עובדיה · פרק א׳
עובדיה פרק א': ברית האחים שהופרה וחוק הגמול היסטורי
כִּי־קָרוֹב יוֹם־יְהוָה עַל־כָּל־הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃
פסוק ט״והשיעור של ההר הגבוה: סיפור על חברות ואחווה
הלילה, נספר על הרים גבוהים ועל לבבות שצריכים להיות רכים. רחוק מכאן, בארץ אדום, גרו אנשים בתוך בתים שנחצבו בסלעים ענקיים. הבתים שלהם היו כל כך גבוהים, שהם הרגישו כמו נשרים בשמיים. בגלל שהם היו כל כך גבוהים ובטוחים, הם התחילו להרגיש גאים מאוד ושכחו איך לעזור לאחרים. יום אחד, השכנים שלהם, בני ישראל, היו בצרה גדולה והיו צריכים עזרה חמה. אבל אנשי אדום לא באו לעזור, אלא עמדו בצד וצחקו. הנביא עובדיה בא ואמר להם מילים חשובות: 'אל תשמחו כשחבר שלכם עצוב! הלב שלכם צריך להיות רך ואוהב, לא קשה כמו הסלעים שלכם'. עובדיה לימד אותנו שהכוח האמיתי הוא לא לגור הכי גבוה, אלא לדעת לרדת למטה ולהושיט יד לחבר שצריך אותנו.
אפשר להסביר לילדים שהעולם פועל כמו מראה: המעשים הטובים והפחות טובים שלנו חוזרים אלינו, ולכן חשוב לבחור תמיד בהושטת יד ולא בעמידה מן הצד.
הפרק של עובדיה עוסק בבגידה של אדום באחיהם יעקב, ומציע הזדמנות מצוינת לשוחח עם הילדים על ערך החמלה, החברות ומניעת שמחה לאיד. ילדים בגילאי גן ובית ספר יסודי נתקלים לעיתים קרובות בסיטואציות שבהן חבר נכשל או חווה קושי, והפיתוי לצחוק או לעמוד מנגד הוא גדול. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר שחוסן אמיתי נמדד ביכולת שלנו להרגיש את כאבו של האחר ולעזור לו. עודדו את הילד לחשוב על דרכים קטנות שבהן הוא יכול להיות 'מושיע' קטן עבור חבר עצוב בכיתה או בגן.
- איך לדעתך הרגישו בני ישראל כשהשכנים שלהם מאדום לא עזרו להם ואפילו צחקו?
- אם היית רואה חבר בגן או בבית הספר שנופל או שקשה לו, מה היית עושה כדי לעזור לו להרגיש טוב יותר?
- למה לדעתך עובדיה אמר שהלב של אנשי אדום הפך להיות קשה כמו הסלעים שבהם הם גרו?
הסלע הגבוה והשיעור של עובדיה
דמיין שאתה עומד על ראש הר גבוה וסלעי, מביט אל ענן לבן ורך. שם, בין הסלעים החזקים, גרו אנשי אדום. הם הרגישו כל כך בטוחים וחזקים, עד שהם שכחו איך להיות חברים. יום אחד, השכנים שלהם, בני ישראל, היו בצרה גדולה והיו צריכים עזרה. במקום להושיט יד חמה, אנשי אדום עמדו בצד, צחקו ואפילו שמחו שהשכנים שלהם עצובים. הנביא עובדיה מגיע ומספר להם סוד חשוב: הלב שלכם הפך קשה כמו הסלע שעליו אתם גרים! מי שצוחק על חבר בצרה, יגלה בסוף שגם הוא נשאר לבד. עובדיה מבטיח שהטוב תמיד ינצח, ומי שנפגע עוד יחזור לשמוח ולשיר.
הפסוק הזה מזכיר לנו שמה שאנחנו עושים לאחרים חוזר אלינו. אם נתנהג בטוב ובחברות, נקבל חזרה טוב, ואם נציק - זה עלול לחזור אלינו.
הידעת שחלק מאנשי אדום גרו בבתים שנחצבו ממש בתוך סלעים אדומים ענקיים? העיר המפורסמת הזו נקראת פטרה, והיא קיימת עד היום!
מה יקרה לאנשי אדום כשהם יבינו שהסלעים שלהם לא יכולים להגן עליהם מפני הלב הקשה שלהם? בספר הבא נגלה סיפורים חדשים ומפתיעים!
