שמואל א · פרק כ״ה
בין חרב למילה: שיעור בריסון כוח ומנהיגות
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃
פסוק לגאביגיל החכמה והחמורים העמוסים
הלילה נספר על אביגיל, אישה חכמה וטובת לב שחיה בארץ ישראל העתיקה. בעלה של אביגיל, נבל, היה איש עשיר מאוד אך קשוח ולא נחמד. יום אחד, דוד הגיבור ואנשיו, שהיו עייפים ורעבים במדבר, ביקשו מנבל קצת אוכל. נבל סירב בכעס והעליב אותם. דוד כעס מאוד ורצה לצאת למלחמה. כששמעה על כך אביגיל, היא הבינה מיד שעליה לפעול מהר כדי להביא שלום. היא העמיסה על חמורים המון לחם, צימוקים מתוקים ותאנים, ויצאה לפגוש את דוד. היא דיברה אליו ברוך, בשקט ובחוכמה, והזכירה לו כמה הוא גיבור וטוב לב. דוד הקשיב למילים הנעימות שלה, הכעס שלו נעלם והוא הודה לה מכל הלב על שהצילה אותו מלעשות מעשה רע. אביגיל חזרה לביתה בשלווה, ובזכותה כולם נשארו חברים והשלום חזר לבקעה.
דוד מלמד אותנו כאן שיעור עצום בענווה: היכולת לעצור באמצע סערת רגשות, להקשיב לעצה חכמה של אישה זרה, ולהודות לה על שמנעה ממנו לנהוג באלימות.
הסיפור של אביגיל הוא כלי נפלא ללמד ילדים על כוחן של מילים טובות ועל היכולת לפתור מריבות בלי כעס ואלימות. אביגיל לא השתמשה בכוח, אלא בחוכמה, בהקשבה ובנדיבות. אפשר לשוחח עם הילד על כך שלפעמים, כשאנחנו כועסים מאוד, הדבר הכי טוב לעשות הוא לעצור, להקשיב למישהו חכם שמנסה לעזור לנו להירגע, ולזכור שמילים רכות יכולות לכבות אש גדולה של כעס.
- למה לדעתך דוד כעס כל כך על נבל, ואיך אביגיל הצליחה להרגיע אותו?
- האם קרה לך פעם שהיית כועס מאוד, ומישהו אמר לך מילה טובה שעזרה לך להירגע?
- איזה אוכל טעים אביגיל הביאה לדוד, ואילו דברים טובים היית מביא אתה כדי לשמח חבר עצוב?
אביגיל החכמה מצילה את המצב
דמיין שאתה הולך במדבר החם, השמש יוקדת, והבטן שלך מקרקרת מרעב. זה בדיוק מה שקרה לדוד ולחבריו הטובים. הם שמרו על הכבשים של איש עשיר מאוד בשם נבל, וכשביקשו ממנו קצת אוכל בנימוס, נבל צעק עליהם והתנהג בקמצנות וברוע לב. דוד כעס כל כך עד שרצה להילחם בו! אבל לנבל הייתה אישה מדהימה וחכמה בשם אביגיל. ברגע שהיא שמעה על המריבה, היא לא בזבזה זמן. היא העמיסה על חמורים המון לחם טעים, צימוקים מתוקים ודברים טובים, ורצה מהר לפגוש את דוד בדרך. במילים רכות, נעימות ומלאות חוכמה, היא ביקשה ממנו לעצור ולסלוח. דוד הקשיב לה, נרגע, וחייך. בזכות המילים הטובות של אביגיל, נמנע אסון גדול וכולם חזרו הביתה בשלום.
דוד אומר לאביגיל: תודה רבה לך על החוכמה שלך! בזכותך עצרתי בזמן ולא עשיתי מעשה רע שכועסים עליו אחר כך.
אביגיל הכינה לדוד משלוח מנות ענקי שכלל מאתיים כיכרות לחם, מאה אשכולות צימוקים ומאתיים עוגות תאנים מיובשות!
מה יקרה כשנבל יתעורר בבוקר וישמע על המפגש הסודי בין אשתו לדוד הכועס? בפרק הבא נגלה...
איך לעצור רכבת דוהרת של עצבים
הסיפור מתחיל במדבר יהודה, שם דוד ואנשיו שומרים על רועי הצאן של נבל, עשיר מקומי קשוח וגס רוח. כשימי הגז הגיעו – זמן של חגיגות ואירוח – דוד שלח נערים לבקש מנבל קצת מזון כאות תודה. נבל לא רק סירב, אלא גם העליב את דוד בפומבי וקרא לו עבד שברח מאדוניו. דוד, פגוע וזועם, פוקד על ארבע מאות מלוחמיו לחגור חרבות ולצאת להשמיד את נבל ומשפחתו. מי שמצילה את המצב היא אביגיל, אשתו הנבונה של נבל. היא מבינה שבעלה מתנהג בטיפשות, מכינה במהירות משלוח מזון ענק, ויוצאת לפגוש את דוד הזועם בדרך. בנאום מבריק ומלא כבוד, היא משכנעת אותו שנקמה אלימה רק תכתים את שמו ותפגע בסיכויים שלו להפוך למלך בעתיד. דוד מקשיב לה, נרגע ומודה לה על שמנעה ממנו לשפוך דם.
