תנ״ך יקר פתח באפליקציה

מלכים א · פרק י״ח

על שתי הסעיפים: הדרמה של הבחירה בהר הכרמל

👑

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם־יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא־עָנָו הָעָם אֹתוֹ דָּבָר׃

פסוק כא
התאמת תוכן לפי גיל

האש והגשם על הר הכרמל

הלילה נספר על הרפתקה מדהימה של נביא אמיץ מאוד בשם אליהו. בארץ ישראל לא ירד גשם המון זמן, והכל היה יבש ועצוב. אליהו רצה לעזור לעם להבין מי באמת שומר עליהם ומביא את הגשם. הוא הזמין את כולם לתחרות מיוחדת במינה על ראש הר הכרמל הגבוה. נביאי הבעל ניסו לקרוא לאל שלהם שיוריד אש, אבל שום דבר לא קרה. אז אליהו בנה מזבח פשוט מאבנים, שפך עליו המון מים כדי שיהיה קשה להדליק אותו, והתפלל בשקט. פתאום, אש חמה וגדולה ירדה מהשמיים והאירה את כל ההר! העם התרגש מאוד והבין שה' הוא האל האמיתי. ומיד אחר כך, השמיים התמלאו בעננים אפורים, וגשם נפלא ומרענן התחיל לרדת ולשמח את כולם.

מה הפסוק אומר?

אפשר להסביר לילדים שהפסוק הזה מלמד אותנו כמה חשוב לקבל החלטות ברורות ולא לנסות לרצות את כולם במחיר האמת שלנו.

טיפ להורים

הסיפור של אליהו עוסק באומץ לעמוד על האמת ובחשיבות של קבלת החלטות נכונות. דרך הסיפור, תוכלו לשוחח עם הילד על מצבים שבהם קשה לבחור בדבר הנכון (כמו להודות בטעות או לשתף חבר במשחק), ולחזק את הביטחון שלו בכך שלפעמים לעשות את הדבר הנכון דורש אומץ, אך מביא איתו הקלה ושמחה גדולה, בדיוק כמו הגשם שהגיע בסוף הבצורת.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך אליהו שפך מים על המזבח שלו לפני שהוא ביקש אש?
  • איך היית מרגיש אם היית רואה את האש הגדולה יורדת מהשמיים ומאירה את כל ההר?
  • האם יש משהו שאתה צריך להחליט לגביו מחר, ואיך תוכל לעשות את הבחירה הכי טובה?

האש שירדה מהשמיים!

דמיין שאתה עומד על הר גבוה ויבש, השמש יוקדת וכבר שלוש שנים לא ירד אפילו גשם אחד קטן! האדמה צמאה, וכולם עצובים. פתאום מופיע אליהו הנביא, איש אמיץ ומיוחד במינו. הוא מזמין את המלך אחאב ואת כל העם לתחרות מותחת על הר הכרמל. אליהו מציע לבדוק מי האל האמיתי שיכול לשלוח אש מהשמיים. נביאי הבעל מנסים וצועקים כל היום, אך שום דבר לא קורה. אז אליהו בנה מזבח פשוט, שפך עליו המון מים, ומתפלל ברוגע. פתאום - בום! אש ענקית ובוהקת יורדת מהשמיים וממיסה הכל! העם המופתע צועק בשמחה: ה' הוא האלוהים! ומה יקרה עכשיו עם הבצורת הקשה? האם השמיים יתמלאו סוף-סוף בעננים?

מה הפסוק אומר?

אליהו שואל את האנשים: עד מתי תהיו מבולבלים ותנסו ללכת בשתי דרכים שונות בבת אחת? תבחרו בדרך הטובה והאמיתית!

הידעת?

כדי להראות שהנס אמיתי לגמרי, אליהו שפך על המזבח שלו מים שמילאו תעלה עמוקה, ובכל זאת האש שירדה מהשמיים שרפה הכל בשנייה אחת!

מה יקרה בפרק הבא?

האם העננים השחורים יביאו איתם את הגשם המיוחל, ואיך יגיב המלך? בפרק הבא נגלה!