עובדיה פרק א': חוק הבומרנג של ההיסטוריה
הספר הקצר ביותר בתנ'ך פותח לנו חלון לדרמה משפחתית עתיקה שהפכה למלחמה בין עמים. הנביא עובדיה פונה אל עם אדום, שהם הצאצאים של עשו, ומטיח בהם אשמה קשה. אדום גרו באזור הררי מוגן וגבוה, והיו בטוחים שאף אחד לא יכול לגעת בהם. מתוך תחושת הביטחון הזו, הם עשו מעשה נורא: כשאחיהם, בני ישראל (יהודה), הותקפו ונשדדו על ידי אויבים, אדום לא רק סירבו לעזור - הם עמדו מהצד, שמחו לאידם, חסמו את דרכי המילוט של הפליטים ואפילו עזרו לבזוז אותם. עובדיה מזהיר אותם שהגאווה שלהם תפיל אותם. הוא קובע חוק ברור: 'כאשר עשית - ייעשה לך'. המעשים הרעים שלהם יחזרו אליהם כמו בומרנג, בעוד שעם ישראל ישתקם ויחזור לארצו.
הפסוק הזה מציג את חוק הבומרנג של החיים: הדרך שבה אתה מתייחס לאחרים, במיוחד כשהם חלשים, היא הדרך שבה בסופו של דבר יתייחסו אליך.
כשמישהו בכיתה עובר תקופה קשה או חוטף 'פאדיחה', אל תעמוד מהצד ותצחק, ובטח אל תשתף את זה בקבוצה. תהיה הבנאדם שמציע עזרה או לפחות שומר על שתיקה מכבדת. הגלגל תמיד מסתובב.
זה בדיוק כמו לראות מישהו מהשכבה שעובר שיימינג ברשת, ובמקום לעצור את זה או להתעלם, להצטרף לחגיגה, לכתוב תגובות פוגעניות ולחסום את האפשרות שלו להתגונן.
עובדיה א': הבגידה המשפחתית הגדולה והחשבון שנפתח
הנביא עובדיה מביא לנו את הספר הקצר ביותר בתנ'ך, אבל כזה שמחזיק מטען רגשי עצום. הסיפור מתחיל במתח היסטורי בין שתי ממלכות שכנות שהן גם קרובות משפחה: יהודה (בני יעקב) ואדום (בני עשו). אדום ישבו באזור הררי מבוצר וקשה לגישה, והיו בטוחים שהם בלתי מנוצחים. הגאווה שלהם סינוורה אותם. כשירושלים נכבשה ונחרבה על ידי אימפריה זרה, ואנשי יהודה היו במצוקה איומה, אדום עשו את הבחירה הגרועה ביותר. במקום לגלות סולידריות משפחתית, הם עמדו מנגד, שמחו על האסון, בזזו את הרכוש שנותר, ואפילו תפסו את הפליטים שניסו לברוח והסגירו אותם לאויב. עובדיה לא נשאר אדיש לבגידה הזו. הוא מנבא שאדום תאבד את כל חכמיה וגיבוריה, והביטחון העצמי המופרז שלה יתנפץ. בסופו של דבר, הוא מבטיח, הצדק ייעשה: אדום תיענש באותה דרך שבה נהגה, ואילו עם ישראל יזכה לתקומה ולשיבה אל אדמתו.
פסוק זה מנסח את חוק הגמול המקראי המרכזי: 'מידה כנגד מידה'. הנביא עובדיה פונה אל אדום, שפגעה באחיה יהודה בשעת חולשתו, ומבהיר לה שההיסטוריה אינה הפקר. היחס המזלזל והאלים שהפגינה כלפי הזולת יחזור אליה כבומרנג. הפסוק משמש כלב הנבואה מפני שהוא מעביר את הדיון ממאבק מקומי בין עמים לחוק מוסרי אוניברסלי שחל על האנושות כולה.
