שמואל א · פרק כ׳
ברית החצים: המבחן העליון של הנאמנות
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֶׁם יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם
פסוק מבהחברים הכי טובים והחצים הסודיים
הלילה נספר על דוד הצעיר ועל חברו הטוב ביותר, יהונתן, שהיה נסיך אמיץ. דוד היה צריך להתחבא בשדה כי המלך שאול כעס עליו מאוד. יהונתן רצה לעזור לחברו הטוב ולגלות אם הוא בטוח. הם המציאו תוכנית סודית: יהונתן יצא לשדה וירה חצים בקשת שלו, וילד קטן ירוץ לאסוף אותם. אם יהונתן יצעק לילד שהחצים נמצאים רחוק ממנו, דוד יבין שהוא חייב לברוח מהר. יהונתן גילה שאביו אכן כועס, ויצא לשדה. הוא ירה את החצים וצעק את מילות הקוד הסודיות. דוד שמע, הבין והצליח להינצל בזכות חברו הטוב. לפני שנפרדו, הם התחבקו חזק והבטיחו להישאר חברים לנצח נצחים.
הפסוק הזה מראה לילד שחברות אמיתית היא קשר עמוק שמבוסס על הבטחה ונאמנות, כזה שנשאר איתנו גם כשאנחנו רחוקים זה מזה.
הסיפור של דוד ויהונתן הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילדים על הערך של חברות אמת ונאמנות. דרך הדאגה של יהונתן לדוד, אפשר להסביר לילד שחבר טוב הוא מישהו שעוזר לנו כשאנחנו צריכים, מקשיב לנו ושומר על הסודות שלנו. תוכלו לשאול את הילד: 'איך אתה מרגיש כשחבר עוזר לך?' או 'מה הופך מישהו לחבר טוב באמת?' ולחבר זאת לחוויות שלו מהגן או מבית הספר, כדי לחזק אצלו את ההבנה של קשרים חברתיים בריאים ותומכים.
- למה לדעתך יהונתן היה מוכן לעזור לדוד למרות שזה היה קשה?
- איזה קוד סודי היית רוצה להמציא לחברים הכי טובים שלך?
- איך אנחנו יכולים להיות חברים טובים יותר לילדים סביבנו?
הסוד של החצים המעופפים
דמיין שאתה צריך להתחבא בשדה פתוח, הלב שלך דופק חזק, ואתה מחכה לסימן סודי מהחבר הכי טוב שלך. זה בדיוק מה שקרה לדוד! המלך שאול כעס עליו מאוד, ודוד נאלץ לברוח. אבל ליהונתן, בנו של המלך והחבר הכי טוב של דוד, הייתה תוכנית סודית ומבריקה. הוא יצא אל השדה עם קשת, חצים ונער קטן שלא ידע דבר. יהונתן ירה את החצים וצעק לנער: 'החץ נמצא רחוק ממך והלאה!'. זה היה הסימן הסודי! דוד, שהסתתר מאחורי סלע גדול, הבין מיד שהמלך שאול עדיין כועס ושהוא חייב לברוח מהר כדי להציל את חייו. השניים נפגשו בחשאי, התחבקו, בכו יחד והבטיחו להישאר חברים לנצח נצחים, גם כשיהיו רחוקים.
יהונתן אומר לדוד ללכת לשלום ומזכיר לו שהם הבטיחו להיות חברים הכי טובים לנצח, ושאלוהים תמיד ישמור על הקשר המיוחד ביניהם ובין הילדים שלהם.
הידעת שיהונתן השתמש בילד קטן כדי לשלוח לדוד את הודעת הסתרים שלו? הילד רץ לאסוף את החצים ולא הבין בכלל שהוא עוזר להציל את חייו של המלך לעתיד!
דוד יוצא לדרך ארוכה ומסוכנת לבדו, בלי בית ובלי הגנה. לאן הוא יברח עכשיו? בפרק הבא נגלה!
