שמואל א · פרק ו׳
מסעו של הארון: בין ניסוי פלשתי לטרגדיה ישראלית
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל־מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ׃
פסוק כ'הפרות האמיצות שחזרו הביתה
האם ידעתם שחיות יכולות לפעמים לעשות דברים מופלאים ממש? פעם, ארון הברית המיוחד של עם ישראל היה רחוק מהבית, אצל השכנים הפלשתים. הפלשתים הבינו שהארון קדוש מדי עבורם, והחליטו להחזיר אותו. הם בנו עגלה חדשה ויפה, שמו עליה את הארון, ורתמו אליה שתי פרות חזקות. הפרות האלו השאירו את העגלים הקטנים שלהן מאחור, ובמקום לחזור אליהם כפי שכל אמא פרה רוצה, הן צעדו באומץ ובנחישות קדימה, בלי שאף אחד ינהג בהן! הן הלכו והלכו, גועו בדרך, עד שהגיעו ישר לשדות של העיר בית שמש בישראל. האנשים שעבדו בשדות ראו את הארון מגיע ושמחו מאוד. הסיפור הזה מזכיר לנו שלפעמים, כדי לעשות את הדבר הנכון והטוב, צריך למצוא כוח מיוחד בלב וללכת בדרך הנכונה, בדיוק כמו הפרות האמיצות.
הפסוק מזכיר לנו שיש דברים בחיים שדורשים מאיתנו לעצור, לכבד ולהבין שלא הכל נגיש ומובן מאליו עבורנו.
הסיפור מזמין אותנו לדבר עם הילדים על המושג של 'גבולות' ו'כבוד'. הפרות בסיפור עשו מעשה מופלא והלכו בדרך הנכונה, אך אנשי בית שמש שכחו לשמור על גבולות והציצו לארון. זו הזדמנות מצוינת להסביר לילד שיש דברים שהם פרטיים או מיוחדים (כמו מגירה של אמא ואבא, או צעצוע יקר של חבר) שצריך לבקש רשות לפני שנוגעים בהם, כדי לשמור על כבוד הדדי ועל בטיחות.
- למה לדעתך הפרות האמיצות המשיכו ללכת קדימה ולא חזרו אחורה?
- האם יש לך חפץ מיוחד או סודי שאתה לא רוצה שאף אחד ייגע בו בלי רשות?
- איך היית מרגיש אם היית רואה פתאום עגלה יפה מגיעה אליך לגמרי לבד?
הפרות המופלאות והארון שחוזר הביתה
דמיינו שאתם עומדים בשדה חיטה זהוב וחם. פתאום, אתם שומעים קול געייה רחוק: 'מוּוּוּ!'. מרחוק מגיעה עגלה חדשה, ואליה קשורות שתי פרות חומות ויפות. על העגלה מונח ארון הברית המיוחד והקדוש של עם ישראל! הפלשתים, השכנים של ישראל, לקחו אותו בעבר, אך גילו שהוא מביא להם רק צרות ומחלות. לכן, הם החליטו להחזיר אותו. הם שמו אותו על עגלה בלי נהג, וראו נס: הפרות צעדו מעצמן ישר אל העיר בית שמש! האנשים בשדה שמחו מאוד ורקדו סביב הארון. אבל אז, חלק מהאנשים שכחו להיזהר והציצו לתוך הארון הקדוש, והם נפגעו כי לא כיבדו את הגבולות שלו. הארון הוא לא צעצוע, וצריך להתנהג אליו בזהירות רבה. מה יעשו כעת אנשי בית שמש המבוהלים? בפרק הבא נגלה לאן ימשיך הארון במסעו המרתק!
אנשי המקום הבינו שארון הברית הוא קדוש ומיוחד מאוד, ואי אפשר להתנהג אליו כמו אל סתם קופסה רגילה.
הפלשתים שלחו יחד עם הארון מתנות מיוחדות מזהב טהור בצורת עכברים קטנים וטפילים, כדי לבקש סליחה על כך שלקחו אותו!