דו-קרב על ראש ההר: אליהו נגד 450 נביאי שקר

הארץ מיובשת לחלוטין אחרי שלוש שנות בצורת קשה, והמתח בין אליהו הנביא למלך אחאב מגיע לנקודת רתיחה. אליהו מחליט לשים סוף לבלבול של העם, שמנסה לשלב בין עבודת ה' לעבודת אליל הבעל. הוא מארגן עימות פומבי דרמטי על הר הכרמל מול 450 נביאי בעל. החוקים פשוטים: כל צד מכין מזבח, והאל שיענה באש הוא האלוהים האמיתי. נביאי הבעל משתוללים, צועקים ופוצעים את עצמם שעות ארוכות, אך השמיים שותקים. כשיגיע תורו של אליהו, הוא לא רק בונה מזבח אלא מרטיב אותו לחלוטין במים כדי להגדיל את האתגר. תפילה קצרה אחת שלו נענית באש עוצמתית מהשמיים שחורכת את המזבח הרטוב. העם נסחף בהתרגשות, נביאי השקר מובסים, ומיד לאחר מכן השמיים מתקדרים וסערת גשמים אדירה שוטפת את הארץ הצמאה.

מה הפסוק אומר?

אליהו מציב לעם מראה קשוחה ושואל אותם למה הם מנסים לרקוד על שתי חתונות במקום להחליט מה באמת נכון וללכת איתו עד הסוף.

Life Hack

כשכולם מסביבכם עושים משהו רק כי זה טרנדי או פופולרי (כמו נביאי הבעל שהיו הרוב), אל תפחדו להיות אלה שעוצרים ושואלים: האם זה באמת נכון לעשות? לפעמים צריך אומץ של אדם אחד כדי לשנות את כל התמונה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעמוד לבד בקבוצת הווטסאפ של הכיתה ולהגיד זה לא בסדר כשכולם משתפים פעולה עם חרם או צחוקים על ילד אחר, למרות שזה ממש לא פופולרי באותו רגע.

לרקוד על שתי חתונות: ההכרעה הגדולה של אליהו

במשך שלוש שנים הארץ סובלת מבצורת קשה ורעב נורא, עונש על כך שהמלך אחאב והמלכה איזבל הכניסו את פולחן הבעל האלילי לישראל ורדפו את נביאי ה'. אליהו הנביא, שירד למחתרת, מופיע פתאום ומציב למלך אולטימטום: מפגש פסגה על הר הכרמל. מול העם המבולבל ו-450 נביאי הבעל, אליהו מציג את שאלת המפתח: עד מתי תפסחו על שתי הסעיפים? הוא מציע מבחן מעשי של אש מהשמיים. נביאי הבעל צועקים ומשתוללים ללא הועיל, בעוד אליהו לועג להם באירוניה חריפה. כשתורו מגיע, הוא משקם את מזבח ה' ההרוס, שופך עליו כמויות אדירות של מים כדי להוכיח שאין פה שום טריק, ונושא תפילה שקטה. האש שיורדת ושורפת הכל גורמת לעם להכריז על אמונתם מחדש. לאחר חיסול נביאי הבעל, אליהו מתפלל שוב, וענני גשם כבדים מביאים סוף לבצורת.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת המפנה המוסרית והרוחנית של הפרק. אליהו מעמיד את העם בפני דרישה קטגורית להכרעה, ומדמה את היסוסם לפסיחה - הליכה מדדה ולא יציבה - בין שתי דרכים סותרות. שתיקת העם חושפת את עומק המשבר: שיתוק מוסרי הנובע מהניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו, בין המחויבות לה' לבין הנוחות שבעבודת הבעל.

