תנ״ך יקר פתח באפליקציה

נחמיה · פרק ז׳

נחמיה ז': אסטרטגיית הביצור והאכלוס של ירושלים

👑

וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל־לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים וְאֶת־הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ׃

פסוק ה
התאמת תוכן לפי גיל

הספר המיוחד של ירושלים

הלילה נספר על ירושלים של פעם, עיר גדולה ויפה עם חומות אבן חזקות ושערים נעולים. אבל העיר הייתה שקטה ועצובה, כי כמעט לא גרו בה אנשים! נחמיה, המנהיג החכם, הביט ברחובות הריקים וידע שחומות הן רק אבנים, ומה שבאמת עושה עיר שמחה זה האנשים שגרים בה. אלוהים נתן לנחמיה רעיון נפלא בלב. נחמיה מצא ספר עתיק ומיוחד, שבו היו כתובים השמות של כל המשפחות שעלו לירושלים לפני שנים רבות. הוא אסף את כל האנשים, קרא בשמותיהם, ועזר לכל משפחה למצוא את המקום והתפקיד שלה בעיר. פתאום, כל אחד הרגיש שייך וחשוב! כולם שמחו לדעת מאיפה הם באו, והתחילו לבנות יחד את הבתים שלהם בירושלים, כדי שהעיר תהיה שוב מלאה באור, בצחוק של ילדים ובשירים שמחים.

מה הפסוק אומר?

נחמיה מלמד אותנו שחיבור לשורשים המשפחתיים מעניק לילדים תחושת ביטחון ויציבות, במיוחד ברגעים של שינוי ובנייה מחדש.

טיפ להורים

הסיפור של נחמיה מדגיש את החשיבות של תחושת שייכות וחיבור לשורשים המשפחתיים. עבור ילדים, הידיעה שהם חלק משרשרת משפחתית ארוכה מעניקה ביטחון עצמי וחוסן נפשי. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על ההיסטוריה משפחתית שלכם: לספר לו סיפור קצר על סבא או סבתא, או על מקום שממנו הגיעה המשפחה. שיחה כזו מחזקת את תחושת ה'ביחד' המשפחתית ומלמדת את הילד שהוא חלק מסיפור גדול ומיוחד שנמשך גם היום.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לכתוב בספר המשפחה שלנו סיפור אחד מיוחד עלינו, איזה סיפור היית בוחר?
  • מה הופך את הבית שלנו למקום כל כך נעים ובטוח בשבילך?
  • איזה תפקיד חשוב היית רוצה שיהיה לך אם היינו בונים עיר חדשה ביחד?

העיר הגדולה והספר הסודי של נחמיה

דמיינו שאתם עומדים בתוך עיר ענקית ויפהפייה. החומות שלה גבוהות וחזקות, השערים נעולים, אבל כשאתם מביטים סביב – כמעט אין בה אנשים! הרחובות שקטים מדי, ואין ילדים שמשחקים בחוץ. זה בדיוק מה שראה נחמיה, המנהיג האמיץ, בירושלים של פעם. החומה כבר עמדה, אבל העיר הייתה ריקה ועצובה. נחמיה ידע שבתים וחומות הם רק אבנים, ומה שבאמת עושה עיר שמחה זה האנשים שגרים בה. פתאום, נחמיה קיבל רעיון נפלא מאלוהים! הוא מצא ספר ישן וסודי, מלא בשמות של כל המשפחות שעלו לירושלים שנים רבות לפני כן. הוא החליט לאסוף את כולם, למצוא לכל משפחה את המקום המיוחד שלה, ולהחזיר את האור והשמחה לרחובות. כולם התרגשו לגלות מאיפה הם באו ואיך הם יכולים לעזור לעיר שלהם לגדול.

מה הפסוק אומר?

נחמיה מרגיש שאלוהים נותן לו רעיון נהדר בלב: לאסוף את כל האנשים ולבדוק מי המשפחה של כל אחד, כדי שכולם ירגישו שייכים וידעו מאיפה הם באו.

הידעת?

הידעתם שנחמיה קבע חוק מיוחד? שערי ירושלים נפתחו רק כשהשמש כבר הייתה גבוהה וחמה בשמים, כדי שאף אויב לא יוכל להתגנב פנימה בבוקר המוקדם!

