ישעיה · פרק ז׳
פרדוקס הביטחון: אחז, ישעיהו והברית עם אשור
לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל׃
פסוק י״דהתינוק שהביא שלום ולב שקט
הלילה נספר על מלך בשם אחז, שהיה מודאג מאוד. שני מלכים חזקים ורחוקים החליטו להגיע עם הצבא שלהם ולהילחם בו, וליבו של אחז רעד ופחד כמו עלה קטן על עץ ברוח סערה. אבל אז הגיע אליו הנביא ישעיהו, איש חכם וטוב, ואמר לו: 'אל תדאג, המלכים האלה הם כמו גפרורים שכמעט נכבו, הם לא יצליחו להרע לך'. ישעיהו הציע למלך לבקש מאלוהים סימן מיוחד כדי להרגיע את ליבו, אך המלך התבייש וסירב. אז ישעיהו הבטיח שאלוהים ייתן סימן בעצמו: תינוק קטן ומתוק עומד להיוולד, ויקראו לו 'עמנואל', שזה אומר שאלוהים תמיד איתנו. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם כשאנחנו מודאגים או מפחדים מהחושך, תמיד יש מי ששומר עלינו ומביא איתו אור, שלווה ותקווה חדשה.
זהו פסוק שמזכיר לנו שגם ברגעים הכי לחוצים ומפחידים, החיים חזקים מהכל ויש לנו על מי להישען.
הפרק עוסק בהתמודדות עם פחד גדול ובלחץ שמשתק את שיקול הדעת. דרך דמותו של אחז המסרב לקבל עזרה ושל ישעיהו המציע נחמה, נוכל לשוחח עם הילד על החשיבות של שיתוף בפחדים שלנו. כדאי להסביר לילד שזה טבעי לגמרי לפחד (כמו העצים שרועדים ברוח), אך הדרך להתגבר היא לא להסתגר או לנסות לפתור הכל לבד בדרכים כועסות, אלא לפתוח את הלב, לבקש עזרה מהאנשים שאוהבים אותנו, ולזכור שאנחנו לעולם לא לבד.
- איך אתה מרגיש בגוף כשאתה מפחד ממשהו, ומה עוזר לך להירגע?
- אם היית יכול לבקש סימן קטן וקסום שיזכיר לך שאתה תמיד בטוח, מה הוא היה?
- למה לדעתך קראו לתינוק בסיפור 'עמנואל'?
העץ שרעד ברוח והתינוק המיוחד
דמיינו שאתם עומדים ביער סוער, והרוח חזקה כל כך שכל העצים רועדים ומפחדים! ככה בדיוק הרגיש המלך אחז כששמע ששני מלכים חזקים באים להילחם בו. הלב שלו רעד מפחד! אבל אז הגיע הנביא ישעיהו, יחד עם הבן הקטן שלו, ואמר למלך: 'אל תפחד! האויבים האלה הם כמו גפרורים שכמעט נכבו, רק עשן נשאר מהם'. ישעיהו הציע למלך לבקש מאלוהים כל סימן שירצה, אפילו נס בשמים! אבל המלך אחז התבייש וסירב. אז ישעיהו אמר: 'אלוהים ייתן סימן בעצמו! תינוק קטן ומתוק ייוולד, ויקראו לו עמנואל, שזה אומר שאלוהים איתנו'. התינוק הזה הוא ההבטחה שהכל יהיה בסדר.
אלוהים מבטיח שייוולד תינוק חמוד שייקרא 'עמנואל', כדי להזכיר לכולם שאלוהים תמיד נמצא איתנו ושומר עלינו.
השם 'עמנואל' מורכב משתי מילים: 'עמנו' ו-'אל', שמשמעותן היא פשוט 'אלוהים נמצא איתנו'!
אבל האם המלך המפוחד באמת יקשיב לנביא, או שהוא יעשה טעות גדולה ויפנה לעזרה מממלכה מסוכנת אחרת? בפרק הבא נגלה!
