תנ״ך יקר פתח באפליקציה

נחמיה · פרק ט׳

אנטומיה של וידוי לאומי

👑

וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא־זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ־רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם׃

פסוק יז
התאמת תוכן לפי גיל

עמוד האור שמראה את הדרך

הלילה, ילדים חביבים, נספר על יום מיוחד מאוד בירושלים העתיקה. כל האנשים, הגדולים והקטנים, התאספו יחד בכיכר העיר. הם רצו להקשיב לסיפורים היפים מתוך ספר התורה ולחשוב על הדרך שלהם. הלוויים, שהיו המורים והזמרים של העם, נעמדו על במה גבוהה וסיפרו להם את כל ההיסטוריה של העם שלנו. הם הזכירו איך אלוהים ברא את העולם המופלא, ואיך במדבר החם הוא שלח להם ענן נעים שיגן עליהם מהשמש ביום, ועמוד אש זוהר שיאיר להם את הדרך בלילה. הלוויים סיפרו שלפעמים האנשים שכחו להקשיב ועשו טעויות, אבל אלוהים, שהוא מלא באהבה ובסליחה, תמיד חיבק אותם מחדש ועזר להם. בסוף הערב, כולם הרגישו בלב שהם רוצים להיות טובים יותר, לעזור זה לזה ולצעוד יחד בדרך הטובה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו כהורים שהחמלה והסבלנות שלנו כלפי הילדים, גם ברגעים קשים, הן הבסיס לביטחון שלהם בעולם.

טיפ להורים

הפרק עוסק בחשיבות של חשבון נפש, אך עושה זאת מתוך מקום של חמלה גדולה וסליחה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להראות לילדים שטעויות הן חלק טבעי מהחיים ומהלמידה. במקום ליצור תחושת אשמה סביב התנהגות לא רצויה, כדאי לעודד את הילד להתבונן במה שקרה, להבין את ההשלכות, ולחשוב יחד איתו על דרך מעשית להשתפר בפעם הבאה. השיחה צריכה תמיד להסתיים בידיעה שהאהבה והתמיכה שלנו אינן תלויות בדבר.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היה לך עמוד אש קטן משלך, לאן היית רוצה שהוא יאיר לך את הדרך?
  • האם אתה זוכר פעם שמישהו ביקש ממך סליחה, ואיך זה הרגיש לסלוח לו?
  • מהו הדבר הטוב ביותר שקרה לך היום שהיית רוצה להגיד עליו תודה לפני השינה?

הספר הגדול של הזיכרונות

דמיינו שאתם עומדים בכיכר ענקית בירושלים העתיקה. מסביבכם המון אנשים, כולם לובשים בגדים פשוטים, צמים ולא אוכלים דבר. הם עצובים, אבל גם מתרגשים מאוד. פתאום, קבוצה של מורים חכמים שנקראים לווים עולה על במה גבוהה. בקול רם וצלול הם מתחילים לספר סיפור ארוך ומפתיע – הסיפור של העם שלנו! הם מזכירים איך אלוהים ברא את השמיים הכחולים ואת הים העמוק, איך הוציא אותנו ממצרים ואיך דאג לנו במדבר החם עם ענן קריר ביום ועמוד אש מאיר בלילה. הלוויים מספרים ביושר שלפעמים העם עשה טעויות ולא הקשיב, אבל אלוהים תמיד סלח להם באהבה גדולה. כולם מקשיבים בשקט, מבינים את העבר ומבטיחים להתחיל מחדש.

מה הפסוק אומר?

אלוהים הוא כמו אבא ואמא שתמיד מוכנים לסלוח לנו ולחבק אותנו מחדש, גם כשאנחנו עושים טעויות גדולות.

הידעת?

ביום הזה, האנשים הקשיבו לקריאה בתורה במשך שלוש שעות שלמות, ועוד שלוש שעות הם התפללו וביקשו סליחה!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יבטיחו האנשים לעשות עכשיו, אחרי שהם הבינו את כל הטעויות של העבר? בפרק הבא נגלה את ההסכם המיוחד שהם חותמים עליו!