דוד מודה לאביגיל על כך שהיא עצרה אותו ברגע האחרון מלעשות טעות ענקית מתוך עצבים, ומראה שלפעמים להקשיב למישהו אחר זו הגבורה האמיתית.
כשמישהו מעליב אתכם או פוגע בכם, התגובה הראשונה היא בדרך כלל לרצות להחזיר לו ובגדול. הטיפ של אביגיל: קחו נשימה. נקמה מתוך עצבים אולי מרגישה טוב באותו רגע, אבל היא כמעט תמיד משאירה כתם ומסבכת אתכם בצרות גדולות יותר אחר כך.
זה כמו שמישהו כותב תגובה מעליבה ומגעילה בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. במקום שכולם יתחילו מלחמת קללות מטורפת שתהרוס את הכיתה, חבר אחד חכם שולח הודעה פרטית מרגיעה, מציע פתרון ומוריד את הלהבות לפני שהמנהל מתערב.
מבחן האגו של המלך לעתיד
הפרק נפתח בידיעה על מותו של שמואל הנביא, ומיד עובר לדרמה מתוחה במדבר פארן. דוד, שנמצא במנוסה משאול המלך, מנהיג חבורת לוחמים גדולה. הם מספקים הגנה לעדריו של נבל, איש עשיר מאוד אך קמצן ורע לב מהכרמל. כשתקופת הגז מגיעה, דוד שולח את אנשיו לבקש מנבל תמיכה במזון. נבל מגיב בזלזול פומבי פוגעני ומסרב לתת להם דבר. דוד מרגיש שהאגו שלו נרמס ומחליט לצאת למסע נקמה אלים שיחסל את כל בית נבל. אביגיל, אשתו המבריקה של נבל, שומעת על האסון המתקרב מאחד הנערים. בלי לספר לבעלה, היא מארגנת שיירת חמורים עמוסה באוכל ויין ויוצאת לחסום את דוד בדרך. בפגישתם, היא נושאת נאום פסיכולוגי מתוחכם, לוקחת על עצמה את האשמה, ומסבירה לדוד ששפיכות דמים מיותרת רק תפגע במנהיגות שלו בעתיד. דוד מבין שהיא צודקת, מודה לה על תושייתה, ומבטל את התקיפה. כשאביגיל חוזרת ומספרת לנבל השיכור על המתרחש בבוקר למחרת, הוא לוקה באירוע מוחי ומת כעבור עשרה ימים. דוד, שרואה בכך צדק אלוהי, מציע לאביגיל נישואין והיא הופכת לאשתו.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה בפרק, שבה דוד מכיר בטעותו ומודה לאביגיל על שהצילה אותו מביצוע טבח נורא מתוך כעס וגאווה פגועה. דבריו של דוד מדגישים את חשיבות הריסון העצמי ואת כוחה של עצה נבונה לשנות את מהלך ההיסטוריה ולמנוע חטא מוסרי כבד שיכתים את מנהיגותו העתידית.
להעמקה בסיפור⌄
מה שבאמת מעניין בסיפור הזה הוא הניגוד המטורף בין הדמויות והשאלה מה הופך מנהיג למנהיג אמיתי. מצד אחד יש לנו את נבל, ששמו מעיד על אופיו – אדם אטום, עשיר כקורח אבל עני ברוחו, שלא מסוגל לראות מעבר לאינטרס הצר שלו. מצד שני יש את דוד, גיבור מלחמה כריזמטי, שברגע אחד של כעס מאבד את הצפון ומוכן לטבוח במשפחה שלמה רק בגלל שפגעו לו בכבוד. ואז נכנסת לתמונה אביגיל. היא לא משתמשת בכוח פיזי, אלא בנשק חזק בהרבה: אינטליגנציה רגשית מדהימה ויכולת ניתוח פסיכולוגית. כשהיא פוגשת את דוד, היא לא מאשימה אותו. היא משתחווה לפניו, מדברת אל השאיפות הכי עמוקות שלו ומזכירה לו מי הוא באמת – מנהיג שאלוהים מייעד לו גדולות. היא אומרת לו בעצם: אל תיתן לאיש קטן כמו נבל לגרור אותך למטה וללכלך את הידיים שלך בדם נקי. כשאתה תהיה מלך, אתה לא רוצה שהמצפון שלך יציק לך על הלילה הזה. המפגש הזה הוא מבחן בגרות ענק עבור דוד. הוא מבין שהמנהיגות שלו נמדדת ביכולת שלו לשלוט בעצמו, ולא רק באחרים. המוות של נבל בסוף הסיפור מראה שדוד לא היה צריך להילחם את המלחמה הזו בעצמו – הדברים מסתדרים לפעמים בצורה צודקת גם בלי שנשבור את הכלים ונפעל באלימות.
