קהלת · פרק ב׳
הבל, יצירה והשלמה: מסעו הקיומי של קהלת
אֵין־טוֹב בָּאָדם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא׃
פסוק כדהמלך שלמה והמתנה הסודית של אלוהים
פעם אחת, בארמון גדול בירושלים, חי המלך שלמה החכם. יום אחד הוא החליט לצאת למסע מיוחד כדי לגלות מה באמת עושה אותנו שמחים בלב. הוא ניסה הכל! הוא בנה בתים מפוארים, נטע כרמים מתוקים, עשה בריכות מים כחולות וצבר הרים של זהב וכסף. הוא אפילו הזמין זמרים שישירו לו שירים יפים כל היום. אבל כשהוא הסתכל על כל הדברים האלה, הוא הבין שהם לא נשארים לנצח, ושהם לא באמת ממלאים את הלב בשמחה. ואז, המלך שלמה גילה סוד נפלא: השמחה האמיתית לא מתחבאת בתוך ארגזים של זהב או צעצועים יקרים. היא נמצאת ברגעים הכי פשוטים שלנו – כשאנחנו אוכלים ארוחה טעימה ביחד, כשאנחנו עובדים קשה ומצליחים, וכשאנחנו שמחים במה שיש לנו עכשיו. המלך הבין שהיכולת ליהנות מהדברים הקטנים היא מתנה מיוחדת שאלוהים נותן לנו.
קהלת מלמד אותנו להעביר לילדינו את היכולת להאט, להעריך את הרגעים הפשוטים של המשפחתיות והעשייה, ולראות בהם את האושר האמיתי.
הפרק מזמין אותנו לעזור לילדינו לפתח חוסן רגשי והערכה עצמית שאינם תלויים בגירויים חיצוניים או ברכישות חדשות. בעולם של שפע וצריכה מהירה, קל לילדים לחשוב שהצעצוע הבא או המסך הבא יביאו להם אושר. הסיפור של קהלת מאפשר לנו להראות להם, דרך עיניו של המלך העשיר ביותר, שהאושר האמיתי נמצא דווקא בפשטות, בנוכחות ובעשייה המשותפת. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח איתם על רגעים קטנים ביום שהיו נעימים להם, ולחזק אצלם את היכולת להכיר תודה על היש הקיים.
- אם היית יכול לבנות גינה קסומה משלך, אילו פירות או פרחים היית שותל בה?
- מה הדבר הכי פשוט שעשינו היום ביחד שגרם לך לחייך ולהרגיש שמח?
- איך לדעתך אפשר לשמוח גם כשאין לנו צעצוע חדש או משחק חדש?
המלך שמצא את סוד השמחה
דמיין שאתה מלך עשיר וחכם, שיכול לקבל כל מה שהוא רק מבקש! בפרק הזה, המלך קהלת מספר לנו על מסע מיוחד שהוא עשה כדי למצוא שמחה אמיתית. הוא בנה ארמונות ענקיים, נטע גינות עם פירות מתוקים, אסף הררי זהב, ואפילו מילא בריכות מים כחולות וצלולות. הוא ניסה הכל – מסיבות, שירים ומשחקים. אבל בכל פעם שהוא הסתכל על כל העושר הזה, הוא הרגיש שזה כמו לנסות לתפוס את הרוח בידיים – הכל נעלם ומשאיר לב ריק. בסוף, הוא גילה סוד נפלא: השמחה האמיתית לא נמצאת בארגזים של זהב, אלא ביכולת ליהנות מארוחה פשוטה, מחיבוק חם ומעבודה קשה שעשינו בעצמנו. רוצה לדעת איזה עוד סודות גילה המלך החכם על החיים? בפרק הבא נגלה...
הפסוק אומר שהכי טוב בשבילנו זה ליהנות מהדברים הפשוטים שיש לנו עכשיו, כמו אוכל טעים ומשחק נחמד, ולדעת שהשמחה הזו היא מתנה מאלוהים.
הידעת שהמלך בנה בריכות מים מיוחדות רק כדי להשקות יער שלם של עצים צעירים?
בפרק הבא נגלה מהו הדבר הכי חשוב שיש לו זמן מיוחד משלו בעולם!