לנקות את השולחן ולהתחיל מחדש

בפרק זה, בני ישראל שנמצאים בעיצומו של תהליך בנייה מחדש של ירושלים אחרי הגלות, מתכנסים ליום דרמטי במיוחד. הם לא באים לחגוג, אלא לעשות 'סטופ' ולחשוב. הם צמים, מתלבשים בשקים פשוטים ומקדישים שעות ארוכות לקריאה בתורה ולחשבון נפש עמוק. הלוויים מובילים אותם בתפילה מדהימה שהיא למעשה סקירה היסטורית של העם: החל מאברהם אבינו, דרך יציאת מצרים, הניסים במדבר, ועד הכניסה לארץ ישראל. התפילה לא מייפה את המציאות – היא מציגה בגלוי את רגעי השפל, את המרידות ואת כפיות הטובה של העם לאורך הדורות, לצד הסבלנות האינסופית והסליחה של אלוהים. המטרה של המפגש הזה היא לקחת אחריות על העבר כדי לבנות עתיד יציב וטוב יותר בארצם.

מה הפסוק אומר?

גם כשאתה מרגיש שפישלת לגמרי והרסת הכל, תמיד יש דרך חזרה. סליחה היא כוח חזק יותר מכל טעות.

Life Hack

כשמשהו משתבש, אל תבזבז אנרגיה על להסתיר את זה. להודות בטעות בגלוי זה הצעד הראשון והכי חזק כדי לתקן ולצאת לדרך חדשה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעשות שיחת קבוצה רצינית אחרי תקופה ארוכה של מריבות וחוסר הבנות בכיתה, שבה כולם מחליטים להניח את האגו בצד, להודות במה שלא עבד, ולכתוב אמנה כיתתית חדשה.

להביט במראה בלי פילטרים

הפרק מתאר אירוע מכונן ומלא רגש בירושלים של ימי שיבת ציון, זמן קצר לאחר סיום בניית חומות העיר. העם כולו מתכנס ביום העשרים וארבעה לחודש השביעי ליום מיוחד של צום, התבודדות חברתית וחשבון נפש לאומי עמוק. הם לובשים שקים, שמים אדמה על ראשם, קוראים בתורה ומתוודים על חטאיהם וחטאי אבותיהם. הלוויים נושאים תפילה היסטורית ארוכה ומפורטת, המגוללת את מערכת היחסים המורכבת והסוערת בין אלוהים לעמו לאורך הדורות. התפילה נפתחת בבריאת העולם ובברית עם אברהם, ממשיכה ביציאת מצרים המופלאה ובמתן תורה בהר סיני, ומתעכבת על חטאי המדבר הקשים כמו עגל הזהב. היא מתארת את תקופת השופטים והמלכים כמעגל בלתי נגמר של חטא, עונש, זעקה לעזרה והצלה אלוהית חומלת. בסופו של דבר, הדוברים מגיעים להווה הכואב והמפוכח שלהם: למרות שהם חזרו פיזית לארצם, הם עדיין משועבדים למלכים זרים בגלל חטאי העבר, ותבואת הארץ הולכת לזרים. מתוך נקודת שפל זו, ומתוך הבנה עמוקה של ההיסטוריה שלהם, הם מחליטים ליצור ברית חדשה, חתומה ומחייבת עם אלוהים כדי לשנות את גורלם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המרגש הזה מבטא את נקודת המפנה הרגשית והתיאולוגית בפרק כולו: למרות כפיות הטובה העמוקה של העם במדבר וחטא עגל הזהב, אלוהים מתגלה לא כמעניש כועס וחסר רחמים, אלא כמי שמהותו הפנימית היא סליחה, חנינה וחסד. זהו לב התפילה, המעניק לשבי הגלות את הביטחון לפנות אליו שוב ולבקש התחלה חדשה.