להעמקה בסיפור⌄
כדי להבין את נבואת עובדיה, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן אל הרגעים הדרמטיים של חורבן ירושלים. דמיינו עיר בוערת, אנשים מבוהלים בורחים על נפשם, ואויב אכזרי ששוטף את הרחובות. עכשיו דמיינו את השכנים שלכם, בני הדודים שלכם מבחינה היסטורית (הרי אדום הם צאצאי עשו, אחיו התאום של יעקב), עומדים על ההרים הגבוהים שלהם ומסתכלים מלמעלה. במקום לרוץ לעזור, הם מחייכים. הם מרגישים חסינים, מוגנים בתוך מבצרי הסלע הבלתי חדירים שלהם בירדן של היום. עובדיה פותח את דבריו בדיוק בנקודה הזו: הגאווה של אדום. הוא מתאר אותם כמי שחושבים שהם 'נשר' שמקנן בין הכוכבים, מקום שאף אחד לא יכול להגיע אליו. אבל עובדיה מציג אמת פשוטה: אין מקום גבוה מספיק שיכול להסתיר אדם או עם מפני המעשים המוסריים שלו. הכוח הפיזי והגיאוגרפי של אדום גרם להם לחוש עליונות מוסרית מדומה, וזו הטעות הפטאלית שלהם. החלק הכי כואב בפרק הוא רשימת ה'אל תעשה' שהפכה ל'עשית'. הנביא מתאר בפירוט מצמרר את ההתנהגות של אדום: הם עמדו מנגד, שמחו ביום אובדם של בני יהודה, הגדילו פיהם (כלומר, דיברו ביהירות ובזלזול), נכנסו לשערים כדי לבזוז, והגרוע מכל - עמדו על פרשת הדרכים כדי לחסום את הפליטים שנותרו ולהסגיר אותם. זו לא סתם אדישות, זו שותפות פעילה לפשע נגד קרובי משפחה. מה שמעניין כאן הוא שהנביא לא רק מבטיח נקמה, אלא מנסח חוק קוסמי של צדק: 'כאשר עשית ייעשה לך'. זהו לא עונש שרירותי, אלא השלכה ישירה של הבחירות של אדום. אם בחרתם לפרק את הסולידריות האנושית והמשפחתית, אל תופתעו כשהשותפים שלכם והחברים שלכם יבגדו בכם גם כן, כפי שעובדיה מתאר שיקרה לאדום מצד בעלי בריתה. בסופו של דבר, הפרק מציג ניגוד מוחלט בין 'הר עשו' ל'הר ציון'. הר עשו, שהיה סמל לגאווה וכוח פיזי, ייחרב וייעלם. לעומתו, הר ציון, שעבר חורבן ואפר, יהפוך למקום של פליטה, קדושה ותקומה. זהו מסר חזק לכל מי שמרגיש חלש או פגיע: הכוח החיצוני והיהירות הם זמניים, אבל הצדק והנאמנות הפנימית הם אלה שמחזיקים מעמד לאורך זמן.
אם היית רואה מישהו שפגע בך בעבר נקלע לצרה גדולה, האם היית מרגיש מחויב לעזור לו, או שהיית מרגיש שזה מגיע לו והיית מעדיף לעמוד מנגד?
עובדיה פרק א': ברית האחים שהופרה וחוק הגמול היסטורי
ספר עובדיה, הקצר שבספרי המקרא, מציג דרמה היסטורית ומוסרית נוקבת המתרחשת על רקע חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. הפרק מוקדש כולו לנבואת זעם נגד ממלכת אדום, שכנתה הדרומית-מזרחית של יהודה. אדום, שיושביה התגוררו באזור הררי ומבוצר היטב בתוך נקיקי סלע קשים לגישה, חשו חסינים לחלוטין מפני כל איום חיצוני. מתוך תחושת ביטחון ויהירות זו, הם ביצעו בגידה מוסרית קשה באחיהם, בני יעקב (יהודה). בעת שירושלים נכבשה ונבזזה על ידי הבבלים, אדום לא רק נמנעה מלהושיט עזרה, אלא שיתפה פעולה באופן פעיל עם האויב: אנשיה שמחו לאיד, השתתפו בביזת הרכוש, חסמו את דרכי המילוט של הפליטים היהודים, והסגירו את השורדים לידי הכובשים. הנביא עובדיה מתאר את התגובה האלוהית לבגידה זו. הוא מכריז כי גאוותה של אדום תהיה בעוכריה, וכי בעלות בריתה יבגדו בה וינשלו אותה מכוחה. הפרק מסתיים בהבטחת צדק קוסמי: אדום תיחרב כליל, בעוד שעל הר ציון תהיה פליטה ותקומה, ובית יעקב יירש מחדש את נחלותיו תחת מלכות ה'.
