תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמואל א · פרק ל׳

מנהיגות במשבר: חוסן, צדק חלוקתי ועיצוב נורמות מוסריות

👑

וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי־אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי־מָרָה נֶפֶשׁ כָּל־הָעָם אִישׁ עַל־בָּנָיו וְעַל־בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוָה אֱלֹהָיו׃

פסוק ו
התאמת תוכן לפי גיל

איך דוד החזיר את השמחה הביתה

הלילה נספר על דוד המלך וחבריו הגיבורים. יום אחד הם חזרו לעירם צקלג וראו שהיא עצובה ושקטה, והבתים נשרפו באש. אויבים לקחו את כל המשפחות שלהם רחוק-רחוק. כולם היו עצובים מאוד ובכו המון, אבל דוד זכר שאלוהים תמיד שומר עלינו. הוא ביקש מאלוהים עזרה ויצא לדרך כדי להציל את כולם. בדרך הם מצאו נער עייף ורעב, נתנו לו מים ואוכל טעים, והוא הראה להם את הדרך אל האויבים. דוד וחבריו הגיעו באומץ, ניצחו, והחזירו את כל האימהות, הילדים והילדות הביתה בריאים ושלמים! דוד חילק את כל האוצרות שקיבלו בצורה שווה והוגנת לכולם, כדי שכולם ירגישו שמחים ובטוחים שוב.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מראה לנו איך ברגעי משבר קיצוניים, מנהיג אמיתי מוצא עוגן פנימי ומצליח להרים את עצמו ואת האחרים.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את ערך החמלה וההוגנות. דוד עוצר לעזור לנער חלש ורעב למרות שהוא ממהר, ומלמד אותנו שלפעמים עזרה קטנה למישהו אחר יכולה להביא לברכה גדולה. בנוסף, החלטתו לחלק את השלל שווה בשווה מחנכת לשותפות וסולידריות. תוכלו לשוחח עם הילד על החשיבות של שיתוף חברים או אחים במשחקים ובממתקים, גם אם הרגשנו שאנחנו עבדנו קשה יותר עבורם.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הרגיש הנער הרעב כשדוד ואנשיו עצרו לתת לו אוכל ומים?
  • למה לדעתך היה חשוב לדוד לחלק את האוצרות שווה בשווה גם עם מי שהיה עייף ונשאר מאחור?
  • מה עוזר לך להרגיש חזק ושמח כשאתה קצת עצוב או מודאג?

דוד והמסע להצלת המשפחות

דמיינו שאתם חוזרים הביתה אחרי טיול ארוך, ופתאום מגלים שהבית ריק וכל הצעצועים והמשפחה נעלמו! זה בדיוק מה שקרה לדוד וללוחמים שלו כשהגיעו לעירם צִקְלַג. אויבים רעים שרפו את העיר ולקחו את כולם בשבי. כולם בכו ובכו עד שלא נשארו להם דמעות, וחלק מהאנשים אפילו כעסו על דוד. אבל דוד לא התייאש! הוא ביקש עזרה מאלוהים ויצא למרדף מהיר. בדרך הם עזרו לנער עייף ורעב, והוא בתמורה הראה להם את הדרך הסודית. דוד ולוחמיו הפתיעו את החוטפים, הצילו את כל הילדים והאימהות, והחזירו את כל הרכוש הביתה בשלום ובשמחה גדולה! דוד אפילו חילק מתנות ושלל לכולם, גם למי שהיה עייף מכדי להילחם.

מה הפסוק אומר?

כשדוד היה עצוב מאוד וכולם כעסו עליו, הוא לא ויתר אלא מצא כוח ואומץ בלב בעזרת האמונה באלוהים.

הידעת?

הידעתם שדוד וחייליו הצליחו להחזיר את כל האנשים והחפצים שנלקחו, עד הפריט הקטן ביותר, בלי שאף אחד נפגע?

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה יקרה עכשיו כשדוד יחזור לביתו החדש כמנצח גדול? בפרק הבא נגלה בשורות מפתיעות שישנו את הכל!

הקאמבק של דוד: ממשבר עמוק לניצחון ענק

דוד ואנשיו חוזרים לעירם צקלג ומגלים חורבן מוחלט: העיר שרופה, והנשים והילדים נחטפו על ידי גדודי עמלק. הלוחמים שבורים לחלוטין ומתחילים להאשים את דוד ואף רוצים לסקול אותו באבנים. במקום להיכנס לפאניקה או לתקוף חזרה, דוד מתעשת, מתחזק באמונתו ומתייעץ עם אלוהים באמצעות הכהן אביתר. הוא מקבל אישור לצאת למרדף עם 600 לוחמים. בדרך, 200 מהם מתעייפים ונשארים מאחור בנחל הבשור. דוד ממשיך עם 400 הנותרים, מוצא נער מצרי עזוב שנותן להם מידע קריטי, ומפתיע את העמלקים בעיצומה של חגיגה. דוד מנצח, מציל את כולם ללא פגע, ומחוקק חוק חברתי מהפכני: השלל יחולק שווה בשווה בין הלוחמים לבין אלו ששמרו על הציוד מאחור.

