שופטים · פרק ו׳
גדעון ומשבר האמונה: מנהיגות צומחת מן הספק
וַיִּ֨פֶן אֵלָ֜יו יְהוָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּף־מִדְיָ֑ן הֲלֹ֖א שְׁלַחְתִּֽיךָ׃
פסוק ידגדעון והטל שעל הצמר
הלילה נספר על בחור צעיר ושמו גדעון. באותם ימים, בני ישראל היו עצובים ומפוחדים כי אנשים זרים לקחו להם את האוכל, וגדעון נאלץ להכין אוכל בסתר, בתוך בור עמוק באדמה. פתאום הופיע מלאך מתחת לעץ גדול ואמר לו: 'אלוהים איתך, גיבור אמיץ!'. גדעון הופתע מאוד, כי הוא הרגיש קטן וחלש. אבל אלוהים הבטיח לעזור לו. כדי שגדעון יאמין בעצמו, אלוהים עשה לו סימנים מיוחדים: בלילה אחד, אלוהים שלח טל רטוב רק על פיסת צמר קטנה שהניח גדעון, בזמן שכל האדמה מסביב נשארה יבשה. בלילה שאחרי, קרה ההפך הגמור – הצמר נשאר יבש לגמרי, וכל הדשא מסביב היה רטוב ומנצנץ! גדעון הבין שאלוהים שומר עליו, והלב שלו התמלא באומץ ובשלווה.
הפסוק מזכיר לנו שלפעמים הילדים שלנו מרגישים חסרי ביטחון, ותפקידנו להראות להם שהכוח שלהם טמון במי שהם, גם בלי שיהיו הכי חזקים או רועשים.
הסיפור המופלא של גדעון מציע לנו, ההורים, כלי חינוכי נהדר להתמודדות עם פחדי ילדים. גדעון לא נדרש להיות גיבור-על חסר פחד בין רגע; הוא מקבל לגיטימציה מלאה לחששות שלו, ואלוהים מעניק לו סימנים מוחשיים כדי להרגיע אותו. הילדים שלנו זקוקים לעיתים קרובות ל'גיזת צמר' משלהם – חיבוק חזק, מילה טובה, בובה אהובה או טקס קבוע לפני השינה – כדי להרגיש בטוחים בחושך. במקום לבטל את הפחד שלהם באמירות כמו 'אין ממה לפחד', כדאי לתת לו מקום, להקשיב לו ולעזור להם למצוא את העוגנים הקטנים שמקנים להם ביטחון פנימי ואומץ להתמודד עם אתגרי המחר.
- איך לדעתך הרגיש גדעון כשהוא ראה שהצמר שלו רטוב וכל האדמה יבשה?
- מה עוזר לך להרגיש אמיץ ובטוח כשאתה הולך לישון בחושך?
- אם היית יכול לבקש מאלוהים סימן קטן וקסום, מה היית רוצה שהוא יעשה?
גדעון והסוד של גיזת הצמר
דמיין שאתה צריך להתחבא במערה חשוכה רק כדי לאכול פרוסת לחם. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל! אנשים חזקים ורעים לקחו להם את כל האוכל. בתוך גת ענבים קטנה ונסתרת, התחבא בחור צעיר בשם גדעון וניסה להכין קצת חיטה בסתר. פתאום, הופיע מלאך זוהר ואמר לו: 'שלום לך, גיבור אמיץ!' גדעון נבהל ואמר: 'מי, אני? אני הכי קטן וחלש במשפחה שלי!' אבל אלוהים ידע שבתוך גדעון מסתתר לב ענק. כדי לעזור לגדעון להאמין בעצמו, אלוהים עשה לו ניסים מופלאים: אש יצאה מסלע, וגיזת צמר רכה הפכה רטובה ממים בזמן שהאדמה מסביב נשארה יבשה לגמרי! גדעון הרגיש איך הפחד שלו נעלם ובמקומו נכנס כוח חדש וחזק.
אלוהים אומר לגדעון: אל תדאג שאתה מרגיש קטן או חלש, הכוח האמיתי שלך נמצא בלב שלך, ואני אהיה איתך ותצליח להציל את כולם!