האם אנשי בית שמש יצליחו למצוא מקום בטוח וחדש לארון הקדוש? בפרק הבא נראה מי יסכים לקבל אותו אליו!
מבחן הפרות: ארון הברית חוזר הביתה
לאחר שבעה חודשים שבהם ארון הברית של אלוהי ישראל נמצא אצל הפלשתים וגורם להם למגפות קשות ולמכת עכברים, הפלשתים מחליטים שהגיע הזמן להחזיר אותו. כדי לבדוק אם המכות באמת הגיעו מאלוהי ישראל או שזה היה רק מקרה, הם עורכים ניסוי: הם רותמים שתי פרות מניקות לעגלה חדשה שעליה מונח הארון, וסוגרים את העגלים שלהן ברפת. לפי הטבע, הפרות אמורות לחזור לעגלים שלהן, אך הן צועדות ישירות ובאופן פלאי אל גבול ישראל, לעיר בית שמש. אנשי בית שמש, שקצרו חיטים בעמק, רואים את הארון ושמחים מאוד. אולם, השמחה הופכת לאסון כאשר חלק מהתושבים לא נוהגים בארון בכבוד הראוי ומציצים לתוכו, דבר שמוביל למותם של רבים. התושבים המבוהלים מבינים שהארון קדוש ומסוכן מדי עבורם, ומבקשים מיושבי קריית יערים לבוא ולקחת אותו אליהם.
האנשים בסיפור מגלים שעם כוח גדול וקדושה מגיעה גם אחריות ענקית, ואי אפשר לזלזל בגבולות שנקבעו.
כשאתם מקבלים אחריות על משהו יקר או רגיש (כמו סוד של חבר או ציוד יקר), אל תתייחסו אליו בקלות ראש. חוסר זהירות קטן עלול להרוס מערכת יחסים שלמה.
זה כמו למצוא מכשיר טכנולוגי סודי ויקר מאוד של ההורים. במקום לשמור עליו בבטחה, אתם מתחילים לשחק איתו ולפרק אותו מתוך סקרנות, עד שהוא נהרס וגורם לנזק גדול בבית.
גבולות של קדושה: כשהסקרנות הופכת לאסון
ארון הברית, החפץ הקדוש ביותר של עם ישראל, נמצא כבר שבעה חודשים בשבי הפלשתים, אויביהם המושבעים של ישראל. אלא שהשהות של הארון שם מלווה במגפות קשות של גידולים ומכת עכברים שהורסת את השדות. הפלשתים המיואשים מתייעצים עם כוהניהם ומחליטים להחזיר את הארון לישראל, אך לא בידיים ריקות: הם שולחים איתו פסלוני זהב של עכברים וגידולים כפיצוי. כדי לוודא שאלוהי ישראל הוא אכן זה שהעניש אותם, הם עושים ניסוי מדעי-דתי: הם רותמים לעגלה שתי פרות מניקות שמעולם לא נשאו עול, ונועלים את עגליהן מאחור. אם הפרות יתגברו על היצר האימהי וילכו ישר לישראל – זה סימן שהכל מכוון מלמעלה. הפרות אכן צועדות ישר לבית שמש, שם קוצרי החיטה הישראלים מקבלים את הארון בשמחה ומקריבים את הפרות לעולה. אולם, השמחה מתחלפת באבל כשאנשי בית שמש מציצים לתוך הארון, נענשים קשות במגפה, ומבינים שהקדושה דורשת מרחק וגבולות ברורים. לבסוף, מתוך פחד עמוק, הם מעבירים את הארון לקריית יערים ומבינים שנוכחות אלוהית היא לא משחק ילדים.