שופטים · פרק א׳
שופטים פרק א': שקיעתה של ההרמוניה והתחלת הפשרה
וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי־בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם־לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם׃
פסוק זביחד אנחנו חזקים יותר
הלילה, חמוד, נספר על תקופה חדשה שהתחילה מזמן. המנהיג האהוב יהושע כבר לא היה שם כדי לכוון, והאנשים היו צריכים ללמוד להסתדר בעצמם. כשהם שאלו את אלוהים מי ילך ראשון לבנות את הבתים החדשים, אלוהים בחר בשבט יהודה. יהודה החכם ידע שלבד זה קשה, ולכן פנה לאחיו שמעון ואמר: 'בוא איתי, נעזור זה לזה!' והם באמת הצליחו בגדול כי הם עבדו יחד. בסיפור שלנו יש גם את עכסה הילדה החכמה, שביקשה מאביה כלב מתנה מיוחדת: מעיינות מים מתוקים כדי להשקות את השדות שלה. אבא שלה שמח מאוד ונתן לה מעיינות נהדרים. למרות שלא הכל היה קל, והיו משימות שנשארו לפעם הבאה, השבטים למדו שהצעד הראשון תמיד מתחיל בשיתוף פעולה ובאהבה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שאיך שאנחנו מתייחסים לאחרים קובע איך יתייחסו אלינו, ושהעולם פועל לפי צדק והגינות.
הפרק מדגיש את החשיבות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית (יהודה ושמעון) ושל תקשורת פתוחה ויוזמה (עכסה ואביה). תוכלו להשתמש בסיפור כדי לעודד את הילד לבקש עזרה כשקשה לו, ולהראות לו שגם משימות גדולות ומפחידות הופכות לקלות ונעימות יותר כשעושים אותן ביחד, כמשפחה או עם חברים.
- למה לדעתך שבט יהודה ביקש דווקא משבט שמעון להצטרף אליו?
- אם היית יכול לבקש מאבא או אמא מעיין מים קסום, איזה מעיין זה היה?
- איך הרגשת בפעם האחרונה שעשית משהו קשה ביחד עם חבר או עם המשפחה?
יוצאים לדרך חדשה ביחד!
דמיין שאתה עומד בראש גבעה ירוקה, מסביבך המון אנשים נרגשים. המנהיג הגדול יהושע נפטר, וכולם שואלים: 'מי ילך ראשון לבנות לנו בית בארץ החדשה?' אלוהים בוחר בשבט יהודה. אבל יהודה לא רוצה ללכת לבד! הוא פונה לאחיו שמעון ואומר: 'בוא איתי, נעזור זה לזה'. יחד הם יוצאים לדרך, מטפסים על הרים, פוגשים עמים זרים ומנצחים. בדרך הם פוגשים את כלב הגיבור, שנותן לביתו עכסה שדות יפים. עכסה החכמה מבקשת גם מעיינות מים קרירים כדי להשקות את השדות, ואביה נותן לה בשמחה. השבטים מנסים להתיישב בכל מקום, אבל המשימה קשה מאוד. חלק מהתושבים המקומיים נשארים לגור לצידם, והשבטים מבינים שהדרך רק התחילה.
המלך אדוני-בזק הבין שאם מתנהגים ברשעות ובחוסר התחשבות לאחרים, בסוף הדברים הרעים האלה עלולים לחזור אלינו.
הידעת שלכנענים בעמק היו מרכבות ברזל חזקות ומהירות כמו מכוניות מרוץ עתיקות, וזה מה שהקשה על שבט יהודה לנצח אותם בעמק?
אבל מה יקרה כשהשבטים יפסיקו לנסות ויחליתו לוותר? בפרק הבא נגלה מי מגיע להעיר אותם!