כדי להחביא את האוכל מהאויבים, גדעון חבט את החיטה בתוך גת ענבים - מקום עמוק באדמה שבדרך כלל דורכים בו על ענבים, ולא מכינים בו לחם!
גדעון כבר מוכן להוביל את הצבא, אבל האויבים מגיעים בהמוניהם כמו נחיל ארבה עצום! איך הוא ינצח אותם עם מעט אנשים? נגלה בפרק הבא!
הספקן שהפך למנהיג: הסיפור של גדעון
הפרק מתחיל בתקופה קשה מאוד בארץ ישראל. שבט מדין הנווד פולש שוב ושוב, משמיד את היבולים ומשאיר את העם רעב ומפוחד. בני ישראל נאלצים להתחבא במערות בהרים. בתוך המציאות הזו אנו פוגשים את גדעון, שמנסה להציל מעט חיטה בסתר. כשהמלאך פונה אליו ומבטיח שאלוהים איתו, גדעון לא מתבייש לשאול שאלות קשות: 'אם אלוהים איתנו, למה רע לנו כל כך?'. גדעון הוא לא גיבור טיפוסי; הוא מלא בספקות, מרגיש קטן ודורש הוכחות. הוא מקבל משימה ראשונה ומסוכנת: להרוס את מזבח האלילים של אביו. הוא עושה זאת בלילה מתוך פחד, אך המעשה מעורר מהומה. בהמשך, כשהאויב מתקרב, גדעון מבקש סימנים מיוחדים עם גיזת צמר כדי לוודא שאלוהים אכן איתו. אלוהים נענה לו בסבלנות, וגדעון מתחיל לגבש את ביטחונו העצמי לקראת המערכה הגדולה.
כשגדעון מרגיש הכי חלש ולא מתאים, אלוהים אומר לו שהכוח שלו מגיע דווקא מהרצון שלו לעזור לאחרים, וזה מה שהופך אותו למנהיג אמיתי.
מותר לשאול שאלות ולהטיל ספק! גדעון לא קיבל דברים כמובנים מאליהם, והשאלות שלו עזרו לו לבנות ביטחון אמיתי. אל תפחדו לשאול 'למה' כשמשהו לא נראה לכם הגיוני.
להרוס את מזבח הבעל בלילה זה כמו לעמוד מול לחץ חברתי קשה בבית הספר: אתה יודע שמשהו לא נכון ופועל נגדו, אפילו אם אתה עושה את זה בשקט ובחשש, כי אתה מפחד ממה שכולם יגידו בבוקר.
לנצח את הפחד מבפנים: גדעון יוצא מהמערה
בני ישראל נמצאים בשפל חסר תקדים. מדי שנה פולשים המדינים ומחריבים את השדות, והעם בורח למנהרות ומערות חשוכות בהרים. גדעון, נער צעיר ממשפחה פשוטה וחלשה, חובט חיטים בגת הענבים העמוקה כדי שהאויב לא יראה ויגנוב את המזון המעט שנשאר להם. כשהוא מקבל קריאה פתאומית ממלאך להוביל את העם, הוא לא מגיב ב'הנני' חגיגי, אלא בספקנות בריאה ובועטת. הוא שואל בכנות איפה כל הניסים שסיפרו עליהם אבותיו, ומדוע המצב כה גרוע אם אלוהים אכן איתם. גם כשהוא מתחיל לפעול, הוא עושה זאת בצעדים קטנים וזהירים – מנתץ את מזבח הבעל המשפחתי בלילה, רחוק מעיני הציבור הזועם, ומבקש שוב ושוב הוכחות וסימנים מאלוהים בעזרת גיזת צמר רטובה ויבשה. דרך התהליך הארוך והמפותל הזה, גדעון מראה לנו שמנהיגות אמיתית לא מתחילה בביטחון עצמי מופרז או בכוחניות, אלא בהתמודדות כנה עם הפחד, עם הספקות ועם המציאות המורכבת.