פסוק זה מנסח את חוק הגמול המקראי המרכזי: 'מידה כנגד מידה'. הנביא עובדיה פונה אל אדום, שפגעה באחיה יהודה בשעת חולשתו, ומבהיר לה שההיסטוריה אינה הפקר. היחס המזלזל והאלים שהפגינה כלפי הזולת יחזור אליה כבומרנג. הפסוק משמש כלב הנבואה מפני שהוא מעביר את הדיון ממאבק מקומי בין עמים לחוק מוסרי אוניברסלי שחל על האנושות כולה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
נבואת עובדיה היא מופת של שירה נבואית קלאסית, המשלבת דימויים עוצמתיים עם תביעה מוסרית חסרת פשרות. במרכז הפרק עומד המתח שבין גאווה פיזית לבין קריסה מוסרית. הנביא פותח בתיאור גאוותה של אדום: 'זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו'. אדום, המזוהה גיאוגרפית עם הרי שעיר הגבוהים והתלולים, פיתחה תודעה של חסינות מוחלטת. הדימוי של נשר המקנן בין הכוכבים ממחיש את הניתוק המנטלי של האומה הזו, שחשה עצמה נעלה מעל חוקי הטבע והמוסר האנושיים. אולם, עובדיה מבהיר כי הגובה הגיאוגרפי אינו מעניק חסינות מוסרית: 'משם אורידך נאם ה''. מכאן עובר הנביא לתיאור הדינמיקה של החורבן הצפוי לאדום, תוך שימוש באירוניה ספרותית. הוא משווה את הפורענות שתבוא עליהם לגנבים או בוצרים: גנבים לוקחים רק את מה שהם צריכים, ובוצרים משאירים עוללות (שאריות כרם). אך החורבן של אדום יהיה טוטאלי - 'איך נחפשו עשו נבעו מצפניו'. השבר הגדול ביותר של אדום לא יגיע רק מאויבים מוצהרים, אלא דווקא מתוך מערכת הבריתות שלהם. 'אנשי שלמך' ו'אנשי בריתך' - אלו שהיו אמורים להגן עליהם - הם אלו שיוליכו אותם שולל ויביאו למפלתם. זהו עונש אירוני המהדהד את הבגידה של אדום עצמה ביהודה. לב ליבה של ההאשמה נגד אדום טמון במושג 'חמס אחיך יעקב'. השימוש בשמות האבות 'יעקב' ו'עשו' (אבי אדום) אינו מקרי; הוא נועד להדגיש את הממד המשפחתי של הבגידה. אדום אינה סתם עוד אויב זר; היא האח שבוחר לעמוד מנגד ביום אסון. הנביא משתמש במבנה רטורי מרהיב של שמונה אזהרות עוקבות המתחילות במילים 'ואל תרא' ו'ואל תשמח'. אזהרות אלו מתארות באופן כרונולוגי את התדרדרות התנהגותה של אדום במהלך החורבן: ראשית, עמידה מן הצד והתבוננות אדישה ('אל תרא ביום אחיך'); שנית, שמחה אקטיבית לאיד ודיבורי יהירות ('אל תשמח... ואל תגדל פיך'); שלישית, כניסה פיזית לעיר כדי לבזוז את הרכוש ('אל תבוא בשער עמי... ואל תשלחנה בחילו'); ורביעית, שלב השפל המוסרי העמוק ביותר - חסימת דרכי המילוט והסגרת הניצולים לאויב ('ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו'). מתוך תיאור היסטורי וכואב זה, עובדיה עולה לרמה התיאולוגית-אוניברסלית ומנסח את עקרון 'יום ה'': 'כי קרוב יום ה' על כל הגויים, כאשר עשית ייעשה לך, גמולך ישוב בראשך'. זהו ניסוח מזוקק של חוק הגמול המוסרי. הצדק האלוהי אינו שרירותי, אלא משקף את מעשי האדם והאומה. ההיסטוריה, לפי עובדיה, פועלת כסוכן של צדק מוסרי שבו הרוע מעניש את עצמו בסופו של דבר. הנבואה נחתמת בחזון של מהפך קוסמי והיסטורי. הר עשו, שהיה סמל לגאווה חומרית וביטחון כוזב, יהפוך לקש ויישרף באש של בית יעקב ובית יוסף. לעומת זאת, הר ציון, שעבר את חוויית החורבן והאפר, יהפוך למקום של פליטה וקדושה. השיבה אל הארץ והתרחבות הגבולות של השבים מהגלות (כולל אזכור של 'גלות ירושלים אשר בספרד') מסמלים את תיקון העוול ההיסטורי. הפסוק המסיים, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה', מעביר את הריבונות מהכוח הפיזי האנושי אל המלכות המוסרית האלוהית, שבה הצדק והמשפט הם המילים האחרונות בהיסטוריה.
