צפניה · פרק ג׳
צפניה ג': מחורבן המנהיגות לחזון השארית הענווה
יְהוָ֤ה אֱלֹהַ֙יִךְ֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ גִּבּ֖וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֤יִךְ בְּשִׂמְחָה֙ יַחֲרִ֣ישׁ בְּאַהֲבָתוֹ֔ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה׃
פסוק יזהשיר השמח של אלוהים
היה הייתה פעם עיר גדולה שבה המנהיגים היו קצת כועסים והתנהגו כמו אריות שואגים וזאבים רעבים. האנשים שם שכחו איך לדבר יפה ואיך לעזור זה לזה. אבל אלוהים, שאוהב את כולם, הבטיח לעשות סדר ולנקות את הלבבות של כולם. הוא הבטיח להסיר את הכעס והגאווה, ולהשאיר בעיר רק אנשים עדינים, פשוטים וטובי לב, שלא משקרים לעולם. אלוהים הבטיח שהוא יחבק את העיר חזק-חזק, יגרש את כל הפחדים, וישיר שיר שמח של אהבה. כל הילדים והמבוגרים שהרגישו קצת עצובים או בודדים יחזרו הביתה בשמחה גדולה, וכולם יחיו יחד בשלום ובבטחה, כמו כבשים קטנות שרועות בדשא רך בלי שום פחד.
הפסוק הזה מזכיר לנו את כוחה של אהבה ללא תנאי: היכולת לשתוק בחיבוק אוהב, לשמוח בילד שלנו פשוט כי הוא קיים, ולהיות לו למגן בטוח.
הפרק נוגע בערך הענווה, היושר והאהבה ללא תנאי. הנביא מתאר כיצד אלוהים שמח בבני האדם כשהם בוחרים בטוב ובפשטות, וכיצד הוא 'יחריש באהבתו' – כלומר, מעניק נוכחות שקטה ומחבקת. כהורים, אנו יכולים ללמוד מכך על חשיבותה של נוכחות מקבלת ושקטה עבור ילדינו, במיוחד ברגעים קשים. במקום להטיף או לכעוס כשהם טועים, חיבוק חם ושקט יכול להעניק להם את הביטחון העמוק ביותר שהם צריכים כדי לתקן ולהשתפר.
- איך לדעתך נשמע שיר האהבה שאלוהים שר לעולם?
- מתי הרגשת שהכי נעים ורגוע לך, כמו כבשה קטנה שרועה בדשא בטוח?
- איזה מעשה טוב ופשוט נוכל לעשות מחר בבוקר כדי לשמח מישהו אחר?
העיר שהשתנתה לטובה
דמיינו עיר גדולה ורועשת, שבה המנהיגים מתנהגים כמו אריות כועסים והשופטים כמו זאבים רעבים. האנשים שם שכחו איך להיות טובים זה לזה. אבל אז, הנביא צפניה מספר לנו על הבטחה נפלאה של אלוהים: הכל עומד להשתנות! אלוהים ינקה את הלבבות של כולם. במקום לצעוק ולריב, כולם ילמדו לדבר בשפה יפה ונקייה, ויעזרו זה לזה בלב שלם. האנשים הגאוותנים והרעים יעזבו, ובמקומם יישארו אנשים פשוטים, עדינים וטובי לב שלא ישקרו לעולם. אלוהים בעצמו יחבק את העיר, יגרש את כל הפחדים, וישיר שיר שמח של אהבה. פתאום, כל מי שהיה עצוב או הרגיש בודד בצד, יחזור הביתה בשמחה גדולה!
אלוהים נמצא קרוב אלינו, הוא שומר עלינו כמו גיבור חזק, ושמח בנו כל כך שהוא שר לנו שיר שמח ומחבק אותנו באהבה.
הידעתם שהנביא מבטיח שיום אחד כל עמי העולם ידברו ב'שפה ברורה' וישתפו פעולה כמו חברים טובים כדי לעשות טוב?
אבל איך בדיוק יצליחו האנשים להשתנות ולהפוך לטובי לב כל כך? בפרק הבא נגלה איך מתחילים מחדש!