ניסוי האושר הגדול של המלך
תארו לעצמכם שיש לכם תקציב בלתי מוגבל ואתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם. בפרק הזה, קהלת (שמזוהה עם שלמה המלך) מחליט לעשות ניסוי מדעי על החיים שלו כדי למצוא מה באמת עושה אותנו מאושרים. הוא בונה אחוזות מטורפות, נוטע כרמים וגנים, אוסף טונות של כסף וזהב, ומארגן מסיבות עם המוזיקה הכי טובה שיש. הוא לא מונע מעצמו שום דבר. אבל כשהוא עוצר להסתכל על הכל, הוא מבין שזה לא זה. הכל מרגיש לו כמו ריקנות אחת גדולה, כמו לרוץ אחרי הרוח. הוא אפילו משווה בין חכמה לטיפשות ומבין שבסוף כולם מתים ונשכחים. המסקנה המפתיעה שלו היא שהאושר האמיתי נמצא דווקא בדברים הפשוטים ביותר: לאכול, לשתות וליהנות מהעשייה היומיומית שלנו.
במקום לרדוף כל הזמן אחרי הדבר הגדול הבא, קהלת מזכיר לנו שהאושר האמיתי נמצא ביכולת ליהנות מהדברים הפשוטים ביום-יום – כמו ארוחה טובה או סיפוק מעבודה קשה.
כשאתם מרגישים לחוצים או מבואסים, אל תרוצו לקנות משהו חדש או לחפש 'לייקים'. תעצרו רגע, תיהנו מפיצה טובה עם חבר או ממוזיקה שאתם אוהבים – ההנאות הפשוטות והמיידיות הן אלו שמטעינות אותנו באמת.
זה בדיוק כמו יוטיובר מפורסם שיש לו מיליוני עוקבים, בית ענק ומכוניות יוקרה, אבל מאחורי המצלמה הוא מרגיש בודד ועצוב ומבין שהפרסום והכסף לא פותרים את השאלות האמיתיות של החיים.
כשיש לך הכל, אבל מרגיש שאין לך כלום
בפרק השני של הספר, קהלת לוקח אותנו למסע אישי וחשוף בתוך הראש שלו. הוא מציג את עצמו כאדם שהגיע לפסגת העולם: מלך בירושלים עם עושר בלתי נתפס, חכמה אדירה וכוח אינסופי. הוא מחליט לבדוק באופן שיטתי את כל הדרכים האפשריות להשגת אושר. הוא מתחיל בתענוגות חומריים – יין, מסיבות וצחוק. משם הוא עובר לפרויקטים ענקיים של בנייה, נטיעת גנים מרהיבים, צבירת כסף וזהב, ואפילו הבאת זמרים וזמרות לחצר שלו. הוא לא אומר 'לא' לשום רצון שלו. אבל ברגע האמת, כשהוא עוצר להסתכל על הכל, הוא חווה נפילת מתח עצומה. הוא מגלה שהכל 'הבל ורעות רוח' – ריקנות חסרת תוחלת. הוא מבין שגם החכמה הגדולה שלו לא תציל אותו מהמוות, שפוגש את החכם ואת הטיפש באותו אופן בדיוק. הייאוש הזה מוביל אותו למסקנה מפתיעה: במקום לרדוף אחרי מטרות נשגבות או עושר דמיוני, הדבר הכי נכון הוא פשוט ליהנות מהרגע – מהאוכל, מהשתייה ומהעבודה שלנו.