מה הפסוק אומר?

ברגע הכי קשה, כשכולם מסביב האשימו אותו וכעסו, דוד עצר, מצא את השקט הפנימי שלו והתחזק כדי להוביל לפתרון.

Life Hack

כשאתם בלחץ עצום וכולם מסביב מאשימים אתכם, אל תגיבו מיד מהבטן. קחו נשימה, תמצאו את העוגן הפנימי שלכם ותתמקדו בפתרון הבעיה ולא בוויכוחים.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעבוד על פרויקט קבוצתי בבית הספר שנכשל ברגע האחרון, כשכל חברי הקבוצה מתחילים להאשים אתכם בכישלון, ובמקום להתגונן אתם מובילים אותם בקור רוח לתיקון מהיר שמציל את הציון של כולם.

מנהיגות תחת אש: המבחן הגדול של דוד בצקלג

הפרק מעמיד את דוד במבחן המנהיגות הקשה ביותר שלו עד כה. לאחר שחזר עם לוחמיו לעירם צקלג, הם מגלים שהעמלקים שרפו את המקום ושבו את כל משפחותיהם. הלוחמים המוצפים ביגון ובזעם מפנים את האש כלפי דוד ומאיימים לסקול אותו. דוד מוצא כוח פנימי באלוהיו, מתייעץ עם הכהן אביתר ויוצא למרדף מהיר. במהלך המרדף, שליש מכוחו קורס מעייפות בנחל הבשור, אך דוד ממשיך בנחישות. בעזרת מידע מנער מצרי גוסס שהם מצילים ומאכילים, הם מאתרים את מחנה האויב החוגג. דוד מביס את העמלקים, מחלץ את כל השבויים ללא פגע ומשיב את הרכוש. כשהוא חוזר, הוא מתמודד עם מחלוקת פנימית קשה לגבי חלוקת השלל ומחליט על שוויון מלא בין הלוחמים לבין אלו שנשארו מאחור לשמור על הציוד, ובכך קובע חוק היסטורי בישראל.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את נקודת השפל העמוקה ביותר של דוד כמנהיג נרדף. הוא איבד את משפחתו, עירו נשרפה, ואנשיו הנאמנים ביותר פונים נגדו בזעם מתוך אבלם הכבד. ברגע קריטי זה, כשאין לו כל משענת אנושית, דוד אינו נשבר או נכנס למגננה תוקפנית, אלא מוצא כוח פנימי עמוק באמונתו. התחזקות זו היא נקודת המפנה שמאפשרת לו לקום, לפעול ולהוביל את אנשיו להצלה מוחלטת.

להעמקה בסיפור

הסיפור הזה מציג לנו שיעור מדהים בפסיכולוגיה של מנהיגות ומשבר. דוד נמצא בנקודת שפל מטורפת: הוא פליט, נרדף על ידי שאול המלך, וכעת גם ביתו הזמני נחרב ומשפחתו נשבתה. הכעס של האנשים שלו כל כך חזק שהם רוצים להרוג אותו. במצב כזה, רוב האנשים היו נכנסים למגננה, מאשימים אחרים או פשוט נשברים. אבל דוד עושה משהו אחר. הוא עוצר, מתחבר לאמונה שלו ומקבל החלטות בקור רוח. מה שמעניין כאן הוא היחס של דוד לחלשים בדרך. קודם כל, הוא ואנשיו נתקלים בנער מצרי חולה שננטש בשדה על ידי אדוניו העמלקי כי הוא חלה. במקום להתעלם ממנו כדי לא לבזבז זמן יקר במרדף, דוד ואנשיו מאכילים ומשקים אותו. החמלה הזו משתלמת מיד: הנער הופך למדריך שמוביל אותם ישר אל מחנה האויב. זה מראה שלפעמים לעצור ולעזור למישהו חלש זו לא רק חובה מוסרית, אלא גם המפתח להצלחה שלנו. נקודת שיא נוספת היא ההתמודדות של דוד עם הלוחמים שלו אחרי הניצחון. חלק מהאנשים שהלכו איתו, שהכתוב מכנה אותם 'אנשים רעים ובליעל', לא רוצים לחלק מהשלל ל-200 הלוחמים שהתעייפו ונשארו מאחור בנחל הבשור. הם טוענים שמי שלא נלחם לא מגיע לו כלום חוץ מהמשפחה שלו. דוד מזהה כאן סכנה חברתית עצומה של פילוג ואנוכיות. הוא מסרב להם בתוקף וקובע עיקרון חברתי מדהים: מי ששומר על הכלים מאחור שותף מלא למי שנמצא בחזית. הוא מבין שצבא וחברה צריכים סולידריות, ושכל תפקיד במערכת הוא חשוב. ההחלטה הזו הופכת לחוק קבוע בישראל ומראה שדוד לא רק לוחם גדול, אלא מנהיג עם חזון חברתי רחב.