מבצע חצים: חברות תחת אש
בפרק זה אנו פוגשים את דוד, לוחם צעיר ונרדף, שנאלץ לברוח על חייו מפני זעמו של המלך שאול. דוד פונה לחברו הטוב ביותר, יהונתן, שהוא גם בנו של המלך. יהונתן מתקשה להאמין שאביו באמת רוצה להרוג את דוד, ולכן השניים רוקמים תוכנית מתוחכמת כדי לבדוק את כוונות המלך. במהלך סעודת החג בארמון, יהונתן מגלה את האמת המרה: אביו מתפרץ עליו בזעם ואף מנסה לפגוע בו בחנית כשהוא מגן על דוד. יהונתן מבין שדוד בסכנת מוות. הוא יוצא לשדה ומשתמש בסימן מוסכם של ירי חצים כדי להזהיר את דוד מבלי לעורר חשד. השניים נפגשים לפרידה קורעת לב, בוכים יחד ונשבעים לשמור על ברית החברות שלהם ושל משפחותיהם לנצח, לפני שדוד נעלם אל הלא נודע.
יהונתן נפרד מדוד ומזכיר לו שהחברות שלהם חזקה יותר מכל דבר אחר בעולם. הם נשבעו בשם אלוהים שהקשר ביניהם ובין המשפחות שלהם יישאר לעולם.
כשאתם נמצאים בין פטיש לסדן – למשל, כשחבר טוב עושה משהו שמכעיס את ההורים שלכם – אל תפעלו מתוך לחץ. קחו נשימה, בדקו את העובדות בשטח כמו שעשה יהונתן, וקבלו החלטה שמבוססת על נאמנות ואמת ולא על פחד.
זה כמו לגלות שחבורה שלמה בבית הספר מתכננת להחרים את החבר הכי טוב שלכם, ואתם מחליטים להסתכן, לצאת נגד הזרם ולהזהיר אותו, למרות שזה עלול להפוך אתכם ללא פופולריים בעצמכם.
הבחירה של יהונתן: בין משפחה לחברות אמת
הסיפור בפרק זה מציב אותנו במרכזו של דרמה אנושית מתוחה במיוחד. דוד נמצא במנוסה מפני המלך שאול, והוא פונה ליהונתן, בנו של המלך וחברו הקרוב ביותר, כדי לברר האם סכנת המוות ממשית. יהונתן, שנקרע בין נאמנותו לאביו לבין אהבתו לדוד, מסרב בתחילה להאמין שאביו מתכנן רצח. כדי לגלות את האמת, השניים מתכננים מבחן סודי במהלך סעודת ראש החודש המלכותית. כשדוד נעדר מהסעודה, שאול שואל עליו, ויהונתן מציג תירוץ מוסכם. תגובתו הקיצונית של שאול – זעם מטורף וניסיון לפגוע ביהונתן עצמו בחנית – חושפת את האמת המרה: שאול נחוש להרוג את דוד. יהונתן המזועזע יוצא אל השדה שבו דוד מסתתר. באמצעות קשת וחצים הוא מעביר לדוד את אות האזהרה המוסכם. השניים נפגשים לפרידה חשאית ומרגשת, שבה הם בוכים יחד ונשבעים שנאמנותם תימשך לנצח, גם כאשר דוד ייאלץ לחיות כמבוקש.
פסוק זה חותם את הפרידה הכואבת בין דוד ליהונתן ומבטא את תמצית הקשר ביניהם. למרות הסכנה המיידית לחייהם והקרע המשפחתי והפוליטי, השניים בוחרים לבסס את חברותם על שבועה דתית ומוסרית עמוקה. הברית הזו אינה רק פתרון זמני למצוקה, אלא התחייבות נצחית שתחייב גם את הדורות הבאים אחריהם, ומציבה את הנאמנות האנושית מעל לכל אינטרס אישי או שלטוני.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה הוא אחד הרגעים הכי חזקים ומורכבים בתנ"ך, והוא עוסק בשאלות שמעסיקות אותנו גם היום: נאמנות, לחץ משפחתי, והמחיר של חברות אמת. במרכז העלילה עומד יהונתן, דמות מדהימה ויוצאת דופן. הוא הבן של המלך שאול, מה שאומר שהוא יורש העצר הרשמי של הממלכה. לפי כל חוקי הפוליטיקה וההיגיון היבש, יהונתן היה אמור לראות בדוד את האויב הכי גדול שלו, כי דוד הוא זה שמסומן להחליף את שאול כמלך הבא. אבא