייצג את הדילוג האלוהי המבחין בין דם לדם, אך גם את הפסיחה התודעתית של העם מעבר לגבולות הפחד. ה"חיפזון" מתבטא באכילה המהירה, בבצק שלא הספיק להחמיץ, ובגירוש המהיר על ידי המצרים. החיפזון הספרותי והמעשי משקף את השבריריות של רגע הגאולה; חלון ההזדמנויות ההיסטורי הוא קצר, ועל האדם להיות מוכן לפעול מיד כשהוא נפתח. הניגוד המרכזי בפרק הוא בין הבית הסגור והמוגן של בני ישראל, שבו נאכל הפסח בחבורה ובאחדות, לבין המרחב המצרי החיצוני המוכה במוות וזעקה. הבית הופך למקלט של חיים וזהות, בעוד החוץ קורס אל תוך כאוס. עם זאת, התורה ממהרת להרחיב את גבולות הבית והקהילה בסוף הפרק: חוקת הפסח מדגישה כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". הגאולה אינה נחלתם הבלעדית של מיוחסים, אלא פתוחה לכל מי שבוחר לקשור את גורלו בברית הזו באמצעות ברית מילה ושותפות גורל. הפרק מניח את היסודות לתרבות של זיכרון. עוד לפני היציאה הפיזית, התורה מעגנת את המצוות כ"חוקת עולם" ומעצבת את חוויית היסוד של העם כקהילה זוכרת ומספרת. השאלה הפדגוגית של הבנים בעתיד הופכת למנוע המשכיות, המבטיח שהחירות שהושגה בדם ובחיפזון לא תישכח, אלא תמשיך לאתגר ולעצב את הדורות הבאים.
- הבעלות על הזמן כבסיס לחופשבעולם המודרני, אנו מוצפים במשימות, התראות ודרישות חיצוניות המנהלות את סדר היום שלנו. הצעד הראשון לחירות אישית, בדומה לקביעת ראש החודש, הוא לקחת בעלות מודעת על הזמן שלנו – להחליט מה באמת חשוב לנו ולהקצות לכך משאבים, במקום להיגרר אחרי תכתיבים של אחרים.
- הצורך באקטיביות ברגעי משברכאשר אנו נתקלים בקושי מקצועי או אישי עמוק, קל לשקוע בפסיביות ולהמתין שהמצב ישתנה מעצמו. סימון המשקוף מלמד שכדי לחולל שינוי בחיינו, עלינו לבצע מעשה אקטיבי, גם אם הוא סמלי או דורש אומץ, המצהיר על כוונתנו לבחור בדרך חדשה.
- הכלת האחר כחלק מזהות קולקטיביתבזמן בניית קהילה, ארגון או צוות עבודה, קיימת נטייה טבעית להסתגרות ולשמירה על אליטיזם. חוקת הפסח המאפשרת לגר להצטרף מדגישה כי חוסנה של קבוצה נמדד ביכולתה להציב כללים ברורים וערכי יסוד משותפים, אך בו בזמן להישאר פתוחה ומכילה עבור אלו המבקשים להצטרף אליה בכנות.
המתח המוסרי בין הצלת עם אחד לבין פגיעה קשה בעם אחר: כיצד ניתן לחגוג את החירות וההצלה של בני ישראל, כאשר אלו כרוכות באסון נורא ובמותם של כל בכורי מצרים, חפים מפשע ככל שיהיו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃
דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃
וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה׃
שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃
וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃
וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃
אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ׃
וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה׃
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה׃
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ׃
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי׃
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם׃
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב׃
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃
כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת׃
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח׃
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר׃
וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם׃
וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת׃
וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃
וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת׃
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם׃
גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי׃
וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים׃
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם׃
וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃
וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׃
וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף׃
וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד׃
וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם׃
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ׃
תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ׃
בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ׃
כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ׃
וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃
וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם׃