להעמקה בסיפור

הסיפור הדרמטי הזה מעמיד במרכזו את אחת הבעיות האנושיות הכי נפוצות ועמוקות: חוסר היכולת לקבל החלטה ברורה ולעמוד מאחוריה. העם בישראל של אותם ימים לא זנח את אלוהים לחלוטין; הם פשוט ניסו ליהנות משני העולמות במקביל. מצד אחד, הם רצו לשמור על הקשר ההיסטורי והדתי עם אלוהי אבותיהם, ומצד שני, הם נמשכו לפולחן הבעל שהיה פופולרי, אופנתי ונתמך באופן מלא על ידי המלכה החזקה איזבל ובעלה המלך אחאב. אליהו קורא למצב הזה פסיחה על שתי הסעיפים - דימוי מבריק של ציפור שמדלגת בין שני ענפים ולא מתיישבת על אף אחד מהם, או אדם שמנסה ללכת בשני שבילים מנוגדים בו-זמנית ובסוף מוצא את עצמו נופל לבור. המפגש המתוח על הר הכרמל הוא לא רק מופע מרהיב של אש מהשמיים, אלא בראש ובראשונה שיעור חריף ביושרה פנימית ובכנות עצמית. אליהו דורש מהעם להפסיק להתחמק ולבחור צד, גם אם הבחירה הזו דורשת מהם אומץ ומחיר אישי. מעניין מאוד להתבונן בניגוד הקיצוני שבין נביאי הבעל לבין אליהו במהלך העימות. נביאי הבעל נכנסים לאקסטזה מטורפת, צועקים בקול רם, רוקדים סביב המזבח ואפילו פוצעים את עצמם בחרבות וברמחים עד שדמם נשפך. זהו ניסיון נואש ומניפולטיבי להכריח את האל שלהם להגיב דרך רעש, כאב ודרמה חיצונית. אליהו, לעומת זאת, עומד מולם בביטחון שקט ומלא אירוניה דקה ומשעשעת. הוא מציע להם לצעוק חזק יותר, אולי האלוהים שלהם עסוק בשיחה, מטייל בדרך, או פשוט הלך לישון וצריך להעיר אותו. כשתורו של אליהו מגיע, הוא פועל בצורה הפוכה לחלוטין. הוא משקם ברוגע את מזבח ה' שהיה הרוס, מסדר את שתים-עשרה האבנים שמייצגות את אחדות שבטי ישראל, ויוצק כמויות אדירות של מים על העצים והקורבן כדי להבהיר לכולם שאין כאן שום אחיזת עיניים או טריק של קוסמים. התפילה שלו היא קצרה, פשוטה, ממוקדת ומלאת אמונה עמוקה. הניגוד המדהים הזה מראה לנו שהאמת האמיתית אינה זקוקה לרעש, צלצולים ומניפולציות כדי להתגלות. מעבר לנס הפיזי של האש השורפת את המים והאבנים, השינוי האמיתי מתרחש בלבבות של האנשים. השתיקה המביכה והמשותקת שלהם בתחילת היום הופכת בסופו של דבר לצעקה אדירה של הכרה באמת: ה' הוא האלוהים. בסיום הפרק, כשהעם סוף-סוף מכריע ובוחר נכון, גם הבצורת הפיזית נשברת. הגשם השוטף שיורד על הארץ הצמאה מסמל את שטיפת השקרים והתחלה חדשה, נקייה ורעננה עבור הממלכה כולה.

שאלה למחשבה

למה לדעתך העם שתק בהתחלה כשאליהו שאל אותם במה הם בוחרים? ממה הם פחדו?

על שתי הסעיפים: הדרמה של הבחירה בהר הכרמל

מלכים א' פרק י"ח נפתח בעיצומה של בצורת קשה שנמשכת שלוש שנים בממלכת ישראל, עונש על עבודת האלילים שהובילו המלך אחאב ואשתו איזבל. אליהו הנביא, המבוקש על ידי השלטון, נשלח על ידי ה' להיראות אל אחאב כדי להביא קץ לבצורת. בדרכו הוא פוגש את עובדיהו, שר הארמון הנאמן לה' בסתר, אשר הציל מאה נביאים ממוות. אליהו דורש מעובדיהו לתאם מפגש עם המלך. במפגש הטעון בין המלך לנביא, מאשים אחאב את אליהו בצרות הממלכה, אך אליהו משיב כי חטאי בית המלך הם הסיבה האמיתית. אליהו יוזם מבחן כוחות פומבי על הר הכרמל: הוא מעמיד את עצמו, כנביא יחיד לה', מול 450 נביאי הבעל לעיני העם כולו. המבחן מבוסס על קורבנות, כאשר האל שיענה באש מן השמיים יוכר כאל האמיתי. נביאי הבעל נכשלים לחלוטין למרות מאמציהם הקיצוניים. אליהו משקם את מזבח ה' ההרוס, יוצק עליו מים רבים, ונושא תפילה קצרה. אש אלוהית יורדת ומכלה את המזבח והמים, והעם נופל על פניו ומכריז על אמונתו. לאחר חיסול נביאי הבעל בנחל קישון, אליהו מתפלל בראש ההר, והבצורת מסתיימת בסופת גשמים עזה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת המפנה המוסרית והרוחנית של הפרק. אליהו מעמיד את העם בפני דרישה קטגורית להכרעה, ומדמה את היסוסם לפסיחה - הליכה מדדה ולא יציבה - בין שתי דרכים סותרות. שתיקת העם חושפת את עומק המשבר: שיתוק מוסרי הנובע מהניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו, בין המחויבות לה' לבין הנוחות שבעבודת הבעל.

