קהלת · פרק ה׳

אם תחשבו על זה, הפרק הזה נוגע בשתיים מהבעיות הכי נפוצות של גיל ההתבגרות ובכלל: הנטייה לדבר יותר מדי כדי להרשים, והתחושה התמידית שמשהו חסר לנו כדי להיות מאושרים. קהלת מתחיל בבית המקדש או במקומות קדושים, אבל הטיפ שלו נכון לכל שיחה יומיומית. הוא אומר: 'אל תמהר להוציא דבר מהפה'. למה? כי לפעמים מתוך לחץ חברתי או רצון להיראות חזקים ומבינים, אנחנו ממהרים להבטיח הבטחות ענקיות שאין לנו שום סיכוי לעמוד בהן. קהלת קורא לזה 'קול כסיל ברוב דברים'. עדיף לשתוק, להקשיב, ולהבטיח רק מה שבאמת מתכוונים ויכולים לקיים. המילים שלנו הן כרטיס הביקור שלנו, וכשהן מעטות ומדויקות, יש להן הרבה יותר כוח. החלק השני של הפרק לוקח אותנו למסע פסיכולוגי מרתק אל תוך עולם החומרנות והצרכנות. קהלת מציג משוואה פשוטה אך מטלטלת: 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. דמיינו שאתם חוסכים חודשים וקונים את הנעליים הכי חדישות או את הטלפון הכי מתקדם בשוק. כמה זמן נמשכת השמחה שלכם מהקנייה הזו? שבוע? שבועיים? ואז יוצא הדגם הבא, והרכוש החדש שלכם פתאום נראה פשוט וישן, והרדיפה מתחילה מהתחלה. קהלת מסביר שהבעיה האמיתית בעושר היא לא הכסף עצמו, אלא התיאבון הבלתי נגמר שהוא מייצר בתוכנו. ככל שיש לך יותר, כך יש לך יותר מה להפסיד, יותר אנשים שרוצים לקבל ממך נתח, ויותר דאגות שמפריעות לך לישון בלילה. הוא משווה את זה לפועל פשוט שעובד קשה פיזית, אוכל את הארוחה הצנועה שלו, וישן כמו תינוק כי הראש שלו נקי מדאגות של שמירה על נכסים. מה שמעניין כאן הוא שקהלת לא מטיף לנו להיות עניים או לסבול. הוא לא נגד כסף באופן עקרוני, אלא נגד השתעבדות נפשית אליו. הוא מציע פתרון מעשי מאוד: לדעת לקבל את החלק שלנו ולשמוח בו. השמחה האמיתית, לפי קהלת, לא נמצאת בחשבון הבנק או בכמות הרכוש שצברנו, אלא ביכולת לעצור וליהנות מהרגע – מארוחה טובה, משיחה עם חברים, מהעבודה הקשה שלנו. כשאתם מצליחים ליהנות מהדברים הקטנים האלה, אתם משתחררים מהצורך להשוות את עצמכם לאחרים כל הזמן. זוהי 'מתת אלוהים' – היכולת לחיות את ההווה בלי לתת לדאגות על העתיד או לחרטות על העבר להרוס לנו את היום. בסופו של דבר, החיים קצרים, והיכולת למצוא נחת במה שיש לנו היא הסופר-כוח האמיתי.

פרק ה' בספר קהלת מעמיד במרכזו את המתח שבין היומרה האנושית לבין המציאות המוגבלת, הן במישור הרוחני והן במישור החומרי. קהלת פותח את דבריו בהנחיה פולחנית וקיומית כאחד: 'אל תבהל על פיך'. הוא מזהיר מפני הנטייה האנושית להרבות במילים, בנדרים ובהבטחות חגיגיות מול האלוהים. המבנה הספרותי כאן מבוסס על ניגוד קוטבי: 'כי האלוהים בשמיים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים'. קהלת מזהה את הדיבור המופרז כסימפטום של טיפשות ושל חוסר הבנה של מקום האדם בעולם. הנדר, שנתפס בדרך כלל כאקט דתי נעלה, זוכה כאן לביקורת חריפה אם אינו מיושם מיד: 'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם'. הדיבור הריק וההבטחות ללא כיסוי נתפסים כחטא הפוגע ביושרתו הפנימית של האדם ומביא עליו כליה רוחנית ומעשית. בחלקו השני של הפרק, קהלת מעביר את נקודת המבט אל המבנה החברתי והכלכלי. הוא מזהה את העושק והשחיתות השלטונית ומסביר אותם באמצעות מנגנון בירוקרטי שבו כל פקיד גבוה שומר על האינטרסים שלו ומגובה על ידי פקיד גבוה ממנו. אולם, עיקר חיצו של קהלת מופנה כלפי הפסיכולוגיה של הצבירה החומרית. הוא מנסח חוק טבע פסיכולוגי אלמותי: 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. הרדיפה אחר הממון אינה נעצרת לעולם, מכיוון שהיא אינה נובעת מצורך פיזי אלא מתשוקה נפשית בלתי מוגבלת. ככל שהעושר מתרבה, כך מתרבים גם הצרכנים והטפילים הסובבים אותו, והבעלים נותר עם הנאה אשליתית בלבד – 'ראות עיניו'. קהלת משתמש בניגוד ספרותי מבריק כדי להמחיש את האבסורד שבעושר: 'מתוקה שנת העובד... והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון'. השינה, המצב האנושי הבסיסי והשוויוני ביותר, הופכת לממד לאיכות חיים אמיתית. הפועל הפשוט, שעמל פיזית, נהנה משינה עמוקה ונטולת דאגות, בעוד שהעשיר משועבד לנכסיו וסובל מחרדה קיומית מתמדת מפני אובדנם. קהלת מכנה זאת 'רעה חולה': אדם שומר את עושרו לרעתו שלו, ובסופו של דבר מאבד אותו בעסקה כושלת, ומותיר את בנו חסר כל. הוא מזכיר את האמת הביולוגית הבלתי נמנעת: 'כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת'. המוות משווה בין כולם, והמאמץ לצבור נכסים חומריים מתגלה כעמל לרוח – ריקנות מוחלטת. אל מול התיאור הקודר הזה, קהלת מציע פילוסופיית חיים אלטרנטיבית, שהיא לב משנתו: האפיקוראיות המקראית. הוא קורא לאדם לאמץ את 'חלקו' – ליהנות מהאכילה, מהשתייה ומהעמל היומיומי. השמחה אינה תוצר של עושר אלא של עמדה נפשית. כאשר האדם מקבל את חייו כמתנת אלוהים ומתרכז בהווה, הוא משתחרר מהחרדה מפני המוות ומפני חלוף הזמן. השמחה הפשוטה הופכת למנגנון הגנה קיומי המאפשר לאדם לחיות חיים מלאים ומשמעותיים תחת השמש.