תנ״ך יקר פתח באפליקציה

מלכים ב · פרק כ״ה

קץ הממלכה: חורבן, אנרכיה וניצוץ אחרון של חסד

👑

וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל׃

פסוק כח
התאמת תוכן לפי גיל

הכוכב הקטן שמנצנץ בלילה

הלילה נספר על עיר מיוחדת מאוד שנקראת ירושלים. פעם, לפני שנים רבות, עמד בה בית מקדש יפהפה שהיה מלא באור ובשמחה. אבל יום אחד הגיעו זמנים קשים מאוד, ומלך בבל בא עם צבאו הגדול. האנשים בעיר היו עצובים ומודאגים, והמלך צדקיהו ניסה לברוח בלילה דרך גינה סודית, אך נתפס. העיר היפה ובית המקדש נשרפו, והרבה אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם וללכת למקום רחוק. זה היה לילה ארוך ועצוב מאוד לעם. אבל תדעו, ילדים חמודים, שגם בתוך הלילה הכי חשוך, תמיד נשאר כוכב קטן שמנצנץ. שנים רבות אחר כך, מלך בבל החדש החליט לעשות מעשה טוב וחומל: הוא הוציא את המלך יהויכין מהכלא העצוב, נתן לו בגדים חדשים ויפים, והזמין אותו לאכול איתו בשולחן המלכים. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם אחרי קושי גדול, תמיד מגיעים ימים טובים ומלאי אור.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו שגם כשהכל נראה אבוד ומפורק, תמיד יש סדק של אור ותקווה שיכול להיפתח במקומות הכי לא צפויים.

טיפ להורים

הפרק עוסק בחורבן גדול אך מסתיים בנקודת אור של חמלה ותקווה. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על התמודדות עם אכזבות או שינויים קשים בחייו (כמו מעבר דירה, פרידה מחבר או כישלון במשימה). הסבירו לו שגם כשאנחנו מרגישים שהכל 'נהרס' או עצוב, תמיד יש פתח להתחלה חדשה, ולפעמים אנשים טובים מופיעים בדיוק ברגעים שלא ציפינו להם כדי לעזור לנו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הרגיש המלך יהויכין כשהחליפו לו את בגדי הכלא לבגדים יפים ומכובדים?
  • כשאתה מרגיש קצת עצוב או שמשהו לא מצליח לך, מה הכי עוזר לך להרגיש טוב יותר?
  • איזה מעשה טוב קטן אנחנו יכולים לעשות מחר כדי לשמח מישהו שקצת עצוב לו?

האור הקטן שנדלק בחושך

דמיין שאתה עומד מול חומות של עיר גדולה ויפה, ירושלים של פעם. בתוך העיר עומד בית המקדש המפואר, מלא בזהב ובאור. אבל אז מגיע צבא גדול של מלך בבל ומקיף את העיר. האנשים בפנים נשארים בלי אוכל, והמלך צדקיהו מנסה לברוח בלילה דרך גינה נסתרת, אך נתפס. המקדש היפה נשרף באש, והעם נאלץ לעזוב את ביתו וללכת רחוק-רחוק. זה נשמע עצוב מאוד, נכון? אבל הסיפור לא נגמר בחושך. שנים רבות לאחר מכן, מלך בבל החדש מחליט לעשות מעשה טוב: הוא משחרר את המלך יהויכין מהכלא, נותן לו בגדים יפים ומזמין אותו לאכול איתו כל יום בשולחנו. פתאום, בתוך העצב, נדלק אור קטן של תקווה חדשה.

מה הפסוק אומר?

מלך בבל החליט להתנהג יפה אל יהויכין מלך יהודה שהיה עצוב בכלא, שחרר אותו ונתן לו מקום מכובד לאכול איתו.

הידעת?

ידעת שבית המקדש הראשון עמד כמעט 400 שנה לפני שנשרף בפרק הזה?

מה יקרה בפרק הבא?

האם העם יצליח לחזור אי פעם הביתה ולבנות מחדש את ירושלים? בספר הבא נגלה!