להעמקה בסיפור

מה שמעניין בפרק הזה הוא הדרך שבה העם בוחר לעצב את הזהות שלו מחדש. הם לא מנסים להמציא לעצמם עבר מפואר ומושלם. להפך, התפילה של הלוויים היא מסמך היסטורי חושפני שמציג את אבותיהם באור די מביך: קשי עורף, מורדים, ואפילו רוצחי נביאים. אז למה לעשות את זה? למה להזכיר את כל הפדיחות של העבר ברגע של התחלה חדשה? התשובה טמונה בהבנה שלקיחת אחריות היא המפתח לחירות אמיתית. בני ישראל מבינים שהמצב הפוליטי הקשה שלהם בהווה – העובדה שהם עבדים בארצם שלכם תחת שלטון פרס – אינו מקרי. הוא תוצאה של שרשרת בחירות גרועות. על ידי זיהוי הדפוס ההיסטורי הזה, הם מנסים לשבור את הלופ. הם מבינים שאלוהים תמיד היה שם בשבילם, חנון ורחום, והבעיה מעולם לא הייתה בצד שלו. הניתוח ההיסטורי הזה משמש כפלטפורמה להתחייבות מעשית: הם לא רק מצטערים, הם הולכים לחתום על חוזה חדש שישנה את חייהם. זהו שיעור מדהים על הכוח של זיכרון קולקטיבי ככלי לתיקון חברתי ואישי. אם תחשבו על זה, הצעד הזה דורש אומץ אדיר. קל בהרבה להאשים את האויבים, את האימפריה הפרסית או את הנסיבות הקשות. אבל מנהיגי שיבת ציון מבינים שכל עוד אתה מאשים אחרים, אתה נשאר חסר אונים. ברגע שאתה אומר 'אנחנו אשמים, אנחנו טעינו', אתה מחזיר לעצמך את השליטה על הגורל שלך. התפילה הזו היא לא סתם רשימת תלונות, אלא מפת דרכים פסיכולוגית: היא מתחילה בבריאה, עוברת דרך הנסים הגדולים כדי להזכיר לעם את הפוטנציאל שלהם, ואז מציבה מולם מראה חדה של המציאות. הניגוד בין הטוב האלוהי לבין המרד האנושי מחדד את הצורך בשינוי קיצוני בהתנהגות שלהם מעתה ואילך. בנוסף, שימו לב לחשיבות של הספר בסיפור הזה. הם לא רק מתפללים מהלב, הם קוראים בספר התורה במשך שעות. הספר הופך להיות העוגן שלהם, המקור שממנו הם שואבים את הידע על מי הם ומה הם אמורים לעשות. בעידן שבו הכל היה הרוס ומבולבל, הספר העניק להם סדר ויציבות. דרך הקריאה המשותפת, הם מבינים שהסיפור שלהם גדול בהרבה מהרגע הנוכחי, ושיש להם תפקיד היסטורי להמשיך ולמלא.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לכתוב את 'ההיסטוריה של הטעויות' שלך בשנה האחרונה, מה היה הדפוס המרכזי שהיית מגלה, ואיך היית מנסה לשבור אותו?