שלו, שאול, אומר לו את זה בצורה הכי ישירה ומכאיבה: 'כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תיכון אתה ומלכותך'. שאול בעצם מנסה להגן על העתיד של הבן שלו, אבל הוא עושה את זה מתוך קנאה עיוורת וניסיון לרצוח אדם חף מפשע. כאן מגיעה הבחירה המוסרית העצומה של יהונתן. הוא מסרב לתת לאינטרס האישי או ללחץ המשפחתי להכתיב לו את הדרך. הוא בוחר בצדק ובחברות על פני הכתר והכוח. בשבילו, לעמוד לצד האמת חשוב יותר מלהיות מלך. הוא מבין שחברות אמיתית אינה עסקה שבה כל אחד מחפש מה הוא יכול להרוויח, אלא מחויבות עמוקה לערכים משותפים ולדאגה כנה לאחר. המתח בסיפור נבנה בצורה מבריקה דרך תוכנית החצים הסודית. למה הם היו צריכים את כל המשחק הזה עם החצים והנער? כי הארמון של שאול היה מקום מסוכן ומלא בעיניים בולשות ובמרגלים. דוד ויהונתן היו צריכים דרך להעביר מידע קריטי בלי שאף אחד יחשוד, אפילו לא המשרתים הקרובים ביותר שלהם. כשהחץ עף רחוק, זה לא היה סתם סימן פיזי – זה סימל את המרחק שנוצר מעכשיו בין דוד לבין החיים הרגילים שלו בארמון ובחברה. המפגש האחרון ביניהם בשדה, אחרי שהנער הלך, הוא רגע קורע לב. השניים מבינים שהחברות שלהם עומדת להשתנות לנצח. הם לא יוכלו עוד לשבת יחד, לצחוק או להילחם שכם אל שכם. מעכשיו דוד יהיה פליט נרדף במערות וביערות, ויהונתן יישאר בארמון המתוח והעצוב. הבכי המשותף שלהם והנשיקות הן הבעת רגש כנה ועמוקה, שמראה שחברות אמיתית נמדדת ביכולת להיות פגיע ועצוב ביחד, בלי מסכות ובלי פילטרים. הברית שהם כורתים לא מיועדת רק להם, אלא גם לילדים שלהם בעתיד, מה שמראה שהם חושבים קדימה ומחויבים זה לזה מעבר לזמן ולמקום. הסיפור הזה מזמין אותנו לשאול את עצמנו: מתי אנחנו מוכנים להסתכן בשביל מישהו אחר? האם יש לנו את האומץ לעמוד מול לחץ של המשפחה או החברים שלנו כשמשהו לא הוגן קורה למישהו אחר? אלו שאלות קשות, אבל הן אלו שמגדירות מי אנחנו באמת.
אם הייתם במקומו של יהונתן, ויודעים שהתמיכה בדוד תעלה לכם באיבוד המלוכה והכתר, האם הייתם נוהגים באותו אופן?
ברית החצים: המבחן העליון של הנאמנות
פרק כ' בספר שמואל א' מתאר את נקודת המפנה הדרמטית ביחסי דוד ושאול, דרך פריזמת הידידות המופלאה של דוד ויהונתן. דוד, החש בסכנת חיים מיידית מצד המלך שאול, נמלט ופוגש בחשאי את יהונתן, בן המלך. יהונתן מתקשה להאמין שאביו חורש רעה, שכן שאול נוהג לשתף אותו בכל החלטותיו. כדי לברר את האמת לאשורה, השניים רוקמים תוכנית: דוד ייעדר מסעודת ראש החודש המלכותית, ויהונתן יבחן את תגובת המלך להיעדרותו. אם שאול יקבל זאת בהבנה, סימן שדוד בטוח; אך אם יזעם, ברור שגזר דינו של דוד נחרץ. במהלך הסעודה, היעדרותו של דוד מעוררת את חמתו של שאול. הוא מטיח ביהונתן עלבונות קשים, מבהיר לו שדוד מהווה איום ישיר על עתידו הפוליטי כיורש העצר, ואף משליך עליו חנית כדי להכותו. מזועזע ופגוע, יהונתן מבין שאין דרך חזרה. למחרת בבוקר הוא יוצא אל השדה ומשתמש בסימן מוסכם של ירי חצים כדי לאותת לדוד שעליו לברוח מיד. השניים נפגשים לפרידה חשאית וקורעת לב, כורתים ברית נצחית בין שתי המשפחות, ונפרדים לדרכים שונות.