פסוק זה מציג את נקודת המפנה והמסקנה המעשית של קהלת בפרק. לאחר מסע מפרך של חיפוש משמעות בעושר, בתענוגות ובחכמה עילאית, הוא מבין שהניסיון לשלוט בגורל או למצוא סיפוק נצחי בחומר הוא חסר סיכוי. במקום זאת, הוא מציע גישה קיומית מפוכחת: היכולת לעצור, ליהנות מהרגעים הפשוטים של האכילה והשתייה, ולמצוא סיפוק בעצם העשייה היומיומית, היא מתנה אלוהית יקרה שיש להעריך.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לרגע לתוך הדרמה הפסיכולוגית שמתרחשת בפרק הזה. קהלת הוא לא סתם מטיף שמדבר באוויר; הוא אדם שניסה הכל על בשרו. הוא מתחיל את הפרק בניסוי חברתי ואישי מטורף. הוא מנסה למשוך את הגוף שלו ביין, אבל מדגיש שהלב שלו עדיין 'נוהג בחכמה'. כלומר, הוא לא סתם משתכר ומאבד שליטה, אלא מנסה לבחון את גבולות ההנאה בצורה מודעת ומבוקרת. לאחר מכן הוא עובר למה שאנחנו מכנים היום 'הגשמה עצמית' דרך יצירה ורכוש. הוא בונה בתים, נוטע כרמים, מעצב פארקים ובריכות מים. הוא צובר כסף, זהב ונכסים תרבותיים כמו זמרים ומוזיקה. הוא הופך לאיש העשיר והמשפיע ביותר בירושלים. אבל אז מגיע רגע המפנה הכואב ביותר בפרק: 'ופניתי אני בכל מעשיי... והנה הכל הבל ורעות רוח'. המילה 'הבל' כאן היא מילת מפתח – היא לא אומרת שאין לזה ערך בכלל, אלא שזה כמו אדים, משהו זמני וחולף שאי אפשר לאחוז בו. מכאן קהלת עובר לנתח את החכמה עצמה. הוא מודה שיש לחכמה יתרון ברור על הטיפשות, בדיוק כמו שהאור עדיף על החושך. החכם רואה לאן הוא הולך, בעוד הטיפש מגשש באפילה. אבל אז מכה בו תובנה אכזרית: המוות הוא משווה גדול. 'מקרה אחד יקרה את כולם'. גם החכם הכי גדול וגם הטיפש הגמור ימותו בסופו של דבר, ושניהם יישכחו עם הזמן. המחשבה הזו מעוררת בו כמעט דיכאון קיומי: 'ושנאתי את החיים'. הוא מרגיש תסכול עמוק מכך שכל העמל והחכמה שלו יעברו בסופו של דבר למישהו אחר, שאולי יהיה טיפש גמור ויהרוס את כל מה שהוא בנה. אבל קהלת לא משאיר אותנו בתוך החושך הזה. בסוף הפרק הוא מציע פילוסופיית חיים מעשית ומרעננת. הוא מבין שהשאיפה להשיג משמעות נצחית דרך צבירת נכסים או חכמה אינסופית היא אשליה. במקום זה, הוא מציע לנו להעריך את הרגע הנוכחי. לאכול, לשתות, וליהנות מהדרך ומהעשייה עצמה. הוא קורא לזה 'מתנת אלוהים'. זוהי קריאה להשתחרר מהלחץ של העתיד ומהרדיפה הבלתי פוסקת, ופשוט ללמוד לחיות כאן ועכשיו.
אם היית יודע בוודאות שבעוד מאה שנים אף אחד לא יזכור את השם שלך או את ההישגים שלך, איך זה היה משפיע על הבחירות שאתה עושה בחיים שלך היום?
הבל, יצירה והשלמה: מסעו הקיומי של קהלת
בפרק ב' של ספר קהלת, המחבר (המזוהה מסורתית כשלמה המלך) עורך ניסוי קיומי מקיף ושיטתי במטרה למצוא משמעות לחיים תחת השמש. הוא מתחיל בבחינת התענוגות החומריים והחושיים: הוא מנסה את הצחוק והשמחה, מושך את גופו ביין תוך שמירה על תודעה צלולה, ופונה למפעלי בנייה ופיתוח חסרי תקדים. הוא בונה ארמונות, נוטע כרמים, מעצב גנים, פרדסים ובריכות מים, וצובר רכוש עצום הכולל עבדים, בקר, כסף, זהב, ואף זמרים וזמרות להנאתו. הוא מעיד על עצמו שלא מנע מעיניו ומליבו שום הנאה או שמחה. אולם, ברגע של התבוננות מפוכחת בכל הישגיו, הוא מגיע למסקנה המטלטלת שהכל 'הבל ורעות רוח' ואין שום יתרון ממשי בעמל האנושי. בהמשך הפרק, קהלת משווה בין החכמה לסכלות. הוא מכיר ביתרונה המעשי של החכמה, המדריכה את האדם כאור בחושך, אך מיד נתקע מול עובדת המוות הבלתי נמנעת השווה לחכם ולכסיל כאחד. תובנה זו, לצד הידיעה שכל עמלו יושאר לאחר מותו לאדם אחר שאולי יהיה סכל ויהרוס את מפעל חייו, מביאה אותו לייאוש עמוק ולשנאת החיים. בסופו של דבר, מתוך תהום הייאוש, קהלת מנסח פילוסופיית חיים מפוכחת: הטוב היחיד הנגיש לאדם הוא ליהנות מהרגע – מהאכילה, מהשתייה ומהסיפוק שבעשייה היומיומית, מתוך הבנה שגם יכולת זו היא מתנה ישירה מיד האלוהים.