האתגר הגדול שאחרי המנהיג
אחרי מות יהושע, המנהיג הבלתי מעורער, בני ישראל מוצאים את עצמם בנקודת מפנה דרמטית. ללא מנהיג יחיד, הם צריכים להחליט מי ימשיך את כיבוש הארץ. שבט יהודה נבחר להוביל ומצרף אליו את שבט שמעון. הם מנצחים בקרבות רבים, כובשים ערים כמו חברון ודביר, ואפילו שובים את המלך האכזר אדוני-בזק שמודה שקיבל את עונשו בצדק. אולם, ככל שהפרק מתקדם, מתגלה תמונה מורכבת: השבטים השונים - מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי ודן - לא מצליחים להשלים את המשימה. הם נתקלים במכשולים כמו מרכבות ברזל של הכנענים או לחץ צבאי כבד, ובוחרים להתפשר ולחיות לצד הכנענים במקום להוריש אותם. ההתלהבות הראשונית מתחלפת במציאות של פשרות וחוסר יכולת להשלים את המשימה.
הפסוק הזה מראה שלמעשים שלנו יש השלכות ישירות. המלך אדוני-בזק מבין שחוק הגלגל מסתובב, ומי שפוגע באחרים יגלה בסוף שהפגיעה חוזרת אליו.
כשאתם עומדים מול משימה ענקית שנראית בלתי אפשרית, אל תנסו לעשות הכל לבד. תעשו כמו שבט יהודה שביקש עזרה משמעון: שתפו פעולה עם חבר, חלקו כוחות, ותראו איך הלחץ יורד והסיכוי להצליח עולה.
זה כמו לעבוד על פרויקט קבוצתי גדול בבית הספר בלי מורה שמכוון אתכם. בהתחלה כולם מתלהבים ומחלקים תפקידים, אבל מהר מאוד חלק מהילדים מתעייפים, מוותרים על המשימות הקשות, ובסוף הפרויקט נשאר חצי אפוי.
מנהיגות מבוזרת והתנגשות עם המציאות
הפרק מתחיל ברגע של משבר לאומי גדול: יהושע, המנהיג שהוביל את העם ביד רמה לאורך שנים, נפטר מבלי להשאיר יורש ברור. כעת, השבטים צריכים להסתדר בעצמם וללמוד לקחת אחריות. הם פונים לאלוהים ושואלים מי יעלה ראשון להילחם בכנענים, והתשובה היא שבט יהודה. יהודה משלב כוחות עם שמעון אחיו, והם רושמים סדרת ניצחונות מרשימה בדרום הארץ, כולל לכידת המלך האכזר אדוני-בזק וכיבוש חברון ודביר. בתוך כך, אנחנו פוגשים את עכסה, בת כלב, שמפגינה תושייה ומשיגה מאביה מעיינות מים חיוניים לשדותיה היבשים. אולם, כשהעלילה עוברת לשאר השבטים, הטון משתנה לחלוטין והופך למאכזב. מנשה, אפרים, זבולון, אשר ונפתלי נכשלים בגירוש הכנענים מנחלותיהם. במקום זאת, הם משאירים אותם בארץ ומטילים עליהם מס עובד. שבט דן אפילו נדחק על ידי האמורים אל ההר ולא מורשה לרדת לעמק. הפרק חושף כיצד ללא מנהיג חזק ומלכד, השבטים מתקשים לשמור על חזית אחידה ומעדיפים פשרות נוחות על פני מאבק עיקש.