מה יקרה בפרק הבא?

אחרי שכולם מצאו את המשפחות שלהם והתיישבו בבתים, הגיע הזמן לחגיגה ענקית. מה יקרה כשכל העם יתאסף יחד ברחוב הראשי? נגלה בפרק הבא!

מחומה לקהילה: המפקד הגדול של ירושלים

לאחר עבודה קשה ומאומצת, נחמיה, פחה יהודה מטעם האימפריה הפרסית, מסיים לבנות את חומת ירושלים ומציב את שעריה. העיר מוגנת פיזית, אך נחמיה נתקל בבעיה קשה: ירושלים ענקית ומרווחת, אבל כמעט ואין בה תתושבים, והבתים עדיין הרוסים. כדי לפתור זאת, נחמיה ממנה את חנני אחיו ואת חנניה שר הבירה לשמור על העיר, ומורה להם לנעול את השערים עד שהשמש תהיה חמה וגבוהה. בהשראה אלוהית, נחמיה מחליט לערוך מפקד אוכלוסין מקיף. הוא מוצא ספר יוחסין עתיק של המשפחות שעלו מבבל עם זרובבל עשרות שנים קודם לכן. הרשימה המפורטת בפרק מונה אלפי כוהנים, לויים, משוררים ואזרחים. המפקד הזה עוזר לנחמיה לארגן מחדש את העם, לחזק את תחושת השייכות הלאומית שלהם, ולהכין את התשתית ליישוב העיר מחדש.

מה הפסוק אומר?

נחמיה מבין שכדי לבנות חברה חזקה, לא מספיק לבנות חומות מסביב לעיר. צריך לחבר את האנשים להיסטוריה ולמשפחה שלהם, כדי שידעו מי הם וירגישו חלק מהקבוצה.

Life Hack

כשאתה מתחיל פרויקט גדול או נכנס לקבוצה חדשה, אל תסתפק רק ב'לעשות את העבודה'. קח זמן להכיר את האנשים שאיתך, את הרקע שלהם ואת החוזקות שלהם. קשרים חזקים וסדר פנימי הם המפתח להצלחה ארוכת טווח.

מקבילה מודרנית

זה כמו להקים שרת דיסקורד ענק ומעוצב עם המון ערוצים והגנות סייבר מעולות, אבל לגלות שאין בו כמעט משתמשים פעילים. המנהל של השרת צריך להתחיל להזמין אנשים, לתת להם תפקידים מתאימים לפי מה שהם אוהבים לעשות, וליצור קהילה חיה ותוססת כדי שהשרת לא יישאר שומם.

התוכנית של נחמיה: איך הופכים עיר רפאים למרכז העולם?

בפרק זה, נחמיה משלים את המשימה הפיזית הגדולה של בניית חומת ירושלים והעמדת הדלתות בשערים. הוא ממנה את חנני אחיו ואת חנניה, מפקד המצודה, לנהל את העיר בשל אמינותם ויראת השמיים שלהם. נחמיה קובע נהלי אבטחה קשוחים: השערים ייפתחו רק בשעות החמות של היום, והתושבים ישמרו על העיר, כל אחד מול ביתו שלו. אולם, נחמיה מזהה בעיה דמוגרפית קשה – העיר רחבת ידיים אך ריקה מאדם. כדי לפתור זאת, הוא מקבל השראה אלוהית לערוך מפקד אוכלוסין של כל העם. הוא מאתר את 'ספר היחס' – רשימת העולים המקורית שעלו מבבל לירושלים עם זרובבל וישוע עשרות שנים קודם לכן. הפרק מפרט באריכות את שמות המשפחות, מספר האנשים בכל קבוצה, ואת התרומות הנדיבות שהעניקו ראשי האבות ונחמיה עצמו לטובת המקדש והעיר. בסופו של דבר, העם מתיישב בעריו לקראת החודש השביעי, מוכן לשלב הבא בשיקום הרוחני. בזכות המפקד, נחמיה מצליח לבסס מחדש את הסדר החברתי והדתי ביהודה, ומחזק את תחושת השייכות של התושבים השבים לציון אל מול האיומים החיצוניים המקיפים אותם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את הרגע שבו נחמיה מבין שחומות אבן אינן מספיקות להגנת ירושלים; יש צורך בבניית הקהילה עצמה. ההשראה האלוהית מובילה אותו לערוך מפקד אוכלוסין המבוסס על רשימות העבר. דרך איתור ספר היחס של העולים הראשונים מבבל, נחמיה מחבר את ההווה השברירי לשורשים ההיסטוריים של העם, ומניח את היסודות לזהות הלאומית והדתית המחודשת בארץ ישראל.