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה בני ישראל בבית שמש מבינים שקדושת ארון הברית אינה משחק או כלי נשק פרטי. לאחר שהם נוהגים בארון בחוסר זהירות ונענשים קשות, הם חווים יראה עמוקה ומבינים כי האלוהות דורשת מרחק ויראת כבוד מוחלטת, בדיוק כפי שהבינו הפלשתים לפניהם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג לנו מפגש מרתק בין שתי תרבויות שונות שמתמודדות עם אותו כוח עצום – ארון הברית. הפלשתים, שחוו אסונות קשים, מנסים לפעול בצורה רציונלית ככל הניתן בתוך עולם המושגים שלהם. הם לא רק מחזירים את הארון, אלא מעצבים ניסוי מתוחכם שמטרתו לבחון האם יש כאן יד מכוונת או סתם צירוף מקרים. הניסוי עם הפרות המניקות הוא גאוני: מבחינה טבעית, אין שום סיכוי שפרה תעזוב את העגל המורעב שלה ותצעד למדינה זרה. כשהפרות צועדות בקו ישר, גועות אך לא סוטות מהדרך, הפלשתים מקבלים הוכחה חותכת לכוחו של אלוהי ישראל. אבל החלק המפתיע באמת קורה דווקא כשהארון מגיע לצד הישראלי, לבית שמש. היינו מצפים שהישראלים, שמכירים את חוקי התורה, ידעו בדיוק איך לנהוג בארון. במקום זאת, השמחה הגדולה על חזרתו גורמת להם לאבד את הראש. הם מתייחסים לארון כאל אטרקציה תיירותית ומציצים לתוכו (או מסתכלים עליו בצורה לא מכבדת). התגובה האלוהית היא קשה ומיידית – מכה קשה פוגעת באנשי העיר. אם תחשבו על זה, הסיפור הזה מעלה שאלה עמוקה על המושג 'קדושה' ועל הגבולות שלנו בחיים. קדושה במקרא היא לא רק דבר 'נחמד' או רוחני במובן המודרני; היא כמו אנרגיה גרעינית – יש לה כוח עצום שיכול לברך, אבל אם לא נוהגים בה בזהירות ובכללים הנכונים, היא עלולה להשמיד. אנשי בית שמש חוטאים בחטא של קרבת יתר וזלזול, ומגלים בדרך הקשה שגם בצד 'הנכון' של הגבול, אי אפשר לשחק עם חוקי הקודש. בסופו של דבר, הם נאלצים להעביר את הארון הלאה, מתוך הבנה שהם פשוט לא מסוגלים לעמוד בסטנדרט הנדרש.
האם לדעתך יש דברים בחיים המודרניים שלנו שצריכים להישאר 'קדושים' ומחוץ לתחום, או שהכל צריך להיות פתוח ונגיש לכולם בכל זמן?
מסעו של הארון: בין ניסוי פלשתי לטרגדיה ישראלית
לאחר שבעה חודשים שבהם ארון הברית מוחזק בשבי הפלשתים וגורם למגפות קשות של עפלים (טפילים/גידולים) ומכת עכברים, מחליטים מנהיגי הפלשתים להשיבו לישראל. בעצת כוהניהם וקוסמיהם, הם מעצבים מנחת אשם המורכבת מחמישה עפלי זהב וחמישה עכברי זהב, כנגד חמש ערי המפתח שלהם. כדי לבחון האם האסונות אכן נגרמו מיד אלוהית או שמא מדובר ביד המקרה, הם רותמים שתי פרות מניקות לעגלה חדשה הנושאת את הארון, בעוד עגליהן ננעלים מאחור. הפרות מנווטות באופן פלאי, בניגוד לאינסטינקט האימהי שלהן, ישירות אל העיר הישראלית בית שמש. תושבי בית שמש, העוסקים בקציר חיטים, מקבלים את הארון בהתרגשות רבה, מקריבים את הפרות לעולה על גבי אבן גדולה, ומעלים זבחים. אולם, השמחה נקטעת באחת כאשר קבוצה מאנשי בית שמש מציצה אל תוך הארון (או מביטה בו באופן לא ראוי). בעקבות חילול הקודש, מכה קשה ניחתת על העם ורבים נהרגים. מוכי יראה ואבל, אנשי בית שמש מבינים כי אינם יכולים לארח את הארון הקדוש והמסוכן, ושולחים מלאכים לתושבי קריית יערים כדי שיבואו לקחת אותו אליהם.