הנפילה הגדולה וההתחלה החדשה

הפרק הזה מתאר את אחד הרגעים הדרמטיים והקשים ביותר בהיסטוריה של העם שלנו: חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל. אחרי מצור ארוך ורעב כבד, חומות העיר נפרצות. המלך צדקיהו מנסה לברוח באישון לילה, אך נתפס על ידי הבבלים בערבות יריחו ונענש באכזריות. ירושלים נשרפת, כלי המקדש היקרים נבזזים ונלקחים לבבל, ורוב העם מוגלה מארצו. גם הניסיון להקים שלטון מקומי קטן תחת מנהיגותו של גדליהו בן אחיקם נכשל כשהוא נרצח. ובכל זאת, הספר בוחר לסיים בנימה אופטימית: יהויכין, המלך הקודם שהיה כלוא בבבל במשך 37 שנים, משוחרר מהכלא ומקבל יחס של כבוד. זהו רמז לכך שהסיפור של העם רחוק מלהסתיים.

מה הפסוק אומר?

אפילו אחרי שהכל נהרס והעם יצא לגלות, מלך בבל משחרר את המלך יהויכין ומכבד אותו. זה מראה שגם בנקודת השפל הכי נמוכה, המצב יכול להשתנות לטובה.

Life Hack

כשאתה חווה כישלון ענק או מרגיש שהכל נהרס, אל תסתכל על זה כסוף הדרך. לפעמים דווקא מתוך נקודת השפל מתחילה הצמיחה הבאה שלך.

מקבילה מודרנית

זה כמו שקבוצת ספורט מפסידה במשחק הגמר הכי חשוב של העונה והמועדון מתפרק, אבל אז השחקן הכוכב מקבל הזדמנות בקבוצה אחרת ומתחיל לבנות את הדרך חזרה למעלה.

כשהחומות קורסות: חורבן, בגידה ושביב של חסד

הפרק מביא אותנו אל קץ ממלכת יהודה. נבוכדנצר מלך בבל מטיל מצור ממושך על ירושלים, שמביא לרעב נורא בעיר. החומות נפרצות, והמלך צדקיהו מנסה להימלט בלילה דרך גן המלך, אך נתפס בערבות יריחו. הבבלים נוהגים בו באכזריות קשה: הם שוחטים את בניו לנגד עיניו, מעוורים אותו ולוקחים אותו בשלשלאות לבבל. זמן קצר לאחר מכן, נבוזראדן, מפקד הצבא הבבלי, שורף את בית המקדש, את ארמון המלך ואת בתי העיר, ומחריב את החומות. רוב האוכלוסייה מוגלית לבבל, למעט עניי הארץ שנשארים לעבוד את האדמה. בבל ממנה את גדליהו בן אחיקם לנהל את השארית שנותרה, אך הוא נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה, מה שגורם לתושבים הנותרים לברוח למצרים מפחד הבבלים. הפרק והספר כולו נחתמים כעבור 37 שנים, כאשר מלך בבל החדש משחרר את המלך הגולה יהויכין ומעניק לו מעמד מכובד.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חותם את ספר מלכים בנקודת אור מפתיעה. לאחר תיאור מפורט ומכאיב של חורבן ירושלים, שריפת המקדש וגלות העם, מגיע רגע של חסד אנושי בבבל הרחוקה. שחרורו של המלך הגולה יהויכין והושבתו בכבוד מעל מלכים אחרים מסמלים כי השושלת של בית דוד לא נמחקה לחלוטין, וכי גם מתוך החורבן העמוק ביותר נותר פתח לתקווה ולשיקום עתידי.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא נקודת האפס של ההיסטוריה היהודית באותה תקופה, רגע החורבן של בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה. אם נחשוב על זה, הסיפור כאן מציג קריסה טוטאלית בשלושה שלבים: דתית (שריפת המקדש), פוליטית (נפילת השושלת ורצח גדליהו) וגיאוגרפית (הגלות לבבל והבריחה למצרים). מה שמעניין כאן הוא הניגוד הקיצוני בין התיאור היבש והמפורט של ביזת כלי הנחושת והזהב מהמקדש לבין גודל הטרגדיה האנושית. הפירוט של מידות העמודים וכלי השרת שנלקחים לבבל משמש כקינה אילמת על פאר העבר שנעלם ברגע. רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה אמור להיות נקודת ההתחלה של שיקום מקומי, מדגיש את עומק השבר הפנימי והאנרכיה שנוצרה בעם. ואז, דווקא כשנראה שהכל אבוד ואין שום עתיד, הסיפור עושה תפנית חדה ועובר לבבל הרחוקה. שחרורו של יהויכין מכלאו הוא לא סתם אנקדוטה היסטורית; הוא מסר עמוק לקוראים בגלות. הוא אומר להם: נכון, הבית נחרב והמקדש איננו, אבל שושלת דוד עדיין חיה, ואפילו בלב האימפריה שכבשה אותנו, יש מקום לחמלה ולשינוי. זהו שיעור על הישרדות חברתית ורוחנית בתנאים הבלתי אפשריים ביותר.