להעמקה בסיפור

תחשבו על הרגע הזה שבו אתם מסיימים משימה ענקית שכולם דיברו עליה, ופתאום מגלים שהעבודה האמיתית רק מתחילה. נחמיה עבד בטירוף כדי להקים את החומות של ירושלים מול אויבים שניסו להכשיל אותו בכל דרך. עכשיו החומה עומדת, הדלתות נעולות, והעיר בטוחה. אבל כשנחמיה מסתכל מסביב, הוא רואה עיר רפאים. יש חומות, אבל אין קהילה. אין כמעט בתים בנויים, והאוכלוסייה קטנה מדי בשביל להגן על שטח כזה גדול. כאן מתגלה הגאונות הניהולית של נחמיה. הוא מבין שביטחון לא מגיע רק מאבנים וברזל, אלא מהאנשים שמוכנים להילחם על הבית שלהם. הצעד הראשון שלו הוא מינוי אנשי אמון – חנני וחנניה, שהיו ידועים כאנשי אמת. הצעד השני הוא קביעת שמירה אזרחית: כל תושב שומר מול הבית שלו. זה יוצר מחויבות אישית עמוקה – אתה לא שומר על איזה אתר מרוחק, אתה שומר על המשפחה שלך. אבל הצעד המרתק ביותר הוא המפקד הקהילתי. נחמיה לא סתם סופר ראשים; הוא מחפש את השורשים של האנשים. כשהוא מוצא את 'ספר היחס' של העולים הראשונים מבבל, הוא בעצם מזכיר להם מי הם. בתקופה של בלבול ואי-יציבות, לדעת לאיזו משפחה אתה שייך ומה הסיפור של סבא שלך שעלה מהגלות, זה מה שנותן לאנשים את הכוח להרגיש בבית. הרשימה הארוכה של השמות והמספרים בפרק עשויה להיראות לנו משעממת במבט ראשון, אבל עבור האנשים ההם היא הייתה תעודת הזהות שלהם. היא הוכיחה שהם לא פליטים אבודים, אלא חלק משרשרת דורות מפוארת שממשיכה להיכתב בירושלים.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לבחור אדם אחד שינהל את הפרויקט הכי חשוב בחיים שלך, היית מעדיף מישהו מוכשר ומבריק במיוחד, או אדם כמו חנניה – שהתכונה המרכזית שלו היא שהוא 'איש אמת וירא אלוהים'? מה לדעתך קריטי יותר להצלחה ארוכת טווח?