הפסוק חושף את עקרון המידה כנגד מידה השולט בפרק. אדוני-בזק, שליט כנעני אכזר, מודה ברגע תבוסתו כי העונש שקיבל משקף במדויק את הסבל שהסב לאחרים. הצהרה זו מפי מלך נוכרי מעניקה תוקף מוסרי לכיבוש ומציגה חוקיות מוסרית עמוקה ביקום: מעשיו הרעים של האדם חוזרים אליו בסופו של דבר, והצדק האלוהי נעשה גם ללא התערבות ישירה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הראשון של ספר שופטים הוא כמו נחיתה כואבת אל הקרקע. אחרי ספרי התורה ויהושע, שבהם הכל נראה גדול, ניסי ומושלם, כאן אנחנו פוגשים את המציאות המורכבת של 'היום שאחרי'. יהושע מת, ואין לו יורש טבעי. אין משה חדש ואין יהושע חדש שיגיד לכולם מה לעשות. השבטים צריכים לפעול לבד, ופתאום מתגלים הסדקים הגדולים בתוך העם. מה שמעניין כאן הוא המבנה של הפרק. הוא מתחיל באופטימיות גדולה: שבט יהודה עולה, משתף פעולה עם שמעון, ומנצח. הסיפור של עכסה ועתניאל בן קנז מציג דור צעיר, יוזם ואמיץ שמצליח להשיג גם אדמה וגם מים. אבל אז, העלילה מתחילה להיסדק ולהתפרק. המקרא מציג לנו רשימה ארוכה ומדכאת של כישלונות: 'ולא הוריש מנשה', 'ואפרים לא הוריש', 'זבולון לא הוריש'. השבטים נתקלים במכשולים טכנולוגיים כמו מרכבות הברזל של תושבי העמק, ובמקום להתמודד, הם פשוט מוותרים. במקום להתאמץ ולסיים את העבודה, הם מעדיפים את הפתרון הקל: להשאיר את הכנענים שם ולהפוך אותם לעובדי מס. דמיינו שאתם מנסים לנקות את החדר שלכם, אבל במקום לזרוק את הזבל לפח, אתם פשוט דוחפים אותו מתחת למיטה כי זה דורש פחות מאמץ באותו רגע. זה בדיוק מה שהשבטים עושים כאן. הפשרה הזו נראית אולי הגיונית ופרקטית באותו רגע, אבל היא מייצרת פצצת זמן מתקתקת. הכנענים שנשארים בארץ ישפיעו על התרבות, על המנהגים ועל הביטחון של ישראל לאורך כל ספר שופטים. בנוסף, אנחנו רואים כאן תופעה מעניינת של אובדן שליטה הדרגתי. בהתחלה ישראל שולט ומטיל מס, אבל בהמשך, כמו אצל שבט אשר, הניסוח מתהפך: 'וישב האשרי בקרב הכנעני'. כלומר, במקום שהכנענים יחיו כמיעוט בקרב ישראל, השבט הישראלי הופך למיעוט שחי בתוך הרוב הכנעני. זהו תהליך איטי של היטמעות ואובדן זהות. הפרק הזה מלמד אותנו שכשמנהיגות חזקה נעלמת, האחריות מתפזרת, ובלעדיה קל מאוד להתפשר על פחות מהטוב ביותר. הוא מעלה שאלה קשה על ההבדל בין פשרה חכמה לבין ויתור עצלני על עקרונות, ומראה לנו שההחלטות הקטנות והקלות של היום יכולות להפוך לצרות הצרורות של מחר.
אם הייתם במקום השבטים, האם הייתם נלחמים עד הסוף נגד מרכבות הברזל, או מתפשרים על מגורים משותפים ומס כדי לחסוך בחיי אדם?
שופטים פרק א': שקיעתה של ההרמוניה והתחלת הפשרה
הפרק פותח בעידן שלאחר מות יהושע, המנהיג הלאומי הבלתי מעורער של בני ישראל. ללא יורש טבעי שינהיג את העם כולו, פונים השבטים לה' בשאלה מי יעלה ראשון להילחם בכנענים שנותרו בארץ. שבט יהודה נבחר למשימה, ומצרף אליו את שבט שמעון למערכה משותפת. השניים נוחלים הצלחות מרשימות בדרום הארץ: הם מביסים את אדוני-בזק, כובשים את ירושלים (באופן חלקי), חברון ודביר, ומיישבים את חבל הנגב. במסגרת זו מתוארת יוזמתו של כלב המציע את בתו עכסה לעתניאל בן קנז שכבש את קרית ספר, ותושייתה של עכסה המשיגה מאביה מקורות מים חיוניים לנחלתה היבשה. אולם, בחציו השני של הפרק המגמה מתהפכת באופן דרמטי. הכתוב סוקר את כישלונם השיטתי של שאר השבטים — מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי ודן — להוריש את יושבי הארץ הכנענים. השבטים נתקלים בקשיים צבאיים וטכנולוגיים, כגון מרכבות הברזל של תושבי העמקים, ובוחרים להותיר את הכנענים בקרבם כעובדי מס או כתושבים שווי זכויות. הפרק מסתיים בתיאור מדאיג של לחץ אמורי כבד על שבט דן, המבשר על חוסר היציבות הפוליטי והביטחוני שיאפיין את כל תקופת השופטים הבאה.