מהפך בלב: מנהיגים אכזריים מול שארית ישרה
הנביא צפניה פותח את הפרק בביקורת חריפה על ירושלים של זמנו. הוא מתאר מציאות קשה שבה המנהיגים והשופטים מתנהגים כמו חיות טרף – אריות וזאבים – שמנצלים את החלשים במקום להגן עליהם. אפילו אנשי הדת והנביאים פועלים בחוסר יושר. אלוהים ניסה להזהיר אותם דרך עמים אחרים שנחרבו, אך הם המשיכו בשלהם. למרות התמונה הקשה, הפרק עובר למהפך מדהים של תקווה. אלוהים מבטיח לטהר את העולם, להסיר את האנשים הגאוותנים והכוחניים, ולהשאיר קהילה חדשה: 'עם עני ודל' – אנשים פשוטים, ישרים וצנועים שלא משקרים ולא מרמים. בסוף, העיר ירושלים מוזמנת לחגוג ולשמוח, כי אלוהים מסיר את האיומים, נמצא בתוכה כמלך ומגן, ומחזיר את כל המנודים והחלשים למקום של כבוד ותהילה.
הפסוק הזה מראה שאפילו אחרי טעויות קשות, אלוהים לא מוותר עלינו. הוא נמצא כאן כדי להגן, לקבל אותנו באהבה שקטה ולשמוח איתנו מכל הלב.
כשאתה רואה סביבך התנהגות כוחנית או 'שואגת' כמו של אריות, אל תיגרר אחריה. כוח אמיתי נמצא דווקא בשקט, ביושר ובדיבור נקי, בדיוק כמו השארית הישרה שצפניה מתאר.
מנהיגים שמתנהגים כמו זאבים מול אנשים פשוטים וישרים זה כמו קבוצה של חבר'ה חזקים בכיתה שמנצלים את השפעתם כדי להציק לאחרים, מול קבוצה של חברים שמחליטים לעמוד יחד, לדבר בגובה העיניים ולהגן על מי שנפגע.
מנהיגות מקולקלת ותקווה חדשה: המהפך של ירושלים
בפרק זה, הנביא צפניה מציג תמונה נוקבת של ירושלים בתקופתו, עיר שאיבדה לחלוטין את המצפן המוסרי והחברתי שלה. המנהיגים והשרים שלה מתנהגים כמו אריות שואגים, השופטים פועלים כמו זאבי ערב רעבים, ואנשי הרוח והדת משקרים, מחללים את הקודש וחומסים את התורה לצרכיהם האישיים. אלוהים מנסה לעורר את תושבי העיר על ידי הצגת חורבנן של אומות אחרות כנורת אזהרה ברורה, אך אנשי ירושלים רק ממהרים להשחית את מעשיהם עוד יותר מוקדם בבוקר. אולם, במקום להחריב את הכל לחלוטין, אלוהים מציג תוכנית שינוי עמוקה ומרתקת. הוא מבטיח לטהר את השפה של העמים כולם כדי שישתפו פעולה ויעבדו אותו יחד, ולהסיר מירושלים את האנשים הגאוותנים והיהירים שמילאו אותה ברשע. מי שיישאר בעיר הם דווקא האנשים הפשוטים והענווים – 'עם עני ודל' – שיחיו ביושר מוחלט ללא שקרים ותרמית. הפרק נחתם בשיר שמחה מרגש, שבו ירושלים נקראת לחגוג את הסרת האיומים ואת נוכחותו המגוננת של אלוהים, שמקבץ את כל הנדחים והחלשים ומשיב להם את כבודם האבוד לעיני כל העולם.