נחמיה ז': אסטרטגיית הביצור והאכלוס של ירושלים

נחמיה פרק ז' מהווה נקודת מפנה דרמטית בספר נחמיה, המעבירה את הפוקוס מן הבנייה הפיזית אל הארגון החברתי והדמוגרפי של יהודה. לאחר השלמת בניית החומה והעמדת דלתות השערים, נחמיה ממנה את השוערים, המשוררים והלויים לתפקידיהם. הוא מפקיד את הנהגת ירושלים בידי חנני אחיו וחנניה שר הבירה, ומנחה אותם לנקוט אמצעי ביטחון קפדניים ביותר בשמירה על שערי העיר ובהצבת משמרות מקרב התושבים. אולם, נחמיה ניצב בפני אתגר חמור: ירושלים רחבת ידיים וגדולה, אך האוכלוסייה בה דלילה ביותר והבתים טרם נבנו מחדש. בהשראה אלוהית, נחמיה מחליט לערוך מפקד אוכלוסין מקיף של האצילים, הסגנים והעם כולו. במהלך ההכנות, הוא מאתר את 'ספר היחס' – רשימת היוחסין ההיסטורית של גולי בבל שעלו ארצה עם זרובבל וישוע בגל העלייה הראשון. הפרק מפרט באריכות את הרשימה הזו, המחלקת את השבים לפי משפחותיהם, מקומות מוצאם ותפקידיהם הדתיים. בסיום המפקד, מתוארות התרומות הנדיבות של ראשי האבות, נחמיה והעם לטובת אוצר המקדש, והפרק נחתם בהתיישבותם המסודרת של בני ישראל בעריהם עם הגעת החודש השביעי.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את הרגע שבו נחמיה מבין שחומות אבן אינן מספיקות להגנת ירושלים; יש צורך בבניית הקהילה עצמה. ההשראה האלוהית מובילה אותו לערוך מפקד אוכלוסין המבוסס על רשימות העבר. דרך איתור ספר היחס של העולים הראשונים מבבל, נחמיה מחבר את ההווה השברירי לשורשים ההיסטוריים של העם, ומניח את היסודות לזהות הלאומית והדתית המחודשת בארץ ישראל.

הדרש — קריאה לעומק

בפרק ז' של ספר נחמיה, אנו עדים למעבר מתוחכם מאסטרטגיה צבאית-הנדסית לאסטרטגיה חברתית ודמוגרפית. בניית החומה, שהייתה מוקד הפרקים הקודמים, הושלמה בהצלחה, אך נחמיה מבין היטב כי חומת אבן ללא כוח אדם מגן היא מלכודת מוות. העיר ירושלים מתוארת כ'רחבת ידיים וגדולה, והעם מעט בתוכה'. השממה הדמוגרפית הזו מהווה איום ביטחוני וקיומי ממשי, שכן שטח פנים כה גדול דורש כוח אדם רב כדי להגן עליו מפני אויבי יהודה המקיפים אותה מכל עבר. תגובתו הראשונה של נחמיה היא מינוי הנהגה אמינה וקביעת נהלי חירום. הוא מפקיד את ירושלים בידי חנני אחיו וחנניה שר הבירה. ההנמקה לבחירתו של חנניה היא מוסרית ודתית: 'כי הוא כאיש אמת וירא את האלוהים מרבים'. בעיני נחמיה, מנהיגות בעת משבר דורשת נאמנות ויושרה מוחלטת ולא רק כישורים טכניים. נחמיה קובע נהלי אבטחה מחמירים ביותר: שערי ירושלים לא ייפתחו עד 'חום השמש' – בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם העתיק לפתוח את השערים עם שחר. החלטה זו נועדה למנוע התקפות פתע בחסות הערפל או הדמדומים, כאשר השומרים עדיין מנומנמים. בנוסף, הוא מיישם את עקרון השמירה הקהילתית: 'איש במישמרו ואיש נגד ביתו'. שיטה זו רותמת את האינסטינקט הבסיסי של הגנה על המשפחה והרכוש הפרטי לטובת הגנת הכלל, ומייצרת מחויבות אזרחית עמוקה. החלק המרכזי של הפרק מוקדש להעתקת רשימת היחס של עולי זרובבל (המקבילה ברובה לרשימה המופיעה בעזרא פרק ב'). שילוב הרשימה כאן אינו עניין טכני או יבש בלבד, אלא מהלך אסטרטגי מתוחכם. נחמיה מבין שכדי לאכלס את ירושלים מחדש ולבסס את הלגיטימיות של התושבים, הוא נדרש להגדיר מחדש את גבולות הקהילה. 'ספר היחס' משמש כלי פוליטי וחברתי ממדרגה ראשונה המגדיר 'מי שייך' לקהילת שבי ציון. המפקד יוצר סדר חברתי ומברר את מעמד הכהונה. כוהנים שלא הצליחו להוכיח את יחוסם המשפחתי, דוגמת בני חביה והקוץ, 'נגאלו מן הכהונה' ונאסר עליהם לאכול מקודש הקודשים עד שיעמוד כהן לאורים ותומים. החלטה זו מדגישה את השמירה הקפדנית על טהרת הקודש והסדר המעמדי. הרשימה המפורטת, הכוללת מספרים מדויקים של משפחות, ערים ותפקידים דתיים (שוערים, משוררים ונתינים), מעניקה לעם תחושת המשכיות היסטורית ומחויבות דתית ולאומית. היא מוכיחה להם שהם אינם פליטים חסרי שורשים, אלא המשך ישיר של ממלכת יהודה שלפני החורבן. הפרק מסתיים בתיאור התרומות הנדיבות שניתנו על ידי נחמיה (התרשתא), ראשי האבות ושאר העם לצורך חיזוק המקדש והעיר, ומסתיים בנימה אופטימית של יציבות וסדר: 'וישבו הכהנים והלויים... וכל ישראל בעריהם ויגע החודש השביעי'. נחמיה מצליח להפוך אוסף של פליטים חרדים לקהילה מוגנת, מאורגנת ומודעת לעברה, המוכנה לקראת השיקום הרוחני הגדול של הפרקים הבאים.