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ובחיי גדעון. אלוהים אינו מבטל את ספקותיו של גדעון או את תחושת חוסר האונים שלו, אלא הופך אותם למקור כוחו. 'כוחך זה' הוא דווקא המודעות לחולשה והרגישות לסבל העם. זוהי קריאה למנהיגות שאינה מבוססת על כוחניות חיצונית, אלא על שליחות פנימית עמוקה.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של גדעון מציג מודל מנהיגות מרתק ואנושי במיוחד, כזה שקל מאוד להתחבר אליו גם היום. בניגוד למנהיגים כריזמטיים שקופצים מיד למים בלי לחשוב פעמיים, גדעון מתחיל את דרכו כשהוא ממש מפוחד ומלא היסוסים. הוא מחביא את האוכל שלו בגת הענבים כדי לשרוד, וכשהוא נפגש עם המלאך, הוא לא נופל על ברכיו אלא מתווכח איתו בצורה ישירה. הוויכוח הזה הוא לא מרד, אלא ביטוי לכאב אמיתי ולרצון עמוק להבין את המציאות. גדעון שואל את השאלה שכולנו שואלים ברגעים קשים בחיים: 'אם ה' עמנו, למה מצאתנו כל זאת?'. הוא מסרב לקבל תשובות קלות או סיסמאות ריקות כשהמציאות סביבו כה קשה וכואבת. מה שמעניין כאן זה שאלוהים לא כועס על השאלות הנוקבות של גדעון. להפך, הוא מסתכל עליו ואומר לו משפט מדהים: 'לך בכוחך זה'. הכוח של גדעון, כך מתברר, הוא דווקא הרגישות שלו, היכולת שלו לא להשלים עם המצב הקיים ולשאול שאלות קשות שמציקות לכולם אך איש אינו מעז לבטא בקול. המשימה הראשונה שגדעון מקבל היא לא להילחם בצבא האויב, אלא משימה פנימית, רוחנית וחברתית: לנקות את הבית שלו ואת סביבתו מפולחן האלילים של הבעל. זה דורש ממנו לעמוד מול אבא שלו ומול כל אנשי העיר שלו. גדעון עדיין מפחד מאוד, אז הוא בוחר לעשות את זה בלילה, תחת מעטה החשיכה. זה מראה לנו שאומץ הוא לא היעדר פחד, אלא הפעולה למרות הפחד. אביו של גדעון, יואש, מפתיע את כולם ומגן עליו מול המון זועם בטיעון הגיוני ואירוני במיוחד: 'אם הבעל הוא אלוהים, שיילחם הוא בעצמו!'. הרגע הזה מעניק לגדעון את הכינוי המפורסם 'ירובעל' ומחזק מאוד את מעמדו בקהילה. כשהמלחמה הגדולה מול המדינים מתקרבת, גדעון עדיין זקוק לחיזוקים ולביטחון. הוא מניח גיזת צמר בגורן ומבקש מאלוהים סימנים הפוכים עם הטל. הניסוי הקטן הזה עם הטל והצמר מראה כמה גדעון זקוק לקרקע יציבה מתחת לרגליים לפני שהוא לוקח אחריות על חיים של אחרים. זהו שיעור מדהים על כך שמותר לקחת את הזמן, לבדוק את השטח, ולבנות את הביטחון העצמי צעד אחר צעד. אלוהים לא דורש מגדעון אמונה עיוורת ברגע אחד, אלא מלווה אותו בתהליך הדרגתי וסבלני של גילוי הכוחות הפנימיים שלו, עד שהוא מוכן להנהיג.
אם הייתם במקום גדעון, האם הייתם מעזים להרוס את המזבח המשפחתי בלילה, בידיעה שכל העיר תכעס עליכם בבוקר?