אם היית במקום אביגיל, האם היית מסתכן ויוצא לפגוש חבורת לוחמים חמושים וכועסים בלי לספר לבעלך, או שהיית מעדיף להישאר בבית ולקוות לטוב?
בין חרב למילה: שיעור בריסון כוח ומנהיגות
הפרק נפתח בציון מותו וקבורתו של שמואל הנביא, אירוע המסמן את קצה של תקופה ומותיר את דוד ללא המדריך הרוחני שלו. דוד ואנשיו יורדים למדבר פארן, שם הם נתקלים בעדריו של נבל, גביר עשיר וקשה יום מהעיר מעון, השייך לכלב בן יפונה. אנשי דוד מגוננים על רועי נבל וצאנו מפני פשיטות של נוודים במדבר. בעת חגיגות גז הצאן בכרמל, תקופה המאופיינת בנדיבות ואירוח, שולח דוד עשרה מנערים לבקש מנבל אספקה צנועה כאות תודה על ההגנה שסיפקו לו. נבל מסרב בבוטות משפילה, מפקפק בלגיטימיות של דוד ומציג אותו כעבד מורד. בתגובה לפגיעה הקשה בכבודו, דוד פוקד על מאות מלוחמיו לחגור חרב במטרה להשמיד את כל זכרי בית נבל. אביגיל, אשתו הנבונה של נבל, מיודעת על המשבר על ידי אחד הנערים. היא פועלת במהירות יוצאת דופן, מכינה מנחת מזון עשירה ויוצאת לקראת דוד ואנשיו ללא ידיעת בעלה. היא פוגשת את דוד בדרכו לטבח, נושאת נאום דיפלומטי מבריק המשלב חנופה, תיאולוגיה ופסיכולוגיה, ומצליחה להניא אותו מתוכניתו. דוד מודה לה על שמנעה ממנו שפיכות דמים עצמית. עם שובה, היא מוצאת את נבל שיכור כלוט במשתה מלכותי וממתינה לבוקר כדי לספר לו על האירועים. לשמע הדברים לבו של נבל מת בקרבו והוא הופך לאבן, וכעבור עשרה ימים מת. דוד נושא את אביגיל לאישה, לצד אחינועם היזרעאלית, בעוד שאול מוסר את מיכל בת דוד לפלטי בן ליש.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה בפרק, שבה דוד מכיר בטעותו ומודה לאביגיל על שהצילה אותו מביצוע טבח נורא מתוך כעס וגאווה פגועה. דבריו של דוד מדגישים את חשיבות הריסון העצמי ואת כוחה של עצה נבונה לשנות את מהלך ההיסטוריה ולמנוע חטא מוסרי כבד שיכתים את מנהיגותו העתידית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ה מציג את אחד המפגשים המרתקים והמעצבים ביותר בחייו של דוד, מפגש המהווה מבחן מוסרי ופוליטי מכריע בדרכו אל המלוכה. מותו של שמואל הנביא בפתח הפרק אינו רק פרט היסטורי, אלא יוצר ואקום מנהיגותי ורוחני; דוד נותר ללא הסמכות המכוונת שלו, ומיד נקלע למבחן אישי קשה. המבנה הספרותי של הפרק מושתת על ניגודים חריפים: נבל הקשה ורע המעללים מול אביגיל טובת השכל ויפת התואר; דוד האקטיבי והאימפולסיבי מול אביגיל הפועלת בתושייה ובתבונה ממתנת. המילה המנחה שלום מופיעה שוב ושוב בפי נערֵי דוד, ומדגישה את הניגוד החריף לתגובתו העוינת של נבל ולתגובתו האלימה של דוד בהמשך. נבל מייצג את האוליגרכיה המקומית הישנה המסרבת להכיר בכוחו העולה של דוד, ומכנה אותו בבוז עבד המתפרץ מפני אדוניו. עלבון זה פוגע בנקודה הרגישה ביותר של דוד – הלגיטימיות שלו כמנהיג. תגובתו של דוד היא שבועה אלימה להשמיד את כל בית נבל, מעשה שהיה מכתים את שמו לנצח כרוצח המונים וכמי שמנהל מלחמות אישיות ולא את מלחמות ה'. כאן נכנסת אביגיל לתפקיד המציל הלאומי והמוסרי. נאומה של אביגיל הוא מופת של רטוריקה מקראית. היא פותחת בלקיחת האחריות על עצמה כדי לשכך את זעמו המיידי של דוד, וממשיכה בניתוח פסיכולוגי מבריק: היא מגמדת את נבל כדי להראות לדוד שנקמה באיש כזה אינה יאה למעמדו. השיא המוסרי של דבריה טמון באזהרה מפני פוקה ומכשול לב – היא מבהירה לו ששפיכות דם חינם תהיה מעמסה מצפונית ופוליטית כבדה כאשר ימונה לנגיד על ישראל. היא קושרת את גורלו של דוד בברית אלוהית ומבטיחה לו שיהוה ילחם את מלחמותיו. דוד, שמפגין כאן גדלות נפש וענווה, מקבל את התוכחה ומברך את אביגיל על שכלה. מותו של נבל מידי שמיים כעבור עשרה ימים משמש כאישור תיאולוגי לצדקת דרכה של אביגיל: ה' נוקם את נקמת דוד, ומבסס את העיקרון שהמלך המיועד אינו צריך לקחת את החוק לידיו. נישואי דוד לאביגיל בסוף הפרק אינם רק גמול רומנטי, אלא מהלך פוליטי המעניק לדוד אחיזה בנחלת יהודה הדרומית, ומצרף אליו דמות בעלת שיעור קומה מוסרי ואינטלקטואלי יוצא דופן.