לקחים לחיים
  • יושרה ואמינות הן הבסיס למנהיגות יציבהבבחירת שותפים לדרך, מנהלים בעבודה או נציגי ציבור, אנו נוטים לעיתים להסתנוור מכישרון יוצא דופן או מכריזמה. מינויו של חנניה מלמד כי בעתות משבר ובנייה מחדש, התכונות הקריטיות ביותר הן אמינות ויושרה אישית ('איש אמת'). במקום העבודה או בניהול מיזם משותף, חפשו את האנשים שתוכלו לסמוך עליהם בעיניים עצומות, שכן אמינות היא הדבק שמחזיק מערכות לאורך זמן.
  • חיבור למטרות הכלל דרך האחריות האישיתהנחייתו של נחמיה להציב שומרים 'איש נגד ביתו' מציעה מודל ניהולי מבריק. כאשר אנו רוצים לרתום אנשים למשימה קבוצתית גדולה, עלינו למצוא את החיבור הישיר בין המשימה הכללית לבין האינטרס והאחריות האישית שלהם. בארגונים מודרניים, האצלת סמכויות המאפשרת לכל עובד להרגיש בעלות על ה'חלקה' שלו מייצרת מוטיבציה פנימית גבוהה בהרבה מאשר פיקוח חיצוני נוקשה.
  • שימור הזהות והזיכרון כעוגן בעתות שינויבעולם דינמי ומשתנה במהירות, קל לאבד את תחושת הכיוון והשייכות. העיסוק המדוקדק של נחמיה ברשימות היחס מלמד כי כדי להתקדם בבטחה אל העתיד, יש צורך בעוגן חזק של זיכרון היסטורי ומשפחתי. הקדישו זמן לתיעוד הסיפור המשפחתי, לשימור מסורות קהילתיות או לחיבור לערכי היסוד שלכם. הבנת השורשים שלכם תעניק לכם חוסן פנימי ויציבות לקבלת החלטות משמעותיות בחיים האישיים והמקצועיים.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה מתח מוסרי ופילוסופי נוקב סביב סוגיית הגדרת הגבולות של הקהילה. מצד אחד, נחמיה נדרש להגדיר גבולות ברורים ונוקשים של יוחסין כדי לשמור על ייחודו וקיומו של המיעוט היהודי השב לציון, ואף להדיר כוהנים שאינם מוצאים את רישומיהם. מצד שני, גישה אקסקלוסיבית ונוקשה זו עלולה להוביל להדרה כואבת של אנשים המבקשים בכנות לקחת חלק בבניין הארץ והמקדש אך חסרים את התיעוד הפורמלי. הדילמה בין הצורך בשימור זהות וגבולות קהילתיים לבין השאיפה להכלה ופתיחות נותרת פתוחה ומלווה את החברה האנושית עד ימינו.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם׃

וָאֲצַוֶּה אֶת־חֲנָנִי אָחִי וְאֶת־חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל־יְרוּשָׁלִָם כִּי־הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת וְיָרֵא אֶת־הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים׃

ויאמר [וָאֹמַר] לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד־חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ׃

וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדוֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם׃

וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל־לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים וְאֶת־הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ׃

אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וְלִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ׃

הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפֶּרֶת בִּגְוַי נְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל׃

בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי אָרַח שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי־פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ וְיוֹאָב אַלְפַּיִם וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁמֹנָה עָשָׂר׃

בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃

בְּנֵי זַתּוּא שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃

בְּנֵי זַכָּי שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים׃

בְּנֵי בִנּוּי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה׃

בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃

בְּנֵי עַזְגָּד אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה׃

בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה׃

בְּנֵי עָדִין שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה׃

בְּנֵי־אָטֵר לְחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה׃

בְּנֵי חָשֻׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃

בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה׃

בְּנֵי חָרִיף מֵאָה שְׁנֵים עָשָׂר׃

בְּנֵי גִבְעוֹן תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה׃

אַנְשֵׁי בֵית־לֶחֶם וּנְטֹפָה מֵאָה שְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה׃

אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃

אַנְשֵׁי בֵית־עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם׃

אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה׃

אַנְשֵׁי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד׃

אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם׃

אַנְשֵׁי בֵית־אֵל וְהָעָי מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃

אַנְשֵׁי נְבוֹ אַחֵר חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃

בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים׃

בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃

בְּנֵי־לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאֶחָד׃

בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃

הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה׃

בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃

בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה׃

בְּנֵי חָרִם אֶלֶף שִׁבְעָה עָשָׂר׃

הַלְוִיִּם בְּנֵי־יֵשׁוּעַ לְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי לְהוֹדְוָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה׃

הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה׃

הַשֹּׁעֲרִים בְּנֵי־שַׁלּוּם בְּנֵי־אָטֵר בְּנֵי־טַלְמֹן בְּנֵי־עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי מֵאָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנָה׃

הַנְּתִינִים בְּנֵי־צִחָא בְנֵי־חֲשֻׂפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת׃

בְּנֵי־קֵירֹס בְּנֵי־סִיעָא בְּנֵי פָדוֹן׃

בְּנֵי־לְבָנָה בְנֵי־חֲגָבָה בְּנֵי שַׁלְמָי׃

בְּנֵי־חָנָן בְּנֵי־גִדֵּל בְּנֵי־גָחַר׃

בְּנֵי־רְאָיָה בְנֵי־רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא׃

בְּנֵי־גַזָּם בְּנֵי־עֻזָּא בְּנֵי פָסֵחַ׃

בְּנֵי־בֵסַי בְּנֵי־מְעוּנִים בְּנֵי נפושסים [נְפִישְׁסִים׃]

בְּנֵי־בַקְבּוּק בְּנֵי־חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר׃

בְּנֵי־בַצְלִית בְּנֵי־מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא׃

בְּנֵי־בַרְקוֹס בְּנֵי־סִיסְרָא בְּנֵי־תָמַח׃

בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא׃

בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי־סוֹטַי בְּנֵי־סוֹפֶרֶת בְּנֵי פְרִידָא׃

בְּנֵי־יַעְלָא בְנֵי־דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל׃

בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי־חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמוֹן׃

כָּל־הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם׃

וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית־אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם׃

בְּנֵי־דְלָיָה בְנֵי־טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם׃

וּמִן־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל־שְׁמָם׃

אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ מִן־הַכְּהֻנָּה׃

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתוּמִּים׃

כָּל־הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים׃

מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרֲרִים וּמְשֹׁרֲרוֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃

גְּמַלִּים אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים׃

וּמִקְצָת רָאשֵׁי הָאָבוֹת נָתְנוּ לַמְּלָאכָה הַתִּרְשָׁתָא נָתַן לָאוֹצָר זָהָב דַּרְכְּמֹנִים אֶלֶף מִזְרָקוֹת חֲמִשִּׁים כָּתְנוֹת כֹּהֲנִים שְׁלֹשִׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃

וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹת וְכֶסֶף מָנִים אַלְפַּיִם וּמָאתָיִם׃

וַאֲשֶׁר נָתְנוּ שְׁאֵרִית הָעָם זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹא וְכֶסֶף מָנִים אַלְפָּיִם וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה׃

וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן־הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל־יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←