גדעון ומשבר האמונה: מנהיגות צומחת מן הספק
פרק ו' בספר שופטים פותח במעגל המוכר של חטא ושעבוד: בני ישראל עושים את הרע בעיני ה', ונמסרים ליד מדין למשך שבע שנים. השעבוד המדיני קשה ואכזרי במיוחד; המדינים פולשים בהמוניהם כארבה, בוזזים את היבולים ומותירים את הארץ ללא מחיה, דבר המאלץ את ישראל להימלט למערות ולמצדות בהרים. לנוכח זעקת העם, שולח אלוהים נביא המוכיח את העם על כפיות טובתם ועל פולחן אלוהי האמורי. מיד לאחר מכן, העלילה מתמקדת בדמותו של גדעון בן יואש, השייך למשפחה דלה בשבט מנשה. גדעון חובט חיטים בגת בסתר כדי להסתירן מהאויב. מלאך ה' מתגלה אליו ומייעד אותו להושיע את ישראל. גדעון מגיב בספקנות נוקבת ותוהה היכן נפלאות העבר אם ה' נטש את עמו. לאחר שהוא מקבל אות ראשון באמצעות אש האוכלת את מנחתו, הוא מצווה להרוס את מזבח הבעל של אביו. גדעון מבצע זאת בלילה מחשש מאנשי העיר. בבוקר, אביו מגן עליו מפני זעם ההמון בטיעון תיאולוגי מבריק. לקראת המלחמה מול צבאות מדין ועמלק שנאספו בעמק יזרעאל, גדעון מבקש שני אותות נוספים באמצעות גיזת צמר וטל, ורק לאחר מכן יוצא לדרך.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ובחיי גדעון. אלוהים אינו מבטל את ספקותיו של גדעון או את תחושת חוסר האונים שלו, אלא הופך אותם למקור כוחו. 'כוחך זה' הוא דווקא המודעות לחולשה והרגישות לסבל העם. זוהי קריאה למנהיגות שאינה מבוססת על כוחניות חיצונית, אלא על שליחות פנימית עמוקה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ו' בספר שופטים מציג את אחת הדמויות המורכבות, המרתקות והאנושיות ביותר במקרא כולו. גדעון אינו גיבור מלחמה מיתולוגי חסר פחד, אלא אדם מן השורה השרוי במשבר קיומי, לאומי ודתי עמוק. המפגש שלו עם מלאך ה' תחת האלה בעפרה חושף מתח תיאולוגי ופסיכולוגי עמוק. המלאך פונה אליו בתואר המפתיע 'יהוה עמך גיבור החיל', אך גדעון אינו מתרשם ומשיב בכתב אישום חריף וכואב: 'בי אדוני, ויש יהוה עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו... ועתה נטשנו יהוה'. גדעון מסרב לקבל קלישאות דתיות מנחמות מול מציאות קשה של סבל, רעב ושעבוד. תגובת ה' לפנייה זו מפתיעה ומכוננת: 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'. פרשנים רבים לאורך הדורות מסבירים כי 'כוחו' של גדעון הוא דווקא הסנגוריה שלימד על ישראל, הכנות הבלתי מתפשרת שלו, והעובדה שלא השלים עם המצב הקיים. המבנה הספרותי של הפרק בנוי על סדרה של ניגודים חריפים ואירוניה דרמטית עמוקה. אנו פוגשים את גדעון לראשונה כשהוא חובט חיטים בגת – מקום המיועד לדריכת ענבים ולא לחביטת חיטים – סמל מובהק להיפוך הסדרים, לפחד ולחוסר האונים הלאומי שבו נתון העם כולו תחת עול מדין. בהמשך, הוא נדרש לנתץ את מזבח הבעל של אביו ולכרות את האשרה שעליו. המעשה נעשה בלילה, עדות לפחדו הממשי והמובן של גדעון מסביבתו הקרובה ומבני משפחתו. אולם, דווקא הפעולה הלילית הזו חושפת את עומק הריקבון הרוחני והחברתי של החברה הישראלית באותה עת: אנשי העיר משכימים בבוקר ומוכנים להרוג את גדעון כדי להגן על מזבח הבעל הזר. תגובתו של יואש, אבי גדעון, היא מופת של אירוניה ותבונה מדינית: 'האתם תריבון לבעל... אם אלוהים הוא ירב לו'. יואש חושף את האבסורד שבצורך האנושי להגן על ישות אלוהית. אם הבעל הוא אכן כוח עליון, עליו להוכיח זאת ולהגן על עצמו, ולא להזדקק להמון זועם שיעשה זאת עבורו. החלק האחרון של הפרק מתאר את ההכנות למלחמה הגדולה בעמק יזרעאל. רוח ה' לובשת את גדעון והוא מצליח לגייס צבא מרשים משבטי הצפון, אך הספק הפנימי אינו מרפה ממנו. מבחן גיזת הצמר המפורסם הוא ביטוי נוגע ללב לצורך האנושי הנואש בוודאות ובביטחון לפני היציאה אל הלא נודע. גדעון מבקש אות כפול והפוך: פעם אחת שהטל יהיה על הגיזה בלבד והארץ תהיה יבשה, ופעם שנייה שהגיזה תישאר יבשה ועל כל הארץ יהיה טל. אלוהים נענה לספקנותו של גדעון בסבלנות פדגוגית יוצאת דופן, ללא כעס או נזיפה. בכך, הפרק מלמד אותנו שיעור עמוק על טבעה של האמונה המקראית: היא אינה דורשת ביטול עצמי, השתקת שאלות או ציות עיוור, אלא היא דיאלוג חי, לעיתים מתוח ומלא ספקות, שבו המנהיג נבנה ומבשיל דווקא מתוך חולשותיו, פחדיו ודרישתו הבלתי מתפשרת לאמת.