הדרש — קריאה לעומק

פרק י"ח בספר מלכים א' מציג את אחד מרגעי השיא הדרמטיים והספרותיים ביותר במקרא כולו. זהו סיפור המשרטט בעוצמה רבה את המאבק התאולוגי, הפוליטי והקיומי בין המונותיאיזם הישראלי המזוקק לבין הפולחן הסינקרטיסטי של הבעל והאשרה, שאיים לבלוע את זהותו של העם. הרקע הפיזי לסיפור - בצורת קשה ונוראית שנמשכת כבר שלוש שנים ורעב כבד המאיים על קיומם של בני האדם והבהמות כאחד - אינו רק אסון טבע, אלא משמש כביטוי מוחשי ומטאפורי לבצורת הרוחנית והמוסרית שאחזה בממלכת ישראל תחת הנהגתם של המלך אחאב ואשתו הצידונית איזבל. הבצורת היא כלי חינוכי אלוהי שנועד לערער מן היסוד את האמונה בבעל, שנחשב בתרבות הכנענית לאל הגשם, הפריון והסערה. שליטתו של ה' במטר מוכיחה כי הבעל הוא אשליה חסרת אונים. המפגש המקדים והטעון בין אליהו לעובדיהו חושף בפנינו את המורכבות הפוליטית והמוסרית בתוך חצר המלוכה. עובדיהו, אשר על הבית, מייצג את היראה השקטה, הפרגמטית וההישרדותית. הוא פועל מתוך המערכת השלטונית המושחתת כדי להציל את נביאי ה' ולכלכל אותם לחם ומים במערות, תוך סיכון חיים עצום. לעומתו, אליהו מייצג את הקנאות הדתית הבלתי מתפשרת, הפועלת מחוץ למערכת ומסרבת לכל פשרה. הפחד העמוק של עובדיהו מפני אליהו מדגיש את האופי החמקמק, הסוער והבלתי צפוי של רוח ה' הפועלת דרך הנביא, ומציג דילמה נצחית בין התנגדות פנימית שקטה לבין מרד גלוי ורדיקלי. בשיאו של הפרק, על הר הכרמל, אליהו פונה אל העם המבולבל בתוכחה הנוקבת והעל-זמנית: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? המילה פוסחים שאובה מעולם הדימויים של פסיחה או צליעה, והיא מתארת ניסיון פיזי בלתי אפשרי לאחוז בשתי תפיסות עולם מנוגדות וסותרות בו-זמנית. שתיקת העם הראשונית חושפת שיתוק מוסרי, פחד מהשלטון ואופורטוניזם דתי - הניסיון ליהנות מחסדי ה' ובו בזמן להשתלב בתרבות האלילית השלטת. העימות עצמו בנוי במבנה ספרותי מופתי של ניגודים ואירוניה חריפה. נביאי הבעל פועלים מתוך אקסטזה פולחנית היסטרית ואלימה, הכוללת צעקות, ריקודים, התגודדות בחרבות ושפיכת דם עצמית. זהו ניסיון מאגי קלאסי לכפות את רצון האדם על האל באמצעות סבל ורעש. אליהו לועג להם באירוניה מושחזת וסאטירית, המציגה את האליל שלהם כדמות אנושית מוגבלת ופתטית - אולי הוא ישן, אולי הוא מטייל, או אולי הוא עסוק בשיח שאינו פנוי אליו. לעומת הטירוף של נביאי הבעל, פולחן ה' של אליהו מתאפיין בסדר, רוגע וממלכתיות. הוא משקם את מזבח ה' ההרוס, מסדר את שתים-עשרה האבנים המייצגות את אחדות שבטי ישראל כנגד הפיצול הפוליטי, ומציף את המזבח במים רבים כדי לשלול מראש כל חשד לאחיזת עיניים או הדלקה מכוונת של האש. תפילתו של אליהו אינה פנייה מאגית אלא תחינה שקטה ואצילית לגילוי ריבונו של עולם לצורך חינוך העם והשבת לבם אל האמת. ירידת האש האלוהית, המכלה באופן טוטאלי את המזבח, האבנים, העפר והמים, מביאה להכרה המיידית והקולקטיבית של העם: ה' הוא האלוהים. הפרק נחתם בריצתו העל-טבעית של אליהו לפני מרכבת אחאב עד יזרעאל, המבטאת את כפיפותו של הכוח הפוליטי לכוח הנבואי והאלוהי, ואת תקוותו הגדולה של אליהו לשינוי אמיתי ורוחני בהנהגת הממלכה כולה, כעת כשהגשם המיוחל סוף-סוף שוטף את האדמה ומטהר אותה.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבסינקרטיזם מוסריבחיים המודרניים, אנו נוטים לעיתים קרובות לנסות לאחוז בערכים סותרים - למשל, לשאוף ליושרה פנימית מוחלטת אך בו-זמנית לעגל פינות בעבודה או בלימודים לצורך רווח אישי מהיר. הניסיון לפסוח על שתי הסעיפים יוצר שבר פנימי ושחיקה מוסרית. הפרק קורא לנו להגדיר את ערכי הליבה שלנו ולפעול לפיהם בעקביות, גם כשהדבר דורש ויתור על נוחות.
  • רעש מול שקט פנימיבעולם רועש של רשתות חברתיות ויחסי ציבור, קל להתפתות למחשבה שמי שצעק חזק יותר, מפגין נוכחות דרמטית ומייצר פרובוקציות הוא בעל האמת והכוח. העימות בהר הכרמל מזכיר לנו שהאמת אינה זקוקה למניפולציות או לטקסי ראווה קיצוניים. ביטחון שקט, עשייה מסודרת ויושרה פנימית עמוקה מחזיקים מעמד ומחוללים שינוי אמיתי הרבה יותר מכל מופע רועש וריק מתוכן.
  • שיקום היסודות לפני בקשת השינוילפני שאליהו פונה לבקש את הנס, הוא משקיע מאמץ בשיקום המזבח ההרוס ובארגון האבנים. כאשר אנו ניצבים בפני משבר אישי, מקצועי או זוגי, הנטייה הטבעית היא לחפש פתרונות קסם מהירים וחיצוניים. הצעד הנכון הוא לחזור אל היסודות - לבנות מחדש את האמון, לתקן את מה שנשבר בשקט וביסודיות, ורק אז לצפות לצמיחה ולהתחדשות.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה דילמה קשה בנוגע לגבולות הקנאות הדתית והמוסרית: האם המטרה הנעלה של גילוי האמת וטיהור העם משקר מצדיקה את שחיטתם של 450 נביאי הבעל בנחל קישון? המתח בין הצורך בהכרעה מוחלטת לבין השימוש באלימות קיצונית נותר ללא פתרון פשוט, ומזמין חשיבה ביקורתית על מחירה של הקנאות.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר־יְהוָה הָיָה אֶל־אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל־אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל־אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן׃