שאלה למחשבה

אם הייתם בין עניי הארץ שנשארו בירושלים אחרי החורבן, האם הייתם בוחרים לבטוח בגדליהו ולנסות לשקם את החיים כאן, או לברוח למצרים מפחד הבבלים?

קץ הממלכה: חורבן, אנרכיה וניצוץ אחרון של חסד

הפרק חותם את ספר מלכים בתיאור כרונולוגי ומצמרר של חורבן ממלכת יהודה וירושלים בשנת 586 לפנה"ס. נבוכדנצר מלך בבל מטיל מצור ממושך על ירושלים, המביא לרעב קיצוני שבו נגמר הלחם בעיר. עם בקיעת החומות, המלך צדקיהו ואנשי מלחמתו נמלטים בלילה, אך צדקיהו נתפס בערבות יריחו על ידי הבבלים. הוא מובא למשפט בריבלה, שם שוחטים את בניו לנגד עיניו, מעוורים אותו והוא מובל בנחושתים לבבל. חודש לאחר מכן, נבוזראדן שורף את בית המקדש, את ארמון המלך ואת בתי העיר, ומנתץ את החומות. כלי הנחושת, הכסף והזהב של המקדש נבזזים ומובלים לבבל, ומרבית העם מוגלה, למעט דלת הארץ שנשארת כיוגבים וכורמים. גדליהו בן אחיקם ממונה לפחה על השארית, אך נרצח במהרה בידי ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה, מה שמוביל לבריחת העם הנותר למצרים. הפרק נחתם כעבור 37 שנים בשחרורו של המלך הגולה יהויכין מבית הכלא בבבל על ידי המלך אויל מרודך.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חותם את ספר מלכים בנקודת אור מפתיעה. לאחר תיאור מפורט ומכאיב של חורבן ירושלים, שריפת המקדש וגלות העם, מגיע רגע של חסד אנושי בבבל הרחוקה. שחרורו של המלך הגולה יהויכין והושבתו בכבוד מעל מלכים אחרים מסמלים כי השושלת של בית דוד לא נמחקה לחלוטין, וכי גם מתוך החורבן העמוק ביותר נותר פתח לתקווה ולשיקום עתידי.

הדרש — קריאה לעומק

הפרק האחרון של ספר מלכים אינו רק דיווח היסטורי יבש על חורבן ירושלים, אלא יצירה ספרותית ותיאולוגית מורכבת הדנה בשאלות של אובדן, עונש והישרדות. המצור הבבלי, שנמשך כשנתיים, מגיע לשיאו ברעב כבד הממוטט את המבנה החברתי בעיר. בריחתו של צדקיהו בלילה דרך "שער בין החומותיים" עומדת בניגוד מוחלט לתפקידו כמגן העם, ותפיסתו בערבות יריחו מסמלת את קץ הריבונות. העונש האכזרי שהושת עליו – עיוורון לאחר צפייה בשחיטת בניו – מבטיח שהמראה האחרון שייחרט בזיכרונו יהיה קץ שושלתו. שריפת בית המקדש על ידי נבוזראדן אינה רק הרס פיזי, אלא שבר תיאולוגי עמוק: המקום שנתפס כחסין מפני פגיעה בשל נוכחות האל נחרב כליל. הפירוט המדוקדק של ביזת כלי המקדש, ובמיוחד עמודי הנחושת, הים והמכונות שעשה שלמה, משמש כקינה אירונית על תהילת העבר; הכלים שסימלו את יציבות המקדש מפורקים ונלקחים כחומר גלם לבבל. רצח גדליהו בן אחיקם במצפה חושף את הטרגדיה הפנימית של העם: חוסר היכולת לקבל מנהיגות שאינה מזרע המלוכה, גם כאשר היא מייצגת את הסיכוי היחיד לשיקום לאומי תחת חסות בבלית. הרצח מוביל לאנרכיה מוחלטת ולבריחה המבוהלת למצרים, המהווה היפוך אירוני של סיפור יציאת מצרים המכונן. עם זאת, הבחירה לסיים את הספר בשחרורו של יהויכין מהכלא בבבל נושאת משמעות תיאולוגית ופוליטית מכרעת. יהויכין, שהוגלה עוד לפני החורבן הגדול, זוכה לעדנה, לבגדים חדשים ולארוחה קבועה על שולחן מלך בבל. סיום זה מעביר מסר של תקווה לקהל הגולים: חורבן הבית והארץ אינו סוף הסיפור של עם ישראל. שושלת בית דוד, המיוצגת על ידי יהויכין, שרדה את הכלא הבבלי, ובכך נשמרת ההבטחה האלוהית להמשכיות, המכינה את הקרקע לשיבת ציון העתידית.

