שמואל א · פרק כ״ח

הסיפור הזה מציג את שאול המלך בתוך טרגדיה אנושית עמוקה מאוד, כזו שקל להזדהות איתה גם היום. שאול הוא דמות מורכבת – הוא התחיל כמלך מבטיח ויפה תואר, אבל לאורך השנים הוא סבל מחוסר ביטחון קשה, מרדיפה אובססיבית אחרי דוד ומניתוק הדרגתי מהאנשים שהכי תמכו בו. עכשיו, כשהפלישתים חונים בשונם ושאול עם צבאו בגלבוע, הפחד משתק אותו לחלוטין. השתיקה האלוהית היא העונש הכי קשה עבורו; הוא מרגיש שאין לו עם מי לדבר. הוא מנסה את כל הדרכים המקובלות לקבל תשובה – חלומות, נביאים, ואפילו האורים והתומים – ומשנכשל בכולן, הוא פונה אל האסור והחשוך ביותר. האירוניה בסיפור הזה פשוט מדהימה: שאול, שבתחילת דרכו ניקה את הארץ מבעלות האוב והקוסמים בהתאם לחוקי התורה, נאלץ עכשיו להתחנן לעזרתה של אחת מהן כדי לשרוד. כשהוא מגיע אליה מחופש בלילה, היא חוששת שהוא מנסה להפיל אותה במלכודת מוות, אך הוא נשבע לה בשם אלוהים שלא יקרה לה כלום. זו שבועה מוזרה ואירונית במיוחד, בהתחשב בכך שהוא משתמש בשם השם כדי להגן על מעשה שאלוהים אסר עליו לחלוטין. כשהרוח של שמואל הנביא עולה בסופו של דבר מהאדמה, מתגלה הניגוד הטרגי והכואב ביותר בפרק. שמואל לא מציע לשאול שום פתרון או נחמה. במקום זאת, הוא רק חותם את גורלו ומזכיר לו את חטאי העבר שלו, במיוחד את אי-הציות במלחמה נגד עמלק. הנבואה של שמואל היא מכה אנושה לשאול, שמבין שמחר הוא ובניו ימותו בקרב והממלכה תעבור לידיו של דוד. אבל דווקא בנקודת השפל הזו, כשהכול נראה אבוד, מתגלה אנושיות מפתיעה מצד בעלת האוב. היא רואה את המלך שבור, מבוהל ומרוסק על הרצפה, ובמקום לנקום בו על הרדיפות של העבר או לשמוח לאידו, היא נוהגת בו בחמלה גדולה. היא מבינה שהוא לא אכל יום שלם, מכינה לו ארוחה חמה ומפצירה בו לאכול כדי שיהיה לו כוח לעמוד על רגליו. זהו רגע מדהים של חסד אנושי פשוט שמתרחש בתוך לילה של חושך וייאוש מוחלט, ומראה לנו שגם כשהכול קורס, האנושיות והחמלה יכולות להאיר את הדרך. אם תחשבו על זה, המפגש הזה מראה לנו כמה קל לאבד את הדרך כשאנחנו מרגישים בודדים, וכמה חשוב שיהיה סביבנו מישהו שיודע להציע עזרה אמיתית בלי לשפוט אותנו.

פרק כח בספר שמואל א' מעמיד במרכזו את הטרגדיה הפסיכולוגית והדתית של שאול המלך, ומציג את אחד הרגעים המרתקים והמורכבים ביותר במקרא. המבנה הספרותי של הפרק בנוי על מתח הולך ונבנה, הנע בין החושך הפיזי של הלילה לבין החושך המנטלי והרוחני שבו שרוי שאול. בפתח הפרק אנו פוגשים גם את דוד, הנמצא במלכודת פוליטית קשה כאשר אכיש מלך גת דורש ממנו להצטרף לצבא הפלישתים ולהילחם נגד עמו שלו. מתח זה מקביל למצבו של שאול, שניהם חשים לכודים וחסרי מוצא. הניגודים בפרק זועקים ומדגישים את חומרת מצבו של המלך: שאול, שבתחילת מלכותו פעל בנחישות להסרת האובות והידעונים מהארץ בהתאם לחוקי התורה, נאלץ כעת, ברגע של חולשה עמוקה, להזדקק לשירותיה של בעלת אוב כדי לנסות לתקשר עם העולם שמעבר. מילים מנחות כמו 'ירא' ו'חרד' חוזרות ומדגישות את מצבו הנפשי המעורער של המלך לנוכח האיום הפלישתי המתקרב. המפגש הסודי בעין דור חושף אירוניה דרמטית עמוקה במיוחד: שאול נשבע לבעלת האוב בשם ה' שלא יאונה לה כל רע על מעשה שהוא עצמו אסר בשם אותו האל, ובכך הוא חושף את השבר הפנימי של אמונתו. העלאת שמואל באוב חושפת את הניתוק המוחלט של שאול מההנהגה האלוהית. שמואל אינו מופיע עוד כמקור לנחמה או לעצה טובה כפי שהיה בחייו; הוא מופיע כקטגור חסר רחמים המזכיר לשאול את חטא המלחמה בעמלק ומבשר לו על קצו הקרב ועל חורבן ממלכתו. המילים 'ומחר אתה ובניך עמי' מהדהדות כגזר דין מוות בלתי נמנע, ומותירות את שאול מרוסק לחלוטין על האדמה. לצד הטרגדיה המלכותית והדתית, הפרק מציג פן אנושי מפתיע ומעורר השראה בדמותה של בעלת האוב. דווקא היא, המייצגת את השוליים האסורים והרדופים של החברה, מתגלה כדמות האנושית והחומלת ביותר בסיפור כולו. בראותה את המלך שבור, מבוהל ומורעב, היא אינה מנצלת את חולשתו ואינה נוקמת בו על רדיפות העבר. במקום זאת, היא מציעה לו אירוח חם, טובחת עבורו עגל מרבק ומכינה לו לחם טרי כדי להשיב את נפשו. חמלה זו עומדת בניגוד מוחלט לקשיחותו של שמואל ולשתיקתו הרועמת של אלוהים, ומעלה שאלות נוקבות על טבעה של האנושיות ועל הגבולות שבין קודש לחול. הפרק מציע לנו להתבונן בדילמה של מנהיג שאיבד את דרכו, ומראה כיצד ברגעים האפלים ביותר של החיים, דווקא במקומות הכי פחות צפויים, עשויה להתגלות נקודת אור של חסד אנושי פשוט שמצליחה להחזיר לאדם את צלמו ואת כוחו לעמוד מול גורלו. שאול, שמבין שסופו קרב, בוחר שלא לברוח או להתחבא, אלא לקום, לאכול, ולצאת אל הקרב האחרון שלו מתוך קבלת הדין. בכך הופך הפרק לסיפור על כבוד אנושי אחרון בתוך חורבן מוחלט.