פסוק זה חותם את הפרידה הכואבת בין דוד ליהונתן ומבטא את תמצית הקשר ביניהם. למרות הסכנה המיידית לחייהם והקרע המשפחתי והפוליטי, השניים בוחרים לבסס את חברותם על שבועה דתית ומוסרית עמוקה. הברית הזו אינה רק פתרון זמני למצוקה, אלא התחייבות נצחית שתחייב גם את הדורות הבאים אחריהם, ומציבה את הנאמנות האנושית מעל לכל אינטרס אישי או שלטוני.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הדרמה המתחוללת בפרק זה מציגה את אחד השיאים הספרותיים, הפסיכולוגיים והמוסריים במקרא כולו. במרכז הפרק עומד קונפליקט נאמנויות רב-ממדי, שבו כל אחת מהדמויות נדרשת להגדיר מחדש את גבולות המחויבות שלה. יהונתן נקרע בין חובת הכיבוד והנאמנות לאביו המלך, לבין הברית שכרת עם דוד; שאול נקרע בין אהבתו לבנו ורצונו לבסס את שושלתו לבין החרדה הקיומית מאובדן המלוכה; ודוד נקרע בין רצונו להשתלב במערכת השלטונית לבין הצורך להציל את חייו מפני מלך שהפך לחשדן ואלים. המבנה הספרותי של הפרק בונה את המתח בצורה הדרגתית ומתוחכמת. הוא נע בין המרחב הפתוח והחשוף של השדה, המייצג את האמת, החברות והפגיעות, לבין המרחב הסגור והחונק של חצר המלכות בארמון, המאופיין בחשדנות, שקרים ואלימות. השימוש במילות מפתח כמו 'חסד', 'ברית' ו'נאמנות' מדגיש את הניגוד החריף שבין עולם הערכים של דוד ויהונתן לבין עולם הכוח של שאול. יהונתן מוצג כאן כדמות טרגית יוצאת דופן במעלתה המוסרית. הוא מודע לחלוטין למשמעות הפוליטית של תמיכתו בדוד. שאול אביו מבהיר לו זאת במילים קשות ומעליבות ביותר: 'בן נעות המרדות... כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך'. שאול אינו פועל רק מתוך טירוף, אלא מתוך רציונל פוליטי קר של שימור השלטון והעברתו לבנו. אולם יהונתן מסרב לקבל את ההנחה שהכוח והשררה קודמים לצדק ולמוסר. הוא בוחר לוותר על סיכוייו למלוך כדי להציל את חברו החף מפשע, ובכך הוא מציב רף מוסרי של חברות שאינה תלויה בדבר. העימות החזיתי בין שאול ליהונתן בסעודת החג מגיע לשיא פיזי מבהיל כאשר שאול משליך את החנית על בנו שלו. רגע זה ממחיש כיצד הקנאה והפחד מאובדן השליטה מעוורים את המלך ומפרקות את התא המשפחתי הקרוב ביותר. החנית, ששימשה בעבר את שאול נגד דוד, מופנית כעת נגד בשרו ודמו, ובכך מסמלת את ההרס העצמי של בית שאול. תוכנית החצים, המשלבת תחכום טקטי וחשאיות, משמשת לא רק כאמצעי הצלה מעשי, אלא גם כמטאפורה למרחק הגדל והולך שבין דוד לבין עולם המלוכה של שאול. החץ שנורה 'והלאה' מסמן את גורלו של דוד – להישלח אל מחוץ לחברה, אל חיי נדודים ובדידות במדבר. המפגש הסופי והחשאי בין דוד ליהונתן בשדה הוא מן המרגשים במקרא. הפרידה מלווה בבכי הדדי ובנשיקות, המבטאים את השבר האנושי העמוק של שני חברים המבינים כי עולמם המשותף חרב. למרות הכאב, הם חותמים את פגישתם בחיזוק הברית הנצחית ביניהם, ברית שתעמוד במבחן הדורות ותשפיע על עתיד הממלכה כולה. הפרק מעמיד בפני הקורא מראה נוקבת על טבעו של הכוח המשחית, על מחירה הכבד של הנאמנות המוסרית, ועל כוחה של אהבה אנושית המסוגלת להתעלות מעל לאינטרס פוליטי ומשפחתי צר.