- לגיטימיות של ספק ושאילת שאלותבעולם הניהול והעסקים המודרני, מנהלים נדרשים לעיתים להפגין ביטחון מוחלט. אולם, מנהיגות אפקטיבית באמת דורשת את היכולת להטיל ספק בקונספציות קיימות, לשאול שאלות קשות על המצב הקיים ולא לקבל פתרונות קלים. הספק הוא כלי עבודה חיוני לקבלת החלטות מושכלת.
- הפרדת פחד מאי-עשייהאנשים רבים נמנעים מליזום שינויים בחייהם המקצועיים או האישיים (כמו הסבת מקצוע או שיחת הבהרה קשה) מכיוון שהם חשים פחד. גדעון מלמד אותנו שאפשר לפעול גם מתוך פחד – לעשות את הצעד הראשון 'בלילה', בצורה דיסקרטית וזהירה, עד שנבנה הביטחון הנדרש לפעול באור יום.
- אל תילחם מלחמות של אחרים (או של אלילים)תגובתו של יואש להמון הזועם מזכירה לנו לא לבזבז אנרגיה בהגנה על מערכות או אנשים חזקים שיכולים להסתדר בעצמם. במערכות יחסים או במקומות עבודה, חשוב לזהות מתי אנו נגררים למאבקים שאינם שלנו ומתי עלינו לתת למציאות או לצד השני לנהל את מאבקיו בעצמו.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין הצורך האנושי באותות ומופתים מוחשיים לבין דרישת האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. מצד אחד, גדעון זוכה למענה סבלני מאלוהים על כל דרישות האות שלו (האש מהסלע וגיזת הצמר). מצד שני, עצם הצורך באותות מעיד על חולשה רוחנית ועל חוסר אמון פנימי. האם אמונה אמיתית יכולה להתקיים לצד דרישה מתמדת להוכחות אמפיריות, או שמא ההיענות האלוהית לצורך באותות היא ויתור מודע למגבלות הטבע האנושי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃
וַתָּעָז יַד־מִדְיָן עַל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת־הַמְּעָרוֹת וְאֶת־הַמְּצָדוֹת׃
וְהָיָה אִם־זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו׃
וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־יְבוּל הָאָרֶץ עַד־בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא־יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר׃
כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יבאו [וּבָאוּ] כְדֵי־אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ׃
וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה׃
וַיְהִי כִּי־זָעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה עַל אֹדוֹת מִדְיָן׃
וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים׃
וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל־לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־אַרְצָם׃
וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי׃
וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן׃
וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְּאַךְ יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃
וַיִּפֶן אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃
אַל־נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ׃
וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזִּים וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן׃
וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו׃
וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים׃
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל־תִּירָא לֹא תָּמוּת׃
וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא־לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי׃
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת־פַּר־הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת־הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו תִּכְרֹת׃
וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת־הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת׃
וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת־בֵּית אָבִיו וְאֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה׃
וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי׃
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה׃
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת־בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם־אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד־הַבֹּקֶר אִם־אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃
וַיִּקְרָא־לוֹ בַיּוֹם־הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃
וְכָל־מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃
וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת־גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו׃
וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל־מְנַשֶּׁה וַיִזָּעֵק גַּם־הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם׃
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת־גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי־תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
וַיְהִי־כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת־הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם׃
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים אַל־יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא־רַק־הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי־נָא חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ יִהְיֶה־טָּל׃
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי־חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ הָיָה טָל׃