הפסוק מהווה את שיא המעבר של הפרק מחורבן לנחמה. הוא מתאר את אלוהים לא כשופט זועם, אלא כגיבור מציל וכאוהב שקט ורוקד משמחה על חזרת עמו. הניגוד בין השתיקה האוהבת לבין השירה הרועשת מבטא קשר אינטימי ועמוק, שבו הנוכחות האלוהית משרה ביטחון מוחלט ומסירה את הפחד והבושה שאפיינו את העיר המושחתת בראשית הפרק.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק השלישי של צפניה לוקח אותנו למסע פסיכולוגי וחברתי מרתק במיוחד. הוא מתחיל בתיאור של שחיתות מערכתית כוללת בירושלים העתיקה. צפניה משתמש בדימויים חזקים מעולם הטבע כדי לתאר את השלטון: השרים הם אריות שואגים והשופטים הם זאבי ערב שלא משאירים דבר לבוקר. הדימוי הזה מראה מנהיגות שאינה בונה את החברה אלא רק טורפת ומנצלת את האזרחים הפשוטים. השבר עמוק במיוחד כי השחיתות אינה רק פוליטית, אלא גם רוחנית – הנביאים והכוהנים, שאמורים לייצג את האמת, הצדק והקודש, מעוותים את התורה ובוגדים בתפקידם הציבורי. מול השחיתות הזו, אלוהים מציב ניגוד חריף: בעוד שהמנהיגים מעוותים את הצדק בלילה, אלוהים מתואר כמי שמביא את משפטו לאור 'בבוקר בבוקר', כמו השמש שזורחת תמיד בלי להיכשל ובלי לאכזב. אלוהים מנסה ללמד את העיר לקח דרך ההיסטוריה של העמים השכנים שנחרבו, אך ירושלים בוחרת להתעלם מהאזהרות וממשיכה להשחית את מעשיה במרץ רב עוד יותר. בשלב הזה, הסיפור עובר תפנית חדה ומפתיעה. במקום להשמיד את העיר כעונש, הפתרון האלוהי הוא תהליך של טיהור וזיקוק פנימי. אלוהים מבטיח להעניק לעמים 'שפה ברורה' – לא בהכרח שפה מדוברת אחת, אלא שפה ממוסרת משותפת, נקייה משקרים ומעבודת אלילים, שתאפשר להם לעבוד יחד בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי. בתוך ירושלים עצמה, התיקון קורה דרך שינוי חברתי דרמטי: סילוק הגאוותנים והכוחניים, והשארת 'עם עני ודל'. המונח 'עני ודל' כאן אינו רק עוני חומרי, אלא עמדה נפשית של ענווה, פשטות והסתמכות על ערכים אמיתיים במקום על כוח ומעמד חברתי. השארית הזו מתאפיינת ביושר מוחלט – ללא שקרים או לשון תרמית. הם זוכים לביטחון קיומי עמוק, כמו עדר כבשים שרועה בשלווה ללא פחד מטורפים, בניגוד גמור ל'אריות' ו'הזאבים' ששלטו בעיר בתחילת הפרק. הפרק מסתיים באחד משירי האהבה והנחמה היפים ביותר בתנ"ך. אלוהים מתואר לא כשופט מרוחק, אלא כגיבור שנמצא בתוך העיר, מגן עליה, שותק מרוב אהבה ורוקד משמחה על חזרתה. זהו מסר חזק על כך שתיקון אמיתי של חברה לא מגיע מכוחניות וגאווה, אלא מחזרה לפשטות, ליושר ולדאגה לחלשים ביותר בקהילה. השינוי החברתי והאישי הוא שמביא בסופו של דבר את השלווה והביטחון האמיתיים לכולם.
אם היית צריך לבחור בין לחיות בחברה הישגית וכוחנית שבה כולם מנסים להיות 'אריות', לבין חברה פשוטה ושקטה של 'עם עני ודל' שבה כולם ישרים ועוזרים זה לזה – איפה היית מרגיש בטוח יותר, ומדוע?
צפניה ג': מחורבן המנהיגות לחזון השארית הענווה
פרק ג' בספר צפניה מציג מהלך דרמטי ושלם הנפתח בקינה תוכחתית קשה על ירושלים ונחתם בחזון נחמה וגאולה קוסמי ומקומי כאחד. בראשית הפרק, הנביא מוקיע את השחיתות המוסרית והדתית הפושטת בכל שכבות ההנהגה של ירושלים: השרים, השופטים, הנביאים והכוהנים מתוארים כחיות טרף וכבוגדים המחללים את הקודש ומנצלים את מעמדם לרעה. אלוהים מציג את עצמו כצדיק המביא משפט צדק יומיומי, ומזכיר כי החריב עמים אחרים כדי שירושלים תלמד לקח ותתקן את דרכיה – אך תושביה מיהרו להשחית את מעשיהם עוד יותר מוקדם בבוקר. נוכח סירוב זה, אלוהים מכריז על יום משפט עולמי שבו ייאספו העמים ויישפך עליהם זעמו הגדול. אולם, מטרת המשפט אינה השמדה אלא זיקוק וטיהור: אלוהים יעניק לעמים שפה ברורה לעבדו יחד בשיתוף פעולה, ויסיר מירושלים את מנהיגיה הגאוותנים והיהירים. במקומם, תישאר בעיר 'שארית' של עם עני ודל, המתאפיינים ביושר מוחלט, בצניעות ובחוסר מרמה. הפרק מסתיים בשיר שמחה וגאולה נשגב, שבו ירושלים נקראת להסיר כל פחד ורפיון ידיים, שכן אלוהים שוכן בקרבה כגיבור מושיע, השמח בה באהבה ומקבץ את כל הנדחים והחלשים לתהילה ולשם בכל הארץ.