שאלה למחשבה

אם היית אחד הלוחמים שנלחמו בקו הראשון וסיכנו את חייהם, האם היית מקבל בקלות את ההחלטה של דוד לחלוק את השלל שווה בשווה עם אלו שנשארו מאחור?

מנהיגות במשבר: חוסן, צדק חלוקתי ועיצוב נורמות מוסריות

הפרק מתאר את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות ביותר בחיי דוד לפני עלייתו למלוכה. דוד ואנשיו חוזרים לעיר מקלטם, צקלג, ומגלים כי פושטים עמלקים החריבו ושרפו את העיר, ושבו את כל הנשים והילדים, כולל נשותיו של דוד עצמו. הלוחמים, מוכי יגון עמוק, מפנים את תסכולם וזעמם כלפי דוד ומאיימים לסקול אותו. דוד מתעשת, מוצא תעצומות נפש באמונתו באלוהים, ומתייעץ בכהן הגדול באמצעות האפוד. לאחר קבלת אישור אלוהי, הוא יוצא למרדף מהיר עם 600 איש. במהלך המסע, 200 לוחמים קורסים מעייפות ונשארים בנחל הבשור. דוד ממשיך עם 400 איש, מוצא עבד מצרי נטוש המעניק להם מודיעין יקר ערך, ומביס את העמלקים במתקפת פתע. הוא מחלץ את כל השבויים והרכוש ללא פגע. עם שובם, מתעורר ויכוח קשה לגבי חלוקת השלל; דוד דוחה את עמדת הקיצוניים וממסד חוק היסטורי של חלוקה שוויונית בין הלוחמים בחזית לבין תומכי הלחימה בעורף, ואף שולח מן השלל לזקני יהודה כדי לחזק את קשריו הפוליטיים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את נקודת השפל העמוקה ביותר של דוד כמנהיג נרדף. הוא איבד את משפחתו, עירו נשרפה, ואנשיו הנאמנים ביותר פונים נגדו בזעם מתוך אבלם הכבד. ברגע קריטי זה, כשאין לו כל משענת אנושית, דוד אינו נשבר או נכנס למגננה תוקפנית, אלא מוצא כוח פנימי עמוק באמונתו. התחזקות זו היא נקודת המפנה שמאפשרת לו לקום, לפעול ולהוביל את אנשיו להצלה מוחלטת.

הדרש — קריאה לעומק

בפרק זה אנו פוגשים את דוד בשיא פגיעותו המנהיגותית והאישית. העיר צקלג, ששימשה לו ולאנשיו כבית בטוח בתקופת נדודיהם, עולה באש. הבכי המשותף של דוד ואנשיו 'עד אשר אין בהם כוח לבכות' ממחיש את עומק השבר האנושי. אולם, בעוד העם מתרגם את האבל לזעם הרסני ומבקש לסקול את המנהיג, דוד מפגין חוסן נפשי יוצא דופן המבוטא במילים 'וייתחזק דוד ביהוה אלוהיו'. זהו מעבר חד מפאסיביות ואבל לפעילות ממוקדת. המרדף חושף מוטיבים ספרותיים ומוסריים עמוקים. המפגש עם הנער המצרי הגוסס בשדה משמש כנקודת המפנה הדרמטית של העלילה. העמלקים נטשו את העבד החולה באכזריות וביהירות, בעוד דוד ואנשיו בוחרים לנהוג בו בחמלה, להאכילו ולהשקותו. ניגוד זה בין האכזריות המעשית של עמלק לבין האנושיות של דוד אינו רק מוסרי אלא גם אסטרטגי: החמלה של דוד מניבה את המודיעין המדויק שמוביל לניצחון. לאחר הניצחון המוחץ והצלת כל השבויים והרכוש, דוד נדרש להתמודד עם משבר פנימי חדש. לוחמים קיצוניים ואנוכיים בקבוצתו מסרבים לחלוק את השלל עם 200 הלוחמים שהתעייפו ונשארו מאחור בנחל הבשור. דוד מזהה מיד את הסכנה החברתית שבגישה זו. הוא פונה אליהם בלשון פיוס אך בנחישות מוחלטת, ומציג תפיסה תיאולוגית ומוסרית: הניצחון הוא מתת אל, ולכן השלל אינו שייך רק למי שלחם בפועל. דוד מעגן זאת כחוק קבוע בישראל: 'כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו'. חוק זה מייסד את התפיסה המודרנית של תומכי לחימה ומדגיש את ערך הערבות ההדדית. לבסוף, דוד משתמש בחלק מהשלל כדי לשלוח מנחות לזקני יהודה בערים השונות, צעד פוליטי מבריק המכין את הקרקע להמלכתו העתידית ביהודה.