פסוק זה מציג את נקודת המפנה והמסקנה המעשית של קהלת בפרק. לאחר מסע מפרך של חיפוש משמעות בעושר, בתענוגות ובחכמה עילאית, הוא מבין שהניסיון לשלוט בגורל או למצוא סיפוק נצחי בחומר הוא חסר סיכוי. במקום זאת, הוא מציע גישה קיומית מפוכחת: היכולת לעצור, ליהנות מהרגעים הפשוטים של האכילה והשתייה, ולמצוא סיפוק בעצם העשייה היומיומית, היא מתנה אלוהית יקרה שיש להעריך.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' של קהלת מהווה את אחד הטקסטים הקיומיים העמוקים והנוקבים ביותר שנכתבו אי פעם. המחבר מציג מתודולוגיה של חקירה עצמית: הוא אינו שולל את העולם מתוך נזירות או חוסר יכולת, אלא מתוך שובע מוחלט. הוא משתמש בגוף שלו ובמשאביו המלכותיים כמעבדה לחקר האושר. בשלב הראשון, קהלת בוחן את הנהדוניזם – הרדיפה אחר הנאות חושיות. הוא מנסה את השמחה והיין, אך מקפיד לציין ש'לבי נוהג בחכמה'. זו אינה התמסרות עיוורת ליצרים, אלא ניסוי מבוקר. משם הוא עובר למה שניתן לכנות 'האסתטיקה של הכוח' – מפעלי בנייה ופיתוח נופי עצומים. בריכות המים, הפרדסים והיערות שהוא נוטע אינם רק נכסים כלכליים, אלא ניסיון אנושי לברוא גן עדן מלאכותי, לשלוט בטבע ולייצר מונומנטים שינציחו את שמו. הוא צובר הון סמלי וחומרי ('סגולת מלכים והמדינות') ומגיע לשיא העוצמה האנושית בירושלים. אולם, המבנה הספרותי של הפרק מוביל אותנו אל נקודת השבר בפסוק יא: 'ופניתי אני בכל מעשיי... והנה הכל הבל ורעות רוח'. המילה המנחה 'הבל' (המופיעה שוב ושוב) אינה מסמלת בהכרח אפסות מוחלטת, אלא זמניות וחוסר יכולת לאחוז בדבר, כמו נשימה קרה ביום חורף. 'רעות רוח' היא רדיפה אחרי הרוח – מאמץ מתיש שאין בו ממש. מכאן פונה קהלת לניתוח פילוסופי של החכמה מול הסכלות. הוא משתמש בדימוי קלאסי: 'כיתרון האור מן החושך'. החכם ניחן בראייה קדימה ('עיניו בראשו'), בעוד הכסיל מגשש באפילה. אך היתרון הזה מתגלה כזמני ומוגבל מול המוות: 'מקרה אחד יקרה את כולם'. המוות הוא הכוח המפרק הגדול ביותר של המשמעות האנושית. הוא לא רק קוטע את החיים, הוא גם מוחק את הזיכרון: 'אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם'. התובנה הזו מייצרת אצל קהלת משבר פסיכולוגי עמוק: 'ושנאתי את החיים... ושנאתי אני את כל עמלי'. האבסורד מגיע לשיאו בכך שהאדם אינו שולט בירושתו. הוא עמל בחכמה ובכישרון, אך בסופו של דבר משאיר את פרי עמלו לאדם שלא עמל בו, ואולי אף יהיה סכל שיחריב את הכל. זהו אובדן שליטה מוחלט על המורשת האישית. אך דווקא מתוך תחתית הייאוש הזו, צומחת המסקנה האופטימית-ריאליסטית של הפרק (פסוקים כד-כו). קהלת מפרק את האשליה של משמעות קוסמית או נצחית, ומכוון את האדם אל ה'כאן ועכשיו'. אין טוב באדם אלא שיאכל וישתה וימצא טוב בעמלו. זו אינה קריאה לנהדוניזם שטוח, אלא להשלמה קיומית. היכולת ליהנות מהרגע הפשוט, מהארוחה ומהעבודה היומיומית, אינה מובנת מאליה – היא 'מיד האלוהים היא'. אלוהים מעניק את היכולת לשמוח למי שטוב לפניו, בעוד החוטא נלכד במעגל אינסופי של איסוף וצבירה חסרי תוחלת. הפרק מעמיד אפוא ניגוד חריף בין הרדיפה האנושית האקטיבית אחר משמעות נצחית, לבין קבלת החיים הפסיבית כמתנה אלוהית יומיומית.