לחץ קבוצתי ברמת הממלכה
המלך אחז, מנהיג ממלכת יהודה בירושלים, מוצא את עצמו במלכודת נוראית. שני מלכים חזקים מהצפון – מלך ארם ומלך ישראל – כורתים ברית כדי לתקוף אותו ולהחליף אותו במלך אחר שיעשה כרצונם. אחז והעם שלו רועדים מפחד. ברגע המשבר הזה, הנביא ישעיהו פוגש את אחז ליד בריכת המים של העיר ומביא לו מסר מרגיע: 'אל תתרגש מהם, הם כמו זנבות של עצים מעשנים שעומדים להכבות'. ישעיהו מציע לאחז לבקש סימן מאלוהים כדי להרגע, אך אחז מסרב מתוך חוסר אמונה במסווה של נימוס. ישעיהו מתעצבן ומבטיח שאלוהים ייתן סימן בעצמו: לידת ילד בשם 'עמנואל', שיסמל שאלוהים איתם, אך מזהיר שאם אחז לא יבטח באלוהים ויפנה לאשור, הממלכה שלו תשלם מחיר כבד.
הנביא נותן סימן של תינוק חדש שעומד להיוולד בשם 'עמנואל', כדי להראות שגם כשהכל נראה אבוד ומפחיד, יש עתיד ויש מי ששומר עלינו.
כשאתם בלחץ אטומי, אל תמהרו לקבל החלטות אימפולסיביות או לכרות בריתות עם אנשים שלא באמת אכפת להם מכם רק כדי לפתור את הבעיה הנוכחית.
זה כמו ששני ילדים חזקים בשכבה מתאחדים כדי להחרים אתכם, ובמקום לבקש עזרה מההורים או מהמורים, אתם פונים לילד הכי אלים בבית הספר שיגן עליכם, בלי להבין שהוא ינצל אתכם אחר כך.
המלכודת של אחז: פחד, בריתות וסימנים מהשמיים
בפרק זה אנו פוגשים את אחז, מלך יהודה, ברגע של משבר ביטחוני וחברתי חריף ביותר בירושלים. מלך ארם ומלך ישראל כורתים ברית צבאית חזקה ועולים יחד למלחמה על ירושלים במטרה להדיח את אחז מכסאו ולהמליך מנהיג אחר שיעשה כרצונם. הפחד מפני הפלישה משתק לחלוטין את המלך ואת העם כולו. בשיאו של המשבר, אלוהים שולח את הנביא ישעיהו לפגוש את אחז בנקודה אסטרטגית ליד תעלת המים של העיר. ישעיהו מנסה להרגיע את המלך המבוהל ומבטיח לו שהתוכנית של האויבים תיכשל לחלוטין. כדי לחזק את ביטחונו ואמונתו של המלך, ישעיהו מציע לו לבקש כל אות או נס שירצה מהשמיים או מהאדמה. אחז מסרב לבקש, לכאורה מתוך כבוד דתי, אך למעשה מתוך חוסר אמונה מוחלט ותוכנית סודית לפנות לעזרת אימפריית אשור האכזרית. בתגובה לסירוב, ישעיהו מנבא כי אלוהים ייתן אות בעצמו – לידת ילד בשם 'עמנואל' כאות לכך שאלוהים איתם, אך מזהיר שאותו מלך אשור שאחז סומך עליו, יחריב בסופו של דבר את יהודה כולה.