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה בני ישראל בבית שמש מבינים שקדושת ארון הברית אינה משחק או כלי נשק פרטי. לאחר שהם נוהגים בארון בחוסר זהירות ונענשים קשות, הם חווים יראה עמוקה ומבינים כי האלוהות דורשת מרחק ויראת כבוד מוחלטת, בדיוק כפי שהבינו הפלשתים לפניהם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ו' של ספר שמואל א' מהווה יחידה ספרותית ותאולוגית מרתקת, המעמידה במרכזה את שאלת ריבונותו וקדושתו של אלוהי ישראל, שאינה כפופה לשום גורם אנושי – לא לאויביו הפלשתים ואף לא לעמו שלו. הפרק נפתח בתיאור המצוקה הפלשתית לאחר שבעה חודשי שבי של הארון. הפלשתים, המיוצגים על ידי חמשת סרניהם, פונים לכוהנים ולקוסמים כדי למצוא פתרון שיסיר מעליהם את המגפה. עצת אנשי הדת הפלשתים חושפת תפיסה דתית פרגמטית וסימבולית: הם מציעים לשלוח מנחת 'אשם' המורכבת מפסלוני זהב המייצגים את המכות עצמן (עפלים ועכברים). דרך פעולה זו משקפת אמונה מאגית סימפתטית, שבה ייצוג של גורם הנזק משמש כאמצעי לריצויו ולסילוקו. בנוסף, הכוהנים הפלשתים מזכירים את פרעה ומצרים כהערת אזהרה היסטורית מפני הקשחת הלב, מה שמראה כי השפעת אירועי יציאת מצרים הדהדה עמוק בקרב עמי האזור. האלמנט המרתק ביותר בחלק הראשון הוא הניסוי המדעי-תאולוגי שמציעים הקוסמים. רתימת שתי פרות מניקות שמעולם לא נשאו עול, תוך כליאת עגליהן, נועדה ליצור ניגוד מוחלט בין חוק הטבע לבין הכוח העל-טבעי. פרה מניקה תשאף באופן טבעי לחזור לעגלה; אם היא תבחר לצעוד קדימה, בנתיב בלתי מוכר, ללא נהג, לעבר ארץ אויב – הרי שזו הוכחה מוחלטת לכך שהמגפה אינה 'מקרה' אלא עונש מכוון מאלוהי ישראל. הליכתן הישרה של הפרות, תוך כדי געייה (המבטאת את הכאב על פרידתן מהעגלים), מהווה מפגן כוח אלוהי המכניע את חוקי הטבע. כאשר הארון מגיע לבית שמש, מתרחשת תפנית אירונית דרמטית. אנשי בית שמש שמחים וזובחים זבחים, אך שמחתם הופכת לאסון. הטקסט המקראי מתאר מכה קשה באנשי בית שמש 'כי ראו בארון ה''. הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר בהצצה פיזית לתוך הארון או שמא בהתבוננות מזלזלת ובלתי מכבדת. כך או כך, המסר הספרותי והתאולוגי ברור: הקדושה אינה חפץ מאגי שניתן לנכס או להשתמש בו לצרכים אישיים. הארון, המייצג את הנוכחות האלוהית, דורש יראה ומרחק מוחלטים. המספר המקראי משתמש כאן במספרים טיפולוגיים מוגזמים ('שבעים איש חמישים אלף איש') כדי להדגיש את גודל הזעזוע והחורבן. התגובה של אנשי בית שמש – 'מי יוכל לעמוד לפני ה' האלוהים הקדוש הזה' – מהדהדת את דברי הפלשתים בפרקים הקודמים. בסופו של דבר, הקדושה המוחלטת מתגלה כמסוכנת ומאיימת באותה מידה הן על האויב הפלשתי והן על הישראלי המאמין שאינו נוהג בה בחרדת קודש. הפרק מסתיים בבקשת אנשי בית שמש להעביר את הארון לקריית יערים, צעד המבטא את רצונם להרחיק את מקור הסכנה מקרבם.