אנטומיה של וידוי לאומי

נחמיה פרק ט' מציג את אחד ממעמדי התשובה והווידוי המרשימים ביותר במקרא. בעיצומה של תקופת שיבת ציון, לאחר חנוכת חומות ירושלים וחגיגות חג הסוכות, מתכנס הציבור כולו ביום העשרים וארבעה לחודש השביעי למפגש טעון של צום, לבישת שק והתעטפות באפר. האירוע נפתח בהיבדלות מבני הנכר ובקריאה ממושכת בספר תורת אלוהים, הנמשכת כרבע מהיום, כאשר רבע נוסף מוקדש לווידוי ולהשתחוויה עמוקה. מנהיגי העם, הלוויים, עולים על הבמה ונושאים תפילה מונומנטלית בקול גדול. תפילה זו היא סקירה היסטורית-תיאולוגית שיטתית של תולדות ישראל: החל בבחירת אברהם וברית הבתרים, דרך יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הניסים והמרדים במדבר, כיבוש הארץ, ועד לתקופת השופטים והמלכים המאופיינת במחזוריות של חטא, עונש והצלה. התפילה מסתיימת בתיאור המציאות העגומה של ימיהם – היותם עבדים בארצם תחת שלטון אימפריאלי זר של פרס, כאשר תבואת האדמה הולכת למלכים זרים והם נתונים בצרה גדולה. תיאור זה מכין את הקרקע לחתימה על אמנה מחודשת ומחייבת עם אלוהים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המרגש הזה מבטא את נקודת המפנה הרגשית והתיאולוגית בפרק כולו: למרות כפיות הטובה העמוקה של העם במדבר וחטא עגל הזהב, אלוהים מתגלה לא כמעניש כועס וחסר רחמים, אלא כמי שמהותו הפנימית היא סליחה, חנינה וחסד. זהו לב התפילה, המעניק לשבי הגלות את הביטחון לפנות אליו שוב ולבקש התחלה חדשה.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ט' בספר נחמיה מהווה יצירה ספרותית ותיאולוגית מופתית, המנסחת מחדש את זהותה של קהילת שבי ציון דרך פריזמה של היסטוריוגרפיה וידויית. המבנה הספרותי של התפילה מבוסס על ניגוד קוטבי קבוע וחוזר: חסדו המוחלט, עקביותו ונאמנותו של אלוהים לברית, מול סרבנותו, כפיות טובתו ומרדנותו של העם. הלוויים אינם מנסים ליצור נרטיב היסטורי הרואי; להפך, הם מפרקים את המיתוסים הלאומיים ומציגים את ההיסטוריה כשרשרת של הזדמנויות מוחמצות. מילת המפתח החוזרת בפרק היא 'הזִידוּ' (מלשון זדון), המתארת את חטאי העם כבחירה מודעת ומכוונת במרד, לעומת 'רחמיך הרבים' של האל המונעים כליה מוחלטת. מבחינה היסטורית, התפילה משקפת את המעבר מדת הממוקדת במקדש ובפולחן לדת הממוקדת בספר ובלמידה. קריאת התורה קודמת לווידוי, וההבנה ההיסטורית נגזרת מתוך הטקסט המקראי עצמו. התפילה משלבת בתוכה השפעות ניכרות מספר דברים ומספר יחזקאל, ומציגה תפיסה שבה הגלות והשעבוד הנוכחי אינם עדות לחולשתו של אלוהים, אלא דווקא לצדקתו ('וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ כִּי־אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ'). ההכרה הציבורית בעובדה שהם 'עבדים' על אדמתם שלהם, ותבואת הארץ הולכת למלכים זרים, אינה מובילה לייאוש אלא לקבלת אחריות אקטיבית. זהו וידוי שאינו מתמצה בהלקאה עצמית רגשית, אלא משמש כמצע קוגניטיבי והיסטורי הכרחי לקראת כריתת האמנה בפרק הבא. הקהילה מעצבת את עתידה לא על בסיס הכחשת העבר, אלא על בסיס הטמעתו העמוקה בזיכרון המשותף. בנוסף, התפילה מציגה תהליך מרתק של דמוקרטיזציה דתית. הלוויים מובילים את התפילה, אך העם כולו שותף פעיל בצום, בלבוש השק ובקבלת האחריות. אין כאן מתווך יחיד כמו משה או מלך דמוי דוד; הקהילה כולה עומדת מול אלוהיה ומגדירה את עצמה מחדש. המעבר החד מהשבח הקוסמי בפתח התפילה ('אַתָּה־הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם') אל המציאות הפוליטית המדכאת בסופה, יוצר מתח דרמטי חריף. הוא מדגיש את הפער בין הריבונות האלוהית המוחלטת על היקום לבין חוסר האונים הזמני של עמו, פער שניתן לגשר עליו רק באמצעות שיבה מלאה לחוקי התורה ונאמנות מוחלטת לברית. נשים לב גם לשימוש המתוחכם במבנה כרונולוגי: התפילה נעה במדויק מתקופת האבות, דרך מצרים, סיני, המדבר, כיבוש הארץ, תקופת השופטים והמלכים, ועד להווה. כל שלב בהיסטוריה מאופיין בנס אלוהי מול כישלון אנושי, אך גם בפתרון אלוהי מחודש. הפירוט המדויק של מתנות המדבר (מן, מים, בגדים שלא בלו) נועד להזכיר לקהילה הענייה של ימי נחמיה שאלוהים מסוגל לכלכל אותם גם בתנאים הקשים ביותר של מחסור וחולשה פוליטית.