לקחים לחיים
  • חוסן נפשי נבנה מהיכולת למצוא משמעות בתוך הריסותכאשר אדם חווה משבר אישי או מקצועי חריף – כגון פיטורין פתאומיים או גירושין – קל לשקוע בתחושת חורבן טוטאלי. הלקח מהפרק הוא שהיכולת לשרוד תלויה בנכונות לקבל את המציאות החדשה, למצוא בה נקודות אחיזה קטנות (כמו השארית שנשארה לעבוד את האדמה) ולבנות מתוכן את השלב הבא באיטיות.
  • הסכנה שבקנאות אידיאולוגית עיוורתרצח גדליהו על ידי ישמעאל בן נתניה, רק משום שגדליהו לא היה מזרע המלוכה, מדגים כיצד דבקות עיוורת בדוגמות ישנות עלולה להחריב את הסיכוי המעשי היחיד לשיקום. בארגונים מודרניים או בצוותי עבודה, התעקשות על "איך שדברים תמיד נעשו" מול מציאות משתנה עלולה להוביל לקריסה קולקטיבית.
  • שמירה על כבוד האדם גם בתנאי שבי ומשברהמחווה של אויל מרודך כלפי יהויכין – שינוי בגדי הכלא שלו והושבתו בשולחן המלכים – מראה שגם במערכות יחסים כוחניות או פוליטיות, יש מקום למחוות של אנושיות וחמלה. במקום העבודה, מנהל המפטר עובד או נאלץ להעניש אותו, יכול לעשות זאת תוך שמירה קפדנית על כבודו האישי והענקת תנאי פרישה מכבדים.
היבט פילוסופי

האם חורבן המקדש והגלות מעידים על כישלונו של האל להגן על עמו, או שמא הם מהווים הוכחה לעוצמתו המוסרית בכך שהוא מעניש את עמו על חטאיו ללא משוא פנים? הפרק מותיר את המתח הזה תלוי ועומד בין חורבן פיזי מוחלט לבין המשכיות רוחנית בלתי צפויה.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב׃

וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ׃

בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ׃

וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה׃

וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל־חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו׃

וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט׃

וְאֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל׃

וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם׃

וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ׃

וְאֶת־חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב־טַבָּחִים׃

וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל־הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים׃

וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים׃

וְאֶת־עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית־יְהוָה וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית־יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה׃

וְאֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם לָקָחוּ׃

וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב־טַבָּחִים׃

הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהוָה לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃

שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אמה [אַמּוֹת] וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל־הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל־הַשְּׂבָכָה׃

וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת־צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף׃

וּמִן־הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲ‍שֶׁר־הוּא פָקִיד עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר׃

וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה׃

וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃

וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן׃

וַיִּשְׁמְעוּ כָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן־תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן־הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם׃

וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל־תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם׃

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶּן־אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת־הַיְּהוּדִים וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה׃

וַיָּקֻמוּ כָל־הָעָם מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים׃

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא׃

וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל׃

וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל־יְמֵי חַיָּיו׃

וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←