- האחריות המוסרית של העומד מן הצדבחיים המודרניים, אנו נתקלים לעיתים קרובות בסיטואציות של עוול המתרחש לנגד עינינו - בין אם מדובר בהתעמרות במקום העבודה, שיימינג ברשתות החברתיות, או עוול חברתי רחב יותר. הבחירה 'לעמוד מנגד' ולהישאר ניטרליים נתפסת לעיתים קרובות כהגנה עצמית לגיטימית. אולם, נבואת עובדיה מזכירה לנו כי הניטרליות מול עוול היא למעשה שותפות פעילה בו. השתיקה וההימנעות מהושטת יד לנפגע הן הכרעה מוסרית שלילית הנושאת בחובה השלכות כבדות משקל.
- אשליית חסינות הכוח והממוןארגונים, חברות עסקיות או אנשים פרטיים המגיעים לעמדות כוח והשפעה נוטים לעיתים לפתח תחושת חסינות מוחלטת, בדומה לאדום היושבת ב'חגוי סלע'. תחושה זו עלולה להוביל ליהירות, לזלזול בביקורת ולפגיעה בזולת מתוך מחשבה ש'דבר לא יכול לגעת בנו'. הלקח המעשי הוא שעלינו לטפח ענווה מובנית בכל עמדת כוח שבה אנו נמצאים. החוסן האמיתי אינו נמדד בגובה המבצר או בחשבון הבנק, אלא ברשת הקשרים האנושיים ובנאמנות המוסרית שאנו בונים סביבנו.
- חוק הגמול וההדדיות ביחסים בינאישייםמערכות יחסים ארוכות טווח, בין אם זוגיות, מקצועיות או חברתיות, נשענות על עקרון ההדדיות. כאשר אנו מנצלים את רגעי החולשה של השותפים שלנו כדי להרוויח רווח קל או כדי להרגיש עליונים, אנו זורעים את זרעי החורבן של הקשר עצמו. חוק הבומרנג המקראי מלמד כי היחס שנעניק לאחרים ברגעי השפל שלהם הוא בדיוק היחס שנקבל כאשר הגלגל יסתובב ואנו נזדקק לתמיכה. השקעה בחמלה ובסולידריות ברגעי משבר של הזולת היא תעודת הביטוח המוסרית הטובה ביותר שלנו.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק סביב מושג הנקמה והצדק המעניש. מצד אחד, הנבואה דורשת צדק מוסרי מוחלט וגמול הולם על בגידה ואכזריות ('כאשר עשית ייעשה לך'). מצד שני, היא מעלה את השאלה האם מעגל הנקמה והחורבן הטוטאלי של אדום ('ולא יהיה שריד לבית עשו') אכן פותר את הבעיה המוסרית, או שמא הוא מנציח את האלימות והאיבה ההיסטורית ללא פתח לפיוס ותיקון בין האחים.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה׃
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד׃
זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ׃
אִם־תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם־בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם־יְהוָה׃
אִם־גַּנָּבִים בָּאוּ־לְךָ אִם־שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם־בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת׃
אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו׃
עַד־הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ׃
הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו׃
וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת־אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל׃
מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם׃
בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שערו [שְׁעָרָיו] וְעַל־יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם־אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם׃
וְאַל־תֵּרֶא בְיוֹם־אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל־תִּשְׂמַח לִבְנֵי־יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל־תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה׃
אַל־תָּבוֹא בְשַׁעַר־עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל־תֵּרֶא גַם־אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל־תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ׃
וְאַל־תַּעֲמֹד עַל־הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת־פְּלִיטָיו וְאַל־תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה׃
כִּי־קָרוֹב יוֹם־יְהוָה עַל־כָּל־הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃
כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל־הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל־הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃
וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם׃
וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא־יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת־הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת־שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת־הַגִּלְעָד׃
וְגָלֻת הַחֵל־הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־כְּנַעֲנִים עַד־צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב׃
וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה׃