לקחים לחיים
  • אחריות רדיקלית על ההווהבמצבי משבר אישיים או ארגוניים, הנטייה הטבעית היא להאשים נסיבות חיצוניות או גורמים אחרים. הלקח מהפרק מציע גישה הפוכה: בחינה עצמית נוקבת ונטילת אחריות מלאה על החלק שלנו במצב. רק כאשר אנו מפסיקים להציג את עצמנו כקורבנות של הנסיבות, אנו מקבלים את הכוח לשנות אותן.
  • הזיכרון ככלי לתיקון ולא למאסראנשים רבים נמנעים מלהביט בעברם מחשש שיטבעו באשמה או בבושה. הפרק מלמד אותנו שהמטרה של זכירת הכישלונות אינה ענישה עצמית, אלא למידה. הבנת הדפוסים השליליים שלנו בעבר היא הדרך היחידה להבטיח שלא נחזור עליהם בעתיד, והיא מאפשרת לנו לסלוח לעצמנו ולצמוח.
  • הצורך באמנה מעשיתתובנות רוחניות או רגשיות, עמוקות ככל שיהיו, נוטות להתפוגג ללא תרגום מעשי. הקהילה בנחמיה אינה מסתפקת בבכי ובווידוי, אלא מתקדמת לעבר התחייבות כתובה וברורה. בחיי היומיום, כאשר אנו מחליטים על שינוי (בזוגיות, בקריירה או באורח החיים), עלינו לעגן אותו בצעדים קונקרטיים ובמחויבויות ברורות כדי להעניק לו קיום לאורך זמן.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה מתח מובנה בין צדק אלוהי לבין סבל אנושי: מצד אחד, העם מצהיר שאלוהים צדיק וכל הסבל שהגיע עליהם מוצדק לחלוטין בשל חטאיהם. מצד שני, הם מתארים מציאות קשה של שעבוד ועוני בארצם שלהם ('ובצרה גדולה אנחנו'). דילמה זו מעוררת את השאלה: האם קבלה מוחלטת של אשמה דתית והיסטורית מייתרת את הזעקה המוסרית נגד הסבל והשעבוד, או שמא היא הדרך היחידה לשמר את האמונה באל צדיק בתוך עולם של חורבן?

📖 קראו את הפרק המלא

וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם׃

וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל־חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵיהֶם׃

וַיָּקוּמוּ עַל־עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃

וַיָּקָם עַל־מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃

וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִן־הָעוֹלָם עַד־הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה׃

אַתָּה־הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ את [אַתָּה] עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃

אַתָּה־הוּא יְהוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃

וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה׃

וַתֵּרֶא אֶת־עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת־זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל־יַם־סוּף׃

וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל־עֲבָדָיו וּבְכָל־עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה׃

וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ־הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת־רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים׃

וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ׃

וְעַל הַר־סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים׃

וְאֶת־שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ׃

וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂאתָ אֶת־יָדְךָ לָתֵת לָהֶם׃

וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺתֶיךָ׃

וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא־זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ־רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־וחסד [חֶסֶד] וְלֹא עֲזַבְתָּם׃

אַף כִּי־עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת׃

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן לֹא־סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת־עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ׃

וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא־מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם׃

וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ׃

וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת־אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת־אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן׃

וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת׃

וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת־מַלְכֵיהֶם וְאֶת־עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם׃

וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים־כָּל־טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל׃

וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת־תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר־הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת׃

וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם׃

וּכְנוֹחַ לָהֶם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים׃

וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל־תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא־שָׁמְעוּ לְמִצְוֺתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ־בָם אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ׃

וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד־נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת׃

וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא־עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה׃

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל־יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר־מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל־עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ כִּי־אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ׃

וְאֶת־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל־מִצְוֺתֶיךָ וּלְעֵדְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם׃

וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר־נָתַתָּ לָהֶם וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר־נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא־שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים׃

הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת־פִּרְיָהּ וְאֶת־טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ׃

וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר־נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←