- ההבחנה בין בעלות לבין כבודבמערכות יחסים קרובות (בני זוג, הורים וילדים, חברים קרובים), אנו נוטים לעיתים לחשוב שהקרבה מעניקה לנו בעלות או זכות לפלוש למרחב הפרטי של האחר. הלקח מהתנהגותם של אנשי בית שמש הוא שגם במקום של קרבה גדולה, חובה לשמור על דיסטנס מכבד ועל גבולות אישיים, ולא לקחת את האחר כמובן מאליו.
- לקיחת אחריות במקום האשמת המקרההפלשתים ניסו לבדוק האם הצרות שלהם הן 'מקרה' או תוצאה של מעשיהם. בעולם המודרני, קל לנו לפטור כישלונות או משברים אישיים ומקצועיים כ'חוסר מזל' או 'מקריות'. הגישה הנכונה היא לבחון את עצמנו באומץ, לזהות היכן שגינו ולפעול לתיקון המצב באופן אקטיבי, במקום להמתין שהבעיה תיעלם מעצמה.
- הסכנה שבחציית קווים אדומים מתוך סקרנותבעולם העבודה או הניהול, לעיתים אנו מתפתים לחצות קווים אדומים (אתיים או חוקיים) מתוך סקרנות, רצון להשיג תוצאות מהירות או תחושת ביטחון מופרזת. הפרק מזכיר לנו שישנם חוקים וערכים שהם 'קודש קודשים' בארגון או בחברה, ופגיעה בהם, ולו הקלה ביותר, עלולה למוטט מערכות שלמות ולהוביל לאסון מקצועי ואישי.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ותאולוגית קשה: מדוע אלוהים מעניש בחומרה כה רבה דווקא את אנשי בית שמש ששמחו לקראת הארון והקריבו לו קורבנות? המתח בין הרצון הטבעי של האדם להתקרב אל הנשגב ולחגוג אותו, לבין הדרישה הנוקשה והמרוחקת של הקדושה המאיימת להשמיד את מי שמתקרב יתר על המידה, נותר לא פתור ומותיר את האדם במצב תמידי של חרדה קיומית מול האלוהות.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אֲרוֹן־יְהוָה בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים׃
וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן יְהוָה הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ׃
וַיֹּאמְרוּ אִם־מְשַׁלְּחִים אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל־תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי־הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא־תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם׃
וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה עפלי [טְחֹרֵי] זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי־מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם׃
וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם [טְחֹרֵיכֶם] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת־הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת־יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם׃
וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת־לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת־לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ׃
וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא־עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת־הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה׃
וּלְקַחְתֶּם אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ׃
וּרְאִיתֶם אִם־דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם־לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ׃
וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת׃
וַיָּשִׂמוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה אֶל־הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם׃
וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל־דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא־סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד־גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ׃
וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר־חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת׃
וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל־שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית־הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת־עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת־הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה׃
וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת־הָאַרְגַּז אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֲשֶׁר־בּוֹ כְלֵי־זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַיהוָה׃
וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי־פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃
וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַיהוָה לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד׃
וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב מִסְפַּר כָּל־עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית־הַשִּׁמְשִׁי׃
וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהוָה וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי־הִכָּה יְהוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית־שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל־מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ׃
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל־יוֹשְׁבֵי קִרְיַת־יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם׃