- הבחירה ביושרה על פני אינטרס אישיבחיים המקצועיים או האישיים, אנו עלולים להיתקל במצבים שבהם קידום אישי או הגנה על מקורבים דורשים מאיתנו להעלים עין מעוול שנעשה לאחר. בחירתו של יהונתן לוותר על כיסא המלכות למען האמת והצדק מזכירה לנו שהערך המוסרי של מעשינו והנאמנות לעקרונות הצדק חשובים יותר מכל הישג חומרי או מעמד פוליטי.
- בניית מערכות יחסים מבוססות ברית ולא חוזהבניגוד לחוזה המבוסס על תועלת הדדית ופג תוקפו כשהתנאים משתנים, ברית מבוססת על מחויבות עמוקה שאינה תלויה בדבר. במערכות יחסים זוגיות או בחברויות אמת, עלינו לשאוף ליצור קשרים שבהם אנו מחויבים לטובתו של האחר גם ברגעים שבהם הקשר דורש מאיתנו הקרבה עצמית, בדיוק כפי שיהונתן ודוד הבטיחו לשמור על צאצאי זה של זה.
- זיהוי ונטרול של קנאה הרסניתזעמו של שאול על יהונתן חושף כיצד קנאה ופחד מאובדן שליטה עלולים להרוס את מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו, כולל בתוך המשפחה. כאשר אנו חשים כעס או קנאה כלפי הצלחתו של אחר, עלינו לעצור ולבחון האם התגובה שלנו נובעת מחששות פנימיים שלנו, ולבחור בדרך של הקשבה ותמיכה במקום בהרס עצמי וסביבתי.
הפרק מעלה את השאלה המוסרית המורכבת של גבולות הנאמנות המשפחתית מול הנאמנות לצדק האוניברסלי. האם חובתו של בן לעמוד לצד אביו המלך, גם כאשר האב פועל בחוסר צדק משווע, או שמא חובתו המוסרית העליונה היא להגן על החף מפשע, גם במחיר של בגידה לכאורה במשפחתו ובמורשתו? הפרק אינו מציע פתרון קל לדילמה זו, אלא מציג את המחיר האישי והמשפחתי הכבד שמשלמים כל המעורבים בה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּבְרַח דָּוִד מנוות [מִנָּיוֹת] בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֺנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי׃
וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו־עשה [לֹא־] [יַעֲשֶׂה] אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת׃
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל־יֵדַע־זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן־יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי־יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן הִנֵּה־חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב־אֵשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית׃
אִם־פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָה׃
אִם־כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ׃
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל־עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יְהוָה הֵבֵאתָ אֶת־עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד־אָבִיךָ לָמָּה־זֶּה תְבִיאֵנִי׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם־יָדֹעַ אֵדַע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה־יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־אֶחְקֹר אֶת־אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה־טוֹב אֶל־דָּוִד וְלֹא־אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ׃
כֹּה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי־יֵיטִב אֶל־אָבִי אֶת־הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אָבִי׃
וְלֹא אִם־עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא־תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת׃
וְלֹא־תַכְרִת אֶת־חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד־עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת־אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם־בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד׃
וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃
וַיֹּאמֶר־לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ׃
וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל׃
וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה׃
וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת־הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת־הַחִצִּים אִם־אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי־שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי־יְהוָה׃
וְאִם־כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה׃
וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד־עוֹלָם׃
וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על־[אֶל־] הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל׃
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל־מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל־מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד׃
וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר׃
וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא־בָא בֶן־יִשַׁי גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם אֶל־הַלָּחֶם׃
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד־בֵּית לָחֶם׃
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה־לִי אָחִי וְעַתָּה אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־אֶחָי עַל־כֵּן לֹא־בָא אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּחַר־אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃
כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן־מָוֶת הוּא׃
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה׃
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי־כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת־דָּוִד׃
וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי־אָף וְלֹא־אָכַל בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל־דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו׃
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ׃
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת־הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא־יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ׃
וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד־מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה׃
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת־החצי [הַחִצִּים] וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו׃
וְהַנַּעַר לֹא־יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת־הַדָּבָר׃
וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת־כֵּלָיו אֶל־הַנַּעַר אֲשֶׁר־לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר׃
הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ עַד־דָּוִד הִגְדִּיל׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