הפסוק חושף את עקרון המידה כנגד מידה השולט בפרק. אדוני-בזק, שליט כנעני אכזר, מודה ברגע תבוסתו כי העונש שקיבל משקף במדויק את הסבל שהסב לאחרים. הצהרה זו מפי מלך נוכרי מעניקה תוקף מוסרי לכיבוש ומציגה חוקיות מוסרית עמוקה ביקום: מעשיו הרעים של האדם חוזרים אליו בסופו של דבר, והצדק האלוהי נעשה גם ללא התערבות ישירה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק א' של ספר שופטים מהווה מבוא היסטורי וספרותי קריטי להבנת הספר כולו, כשהוא מציג את המעבר החד מתקופת הכיבוש המונוליטית והמוצלחת של יהושע לתקופה מבוזרת, שבירה ומלאת פשרות. המבנה הספרותי של הפרק נע בציר גיאוגרפי ורעיוני מצפון לדרום, אך בעיקר מצייר גרף יורד של הצלחה והתמדה. הוא נפתח בשאילתה דתית לגיטימית ('מי יעלה לנו... בתחילה') ובמענה אלוהי המציב את יהודה בראש. שיתוף הפעולה בין יהודה לשמעון נוחל הצלחה מהירה, ומודגם באופן חי באמצעות כיבוש בזק וענישתו הסימטרית של אדוני-בזק, המודה בעצמו בצדק האלוהי של עקרון המידה כנגד מידה. סיפורם של עתניאל ועכסה משמש כמיקרוקוסמוס חיובי של יוזמה, אומץ וברכה משפחתית וחקלאית, המראה כיצד אמונה ופעולה נחושה מניבות פרי וחיים. עם זאת, כבר בתוך סיפור ההצלחה של יהודה נזרעים זרעי הכישלון הראשונים: 'כי לא להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם'. כאן נחשף הגבול של האמונה מול הטכנולוגיה הצבאית, ומתחילה להסתמן הנטייה האנושית להירתע מול קשיים חומריים. מכאן ואילך, הפרק הופך לרשימה מונוטונית ומדכאת של חוסר יכולת או חוסר רצון: 'ולא הוריש מנשה...', 'ואפרים לא הוריש...', 'זבולון לא הוריש...'. המילה המנחה 'להוריש' הופכת לסימן שאלה גדול המהדהד לאורך הפרק כולו. במקום גירוש מוחלט של העבודה הזרה והתרבות הכנענית כפי שצוו, השבטים בוחרים בפרגמטיזם כלכלי ופוליטי — הפיכת הכנענים למס עובד (למס). פשרה זו, שנראתה אולי כהישג ריאליסטי באותה עת, מתגלה ככשל רוחני ולאומי חמור ביותר. השבטים אינם מטמיעים את הכנענים אלא נטמעים בתוכם, כפי שמודגש אצל שבט אשר בניסוח חריג: 'וישב האשרי בקרב הכנעני... כי לא הורישו'. המהפך בניסוח — לא הכנעני יושב בקרב ישראל, אלא ישראל יושב בקרב הכנעני — מסמן את אובדן הריבונות, הטשטוש התרבותי ואובדן הזהות הייחודית. בנוסף, סיפור כיבוש בית אל חושף את המחיר המוסרי של הפשרות: השבטים נעזרים בבוגד מקומי שמראה להם את מבוא העיר תמורת הצלת משפחתו, ובכך משחזרים את סיפור רחב ביריחו, אך ללא הממד הדתי וההצהרה האמונית שליוותה אותו. הבוגד הולך ובונה עיר חדשה בשם 'לוז' בארץ החיתים, עדות לכך שהתרבות הישנה לא נעלמה אלא רק העתיקה את מקומה. הפרק מציב דילמה מוסרית והיסטורית נוקבת לגבי גבולות הפשרה בחיי האומה והפרט: האם הריאליזם הפוליטי וההימנעות ממלחמה טוטאלית היו כורח המציאות, או שמא היוו גילוי של עצלות רוחנית וחוסר אמונה שהובילו בסופו של דבר לאנרכיה ולשעבוד המאפיינים את תקופת השופטים? בסופו של דבר, הפרק מכין את הקורא לקראת המעגל המחזורי של חטא, עונש, זעקה וישועה שילווה את הספר כולו, ומראה כיצד פשרות קטנות בהווה סוללות את הדרך למשברים עמוקים בעתיד.