הפסוק מהווה את שיא המעבר של הפרק מחורבן לנחמה. הוא מתאר את אלוהים לא כשופט זועם, אלא כגיבור מציל וכאוהב שקט ורוקד משמחה על חזרת עמו. הניגוד בין השתיקה האוהבת לבין השירה הרועשת מבטא קשר אינטימי ועמוק, שבו הנוכחות האלוהית משרה ביטחון מוחלט ומסירה את הפחד והבושה שאפיינו את העיר המושחתת בראשית הפרק.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק השלישי והחותם של ספר צפניה מציג מבנה ספרותי ותיאולוגי מופתי, הנע מציר של האשמה ושחיתות מקומית, דרך קטסטרופה עולמית, ועד לתיקון קוסמי ונחמה אינטימית מופלאה. בחלקו הראשון של הפרק (פסוקים א-ה), הנביא מפנה אצבע מאשימה כלפי ירושלים, המכונה 'מֹרְאָה וְנִגְאָלָה' (מלוכלכת ומגואלת בדם) ו'הָעִיר הַיּוֹנָה' (הנרדפת או המונה-החומסת). השחיתות מתוארת דרך פירוק מוחלט של מוסדות ההנהגה המרכזיים. צפניה משתמש במטפורות חיות ומפחידות מעולם הטרף: השרים הם 'אריות שואגים' והשופטים הם 'זאבי ערב' אשר 'לא גרמו לבוקר' – כלומר, מכלים את טרפם במהירות ובחמדנות מוחלטת עוד לפני עלות השחר, מבלי להשאיר דבר לבוקר. אנשי הרוח אינם טובים מהם: הנביאים מתוארים כ'פוחזים אנשי בוגדות' והכוהנים חומסים את התורה ומחללים את הקודש. מול מציאות אפלה זו, מציב הנביא ניגוד חריף ומנחם: 'יהוה צדיק בקרבה... בבוקר בבוקר משפטו יתן לאור'. הצדק האלוהי מוצג כחוק טבע קבוע ובלתי נמנע, המנוגד לחלוטין לחמדנות הלילית של השופטים המושחתים. בפסוקים ו-ח מתרחב המבט להיבט ההיסטורי והאוניברסלי. אלוהים מתאר כיצד החריב עמים אחרים כדי שירושלים תלמד לקח ותקבל מוסר ('אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר'). זוהי תפיסה נבואית קלאסית הרואה בהיסטוריה העולמית כלי פדגוגי וחינוכי עבור ישראל. אולם, התגובה של ירושלים היא אירוניה טרגית ומאכזבת: 'אכן השכימו השחיתו כל עלילותם'. החריצות היחידה שהפגינו תושבי העיר הייתה חריצות בהשחתה מוסרית. מכאן נובע גזר הדין של יום ה' – יום של זעם קוסמי שבו ייאספו כל הממלכות ויישרפו באש קנאתו של האל. אולם, המפנה התיאולוגי הגדול ביותר בנבואה מתרחש בפסוק ט: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה'. חרון האף האלוהי אינו מטרה בפני עצמה אלא כלי לזיקוק מוסרי של האנושות כולה. ה'שפה הברורה' היא תיקון של חטא מגדל בבל; במקום פירוד, בלבול וגאווה, העמים יקראו כולם בשם ה' ויעבדוהו 'שכם אחד' – כתף אל כתף בשותפות מוסרית. בתוך ישראל, התיקון מתבצע באמצעות שינוי חברתי-מעמדי עמוק. אלוהים מסיר את 'עליזי גאוותך' – האליטה הכוחנית והיהירה – ומשאיר 'עם עני ודל'. המונח 'עני ודל' הופך כאן מציון של מצוקה כלכלית לתואר מוסרי ודתי של ענווה, יושר וביטחון באל ולא בכוח הזרוע. 'שארית ישראל' זו מתאפיינת בהיעדר מוחלט של עוולה, שקר ותרמית. הם זוכים לשלווה קיומית מוחלטת המנוסחת בדימוי פסטורלי: 'כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד' – ניגוד גמור לחיות הטרף ששלטו בעיר בראשית הפרק. הפרק נחתם בשירת גאולה נשגבת ומרגשת (פסוקים יד-כ). ירושלים נקראת להסיר את הפחד והרפיון ('אל תיראי ציון אל ירפו ידיך'). התיאור המרגש ביותר של הנוכחות האלוהית מופיע בפסוק יז: אלוהים מתואר כגיבור מושיע השמח על עמו, 'יחריש באהבתו' (שתיקה של אינטימיות ורוגע) ו'יגיל עליך ברינה' (שירה רועשת של שמחה). בסופו של דבר, ה' מבטיח לרפא את הנדחים והצולעים, להפוך את חרפתם לתהילה, ולהשיב את שבותם לעיניהם. זהו חזון שבו הצדק החברתי, הענווה והאהבה האלוהית מתלכדים ליצירת מציאות מתוקנת ושלמה.