- מניעת נזק תדמיתי ומוסרי לטווח ארוךבסביבה ניהולית או עסקית, מנהיג עלול להיקלע למצב שבו שותף או מתחרה פוגע בכבודו או מפר הסכם בצורה מקוממת. התגובה האינסטינקטיבית עשויה להיות תביעת ענק הרסנית או מלחמה תקשורתית כוללת. הלקח מהפרק מציע לעצור ולבחון האם התגובה האגרסיבית לא תגרום נזק אסטרטגי גדול יותר לשמו הטוב של המנהיג ולערכיו, ולעיתים עדיף לתת לזמן או לגורמים חיצוניים לפתור את העניין במקום לנהל מלחמות אגו מלוכלכות.
- הכוח שבתווך ובלקיחת אחריות טקטיתכאשר מתפתח סכסוך קשה בין שני גורמים בארגון או במשפחה, העמידה מן הצד עלולה להוביל לאסון. תושייתה של אביגיל מלמדת שנטילת אחריות יזומה (אפילו על טעות שלא אנחנו ביצענו) וגישור חכם המציע מוצא של כבוד לשני הצדדים, יכולים למנוע קריסה מוחלטת של מערכות יחסים. פנייה אל הצד הטוב והערכי של האדם הכועס תמיד אפקטיבית יותר מהתגוננות או התקפת נגד.
- הקשבה לביקורת בונה ברגעי משבראחד המבחנים הקשים ביותר של אדם בעל כוח והשפעה הוא היכולת להקשיב לביקורת נוקבת ברגע שבו הוא משוכנע בצדקתו וכועס. דוד מדגים מנהיגות אמיתית בכך שאינו נותן לגאווה שלו למנוע ממנו להודות בטעותו בפני אישה זרה. היכולת לשנות מסלול בעקבות עצה נבונה היא סימן לעוצמה פנימית, לא לחולשה.
הפרק מעלה דילמה מורכבת בנוגע לנאמנות זוגית ומשפחתית מול מניעת אסון. אביגיל פועלת מאחורי גבו של בעלה, מחלקת מרכושו לאויבו המושבע, ומכנה אותו בפני זר בן בליעל ששמו מעיד על נבלותו. האם החובה המוסרית להציל חיים ולמנוע שפיכות דמים מצדיקה בגידה מוחלטת בנאמנות לבעל ובסמכותו המשפחתית, או שמא יש גבולות מוסריים שאין לחצות גם כדי למנוע אסון?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן׃
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל׃
וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו [כָלִבִּי׃]
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם׃
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃
וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃
שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ׃
וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃
וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃
וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים׃
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃
חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃
וַתְּמַהֵר אבוגיל [אֲבִיגַיִל] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי־יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות [עֲשׂוּיֹת] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל־הַחֲמֹרִים׃
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה׃
וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל־הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם׃
וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נִפְקַד מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃
כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ׃
וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ׃
אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ׃
וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה׃
וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי׃
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי־מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא־תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ׃
וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע׃
וְהָיָה כִּי־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ־דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי׃
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃
וְאוּלָם חַי־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת] לִקְרָאתִי כִּי אִם־נוֹתַר לְנָבָל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ׃
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל־נָבָל וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד וְלֹא־הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר׃
וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד־לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃
וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃
וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי׃
וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה׃
וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃
וְשָׁאוּל נָתַן אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים׃