- סכנת הפשרה הנוחהבניהול פרויקטים או במערכות יחסים, קל להתפתות לפתרונות ביניים מהירים שחוסכים קונפליקט מיידי (כמו השארת הכנענים למס). אולם, פשרות אלו לעיתים קרובות רק דוחות את הקץ ומאפשרות לבעיה השורשית לצמוח למימדים הרסניים בהמשך. יש לטפל בבעיות היסוד באומץ ולא להסתפק בכיבוי שריפות זמני.
- כוחה של יוזמה מקומית בהיעדר מנהיגות מרכזיתכאשר ארגון או קהילה חווים ואקום מנהיגותי, האחריות עוברת אל הפרטים. שיתוף הפעולה של יהודה ושמעון, ויוזמתה של עכסה להשגת מקורות מים, מדגישים כי בהיעדר מכוון מלמעלה, הישרדות והצלחה תלויות ביכולת של יחידים ותתי-קבוצות לקחת אחריות, לזהות צרכים ולפעול יחד באופן עצמאי.
- ההכרה בהשלכות המעשים (מידה כנגד מידה)הודאתו של אדוני-בזק מזכירה לנו כי בעולם העסקי והאישי, התנהגות אגרסיבית, נצלנית או לא מוסרית כלפי כפיפים או קולגות מייצרת תרבות ארגונית שתפגע בסופו של דבר ביוזם עצמו. יושרה והגינות אינן רק ערכים מוסריים, אלא מנגנון הגנה עצמי לטווח הארוך.
האם פשרה פרגמטית עם מציאות מורכבת (כמו השארת הכנענים בארץ תמורת מס) היא עדות לתבונה מדינית ומניעת שפיכות דמים, או שמא היא מייצגת ויתור על עקרונות יסוד שמוביל בהכרח לאובדן זהות ואנרכיה מוסרית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ אֶל־הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ בְּיָדוֹ׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם־אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן׃
וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ׃
וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַפְּרִזִּי׃
וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת־בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו׃
וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי־בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם־לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם׃
וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ׃
וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה׃
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם־חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמָי׃
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם־דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר׃
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה׃
וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה׃
וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת־אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ׃
וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית׃
וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם׃
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת־שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הָעִיר חָרְמָה׃
וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ׃
וַיְהִי יְהוָה אֶתּ־יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת־הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי־רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם׃
וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת־חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת־שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק׃
וְאֶת־הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַיַּעֲלוּ בֵית־יוֹסֵף גַּם־הֵם בֵּית־אֵל וַיהוָה עִמָּם׃
וַיָּתִירוּ בֵית־יוֹסֵף בְּבֵית־אֵל וְשֵׁם־הָעִיר לְפָנִים לוּז׃
וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן־הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד׃
וַיַּרְאֵם אֶת־מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ׃
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וְלֹא־הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת־בֵּית־שְׁאָן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־תַּעְנַךְ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־ישב [יֹשְׁבֵי] דוֹר וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃
וַיְהִי כִּי־חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת־הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ׃
וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר׃
זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת־יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס׃
אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת־אַחְלָב וְאֶת־אַכְזִיב וְאֶת־חֶלְבָּה וְאֶת־אֲפִיק וְאֶת־רְחֹב׃
וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ׃
נַפְתָּלִי לֹא־הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס׃
וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת־בְּנֵי־דָן הָהָרָה כִּי־לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק׃
וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר־חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית־יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס׃
וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה׃