- הבחנה בין הישגים חיצוניים לבין רווחה פנימיתבעולם המודרני, אנו נדחפים ללא הרף לצבור הישגים: תארים, תפקידים, נכסים וסטטוס חברתי. קהלת מזכיר לנו שגם בפסגת ההצלחה החומרית והמקצועית, האדם עלול לחוש ריקנות קיומית עמוקה אם הוא מזניח את היכולת הפנימית להיות נוכח בחייו. הצעד המעשי הוא להקצות זמן קבוע בשבוע שבו אנו מתנתקים מרדיפת המטרות ומתמקדים בפעילות שאין לה שום תכלית חיצונית מלבד עצם העשייה וההנאה ממנה.
- קבלת מגבלות השליטה וההשפעה שלנו על העתידמנהלים, יזמים והורים משקיעים אנרגיה עצומה בניסיון לעצב את העתיד ולהבטיח את מורשתם. קהלת מזהיר מפני האשליה שנוכל לשלוט במה שיקרה אחרינו. הניסיון לשלוט בתוצאות ארוכות הטווח מייצר חרדה וכעס ('גם בלילה לא שכב לבו'). הצעד המעשי הוא ללמוד לשחרר: להשקיע את המקסימום בהווה, אך לקבל בהשלמה את העובדה שהעתיד שייך לדור הבא, על כל טעויותיו ובחירותיו.
- תרגול הכרת תודה והנאה מהפשטות היומיומיתהאושר האמיתי אינו נמצא באירועים יוצאי דופן או ברכישות גדולות, אלא ביכולת למצוא סיפוק ברגעים הקטנים של השגרה. הצעד המעשי הוא להפוך את הארוחות היומיות או את סוף יום העבודה לטקס קטן של נוכחות: לאכול ללא מסכים, להעריך את טעם המזון, ולמצוא רגע אחד של נחת והודיה על מה שיש, מתוך הבנה שהיכולת ליהנות מכך היא מתנה אלוהית יקרה.
הפרק מעמיד מתח פילוסופי נוקב בין השאיפה האנושית האינסופית למשמעות, להנצחה ולצדק, לבין המציאות אדישה והסופית של הטבע והמוות. מצד אחד, החכמה נעלה על הסכלות באופן מוחלט (כמו אור מול חושך); מצד שני, המוות משווה את גורלם של כולם והופך את היתרון הזה לחסר משמעות קוסמית. קהלת אינו פותר את הפרדוקס הזה, אלא מציע לחיות בתוכו מתוך קבלה והשלמה של הרגע הנוכחי.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל׃
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה׃
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם׃
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים׃
עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי׃
עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים׃
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם׃
כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת׃
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי׃
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי׃
וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ׃
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ׃
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם׃
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל׃
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל׃
וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי׃
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶל׃
וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה׃
כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּו גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא׃
אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא׃
כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי׃
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