לקחים לחיים
  • חמלה ומוסריות כנכס אסטרטגיבעולם העסקים או בניהול פרויקטים, קל להתעלם מצרכיו של עובד זוטר או קולגה חלש שנמצא במצוקה מתוך רצון לרוץ קדימה. השקעת זמן ומשאבים בעזרה לחלש ברגע קריטי לא רק שהיא מעשה ראוי, אלא היא עשויה לחזור אליך כגלגל הצלה או כשותפות עסקית בלתי צפויה שתכריע את גורל המיזם כולו.
  • צדק חלוקתי וסולידריות ארגוניתכאשר מובילים צוות להצלחה או לבונוס כספי גדול, ישנה נטייה אנושית להעניק את כל הקרדיט והתגמול לאנשי המכירות או ה'כוכבים' שבחזית. מנהיג חכם מבין שבלעדי אנשי התפעול, האדמיניסטרציה והתמיכה מאחור ('שומרי הכלים'), המערכת כולה תקרוס. חלוקה הוגנת ושוויונית מחזקת את הלכידות הארגונית לטווח הארוך.
  • חוסן נפשי וניהול לחצים במצבי קיצוןברגעי משבר אישיים או מקצועיים, כאשר הסביבה מאשימה אותך בכישלון והלחץ מאיים לשתק, המפתח הוא עצירה מתודית. אל תפעל מתוך התגוננות או פאניקה. מצא את העוגן הערכי או הרוחני שלך, אסוף נתונים, התייעץ עם גורמים מקצועיים וקבל החלטות מתוך קור רוח ואמונה ביכולתך לתקן.
היבט פילוסופי

האם שוויון מוחלט בחלוקת משאבים בין מי שהסתכן בחזית לבין מי שנשאר בעורף הוא צודק מבחינה מוסרית, או שמא הוא פוגע בתמריץ של היחיד להצטיין ולהסתכן למען הכלל?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל־נֶגֶב וְאֶל־צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת־צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ׃

וַיִּשְׁבּוּ אֶת־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר־בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם׃

וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל־הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ׃

וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין־בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת׃

וּשְׁתֵּי נְשֵׁי־דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃

וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי־אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי־מָרָה נֶפֶשׁ כָּל־הָעָם אִישׁ עַל־בנו [בָּנָיו] וְעַל־בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוָה אֱלֹהָיו׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה־נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת־הָאֵפֹד אֶל־דָּוִד׃

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד־הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי־הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל׃

וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ׃

וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת־נַחַל הַבְּשׂוֹר׃

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ־מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל־דָּוִד וַיִּתְּנוּ־לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם׃

וַיִּתְּנוּ־לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא־אָכַל לֶחֶם וְלֹא־שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת׃

וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי־אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה׃

אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל־אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל־נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת־צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם־תְּמִיתֵנִי וְאִם־תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד־אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל־הַגְּדוּד הַזֶּה׃

וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה׃

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד־הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא־נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם־אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ־נַעַר אֲשֶׁר־רָכְבוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ׃

וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד׃

וְלֹא נֶעְדַּר־לָהֶם מִן־הַקָּטֹן וְעַד־הַגָּדוֹל וְעַד־בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל־אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד׃

וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־כָּל־הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד׃

וַיָּבֹא דָוִד אֶל־מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת־הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם׃

וַיַּעַן כָּל־אִישׁ־רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם־דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־הָלְכוּ עִמִּי לֹא־נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי־אִם־אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא־תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר־נָתַן יְהוָה לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת־הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ׃

וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל־הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ׃

וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

וַיָּבֹא דָוִד אֶל־צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְהוָה׃

לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃

וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ׃

וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי׃

וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר־עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ׃

וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←