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל־עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת־יְהוָה מְאֹד׃

וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם׃

וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל־עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל־הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה׃

וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת־הָאָרֶץ לַעֲבָר־בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָד לְבַדּוֹ׃

וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ׃

וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי־אַתָּה נֹתֵן אֶת־עַבְדְּךָ בְּיַד־אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי׃

חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם־יֶשׁ־גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת־הַמַּמְלָכָה וְאֶת־הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה׃

וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ׃

וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא־אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת־יְהוָה מִנְּעֻרָי׃

הֲלֹא־הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם׃

וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו׃

וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד־לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ׃

וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת־אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת־מִצְוֺת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים׃

וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת־נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל׃

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת־הַנְּבִיאִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל׃

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם־יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל־הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ׃

וְיִתְּנוּ־לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל־הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל־הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים׃

וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם־יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ׃

וַיִּקְחוּ אֶת־הַפָּר אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם־הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד־הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה׃

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל כִּי־אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ וְכִי־דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ׃

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד־שְׁפָךְ־דָּם עֲלֵיהֶם׃

וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל־הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל־הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת־מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס׃

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ׃

וַיִּבְנֶה אֶת־הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ׃

וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת־הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל־הָעֵצִים׃

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל־הָעֹלָה וְעַל־הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ׃

וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת־הַתְּעָלָה מִלֵּא־מָיִם׃

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך [וּבִדְבָרְךָ] עָשִׂיתִי אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי־אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת־לִבָּם אֲחֹרַנִּית׃

וַתִּפֹּל אֵשׁ־יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הָעֵצִים וְאֶת־הָאֲבָנִים וְאֶת־הֶעָפָר וְאֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃

וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת־נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל־יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם׃

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי־קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם׃

וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל־רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין ברכו [בִּרְכָּיו׃]

וַיֹּאמֶר אֶל־נַעֲרוֹ עֲלֵה־נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ־יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים׃

וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָב קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל־אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם׃

וַיְהִי עַד־כֹּה וְעַד־כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה׃

וְיַד־יְהוָה הָיְתָה אֶל־אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד־בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←