- הסכנה שבשיכרון הכוח והגאווהבמערכות ארגוניות ומקצועיות מודרניות, קל מאוד למנהיגים או לבעלי השפעה לפתח עיוורון מוסרי ולהתנהג ביהירות ובחמדנות (כמו 'אריות שואגים'). הפרק מלמד שחוסן אמיתי של קהילה או ארגון אינו נמדד בכוחם של החזקים, אלא ביכולת להקשיב לביקורת, לפתח ענווה ולדאוג לחברי הקבוצה הפגיעים ביותר.
- שפה ברורה כבסיס לתקשורת מקרבתבעידן של קיטוב חברתי ושיח אלים ברשתות, התיקון שמציע צפניה של 'שפה ברורה' רלוונטי מתמיד. יצירת שפה נקייה משקרים, מניפולציות ותרמית מאפשרת לבנות גשרים בין קבוצות שונות ולשתף פעולה 'שכם אחד' למען מטרות משותפות, במקום לשקוע במלחמות כוח מתישות.
- מציאת ביטחון בפשטות וביושרבעולם המעודד צריכה מוגברת, הישגיות חומרית ותחרותיות בלתי פוסקת, הבחירה להיות 'עם עני ודל' – כלומר, להסתפק במועט, לחיות בפשטות ולשמור על יושר פנימי – מציעה אלטרנטיבה נפשית מרגיעה. חיים המבוססים על ערכים אלו מייצרים שלווה פנימית ומונעים את החרדה התמידית של המרוץ אחר מעמד וכוח.
הפרק מעלה דילמה מוסרית מורכבת בנוגע לתפקידו של הסבל והחורבן בתהליך התיקון: האם כדי להגיע לחברה צודקת, ישרה וטהורה יש צורך הכרחי בחורבן קטסטרופלי וסילוק אלים של החלקים המקולקלים, או שמא ניתן להגיע לתיקון כזה מתוך בחירה חופשית וחינוך ללא חוויית חורבן מקדימה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה׃
לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהוָה לֹא בָטָחָה אֶל־אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה׃
שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר׃
נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה׃
יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת׃
הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
אָמַרְתִּי אַךְ־תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא־יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר־פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם׃
לָכֵן חַכּוּ־לִי נְאֻם־יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל־הָאָרֶץ׃
כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד׃
מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ עֲתָרַי בַּת־פוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי׃
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי־אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא־תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי׃
וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְהוָה׃
שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד׃
רָנִּי בַּת־צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל־לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ לֹא־תִירְאִי רָע עוֹד׃
בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל־תִּירָאִי צִיּוֹן אַל־יִרְפּוּ יָדָיִךְ׃
יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה׃
נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה׃
הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם׃
בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה׃