הפסוק מציע אות וסימן של תקווה בעיצומו של משבר ביטחוני קיומי. לידת התינוק, שייקרא 'עמנואל' (אלוהים איתנו), מסמלת את הנוכחות האלוהית המגוננת מול איומי המלחמה. זהו גרעין ההבטחה של ישעיהו למלך אחז המפוחד: אל תפחד מהאויבים החזקים, כי יש כוח גדול יותר ששומר על הממלכה, והחיים ימשיכו להתחדש.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה זורק אותנו לתוך דרמה פוליטית ורוחנית מרתקת במאה השמינית לפני הספירה. ירושלים נמצאת תחת איום קיומי ממשי. שני המלכים השכנים, רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל, החליטו לשתף פעולה כדי להפיל את שושלת בית דוד ולהמליך שליט בובה מטעמם, 'בן טבאל'. התיאור של פחד העם עוצמתי במיוחד: הלב שלהם רועד כמו עצי יער ברוח סערה. הם מרגישים חסרי אונים מול הברית הצבאית הזו. בנקודת השבר הזו, ישעיהו הנביא נשלח אל המלך אחז עם מסר חד-משמעי: תירגע, אל תפחד. הוא פוגש אותו ליד תעלת המים העליונה, מקום אסטרטגי שבו המלך בודק את אספקת המים של העיר לקראת מצור אפשרי. ישעיהו מכנה את שני המלכים המאיימים 'זנבות אודים עשנים' – כלומר, גפרורים שכמעט נשרפו לגמרי ורק מעלים עשן, חסרי כוח אמיתי להזיק. הוא מבטיח שהתוכנית שלהם לא תצא לפועל. כדי לחזק את אמונתו של המלך, ישעיהו מציע לו הצעה מדהימה: בקש לך אות מאלוהים, עמוק באדמה או גבוה בשמיים, כדי להוכיח שההבטחה הזו אמיתית. כאן אנחנו נחשפים לאופי המורכב של אחז. הוא עונה בנימוס מעושה: 'לא אשאל ולא אנסה את ה''. על פניו, זה נשמע כמו צניעות דתית, אך ישעיהו חושף את האמת המרה. אחז לא רוצה אות כי הוא כבר החליט לא לסמוך על אלוהים. הוא מעדיף לשלוח שוחד למלך אשור, המעצמה האכזרית של התקופה, כדי שיבוא להציל אותו. הסירוב של אחז הוא בעצם הפניית גב מוחלטת והעדפת פוליטיקה כוחנית על פני ביטחון רוחני. ישעיהו מגיב בכעס ואומר שאלוהים ייתן אות בעצמו: נערה צעירה תלד בן ותקרא לו 'עמנואל'. לפני שהילד הזה יגדל וידע להבחין בין טוב לרע, שני המלכים המאיימים ייעלמו. אבל יש כאן מלכוד קשה: בגלל שאחז בחר לבטוח באשור ולא באלוהים, אשור אכן תגיע ותשמיד את האויבים, אך מיד לאחר מכן היא תמשיך ותשטוף גם את יהודה כמו שיבולת מים אדירה. הארץ הפורייה תהפוך לשממה של קוצים ודרדרים, והתושבים ייאלצו לחיות רק על חמאה ודבש דבורי בר בגלל קריסת החקלאות. הסיפור הזה מראה לנו בצורה חדה איך פחד משתק מוביל להחלטות גרועות לטווח הארוך, ואיך הניסיון למצוא קיצורי דרך קלים עלול לעלות לנו ביוקר.
אם היית במקום אחז, והיית צריך לבחור בין לסמוך על הבטחה של נביא לבין לכרות ברית צבאית ממשית עם מעצמה חזקה כמו אשור כדי להציל את הממלכה שלך כאן ועכשיו – במה היית בוחר?
פרדוקס הביטחון: אחז, ישעיהו והברית עם אשור
פרק ז' בספר ישעיהו מציב אותנו בלב משבר פוליטי וצבאי חריף בממלכת יהודה במאה השמינית לפני הספירה. רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל כורתים ברית צבאית ועולים לירושלים במטרה להדיח את המלך אחז לבית דוד, ולהמליך תחתיו שליט בובה המכונה 'בן טבאל'. אחז והעם נתקפים פחד קיומי עמוק, המתואר כרעד של עצי יער ברוח סערה. בעיצומו של המשבר, נשלח הנביא ישעיהו יחד עם בנו, שאר ישוב, לפגוש את אחז ליד מפעל המים של ירושלים. ישעיהו קורא למלך לשמור על קור רוח, מבטיח לו שהאיום של שני המלכים יתפוגג כמו עשן של גפרורים כבויים, ומציע לו לבקש אות מאלוהים כערובה לכך. אחז מסרב לבקש אות במסווה של יראת שמיים, אך למעשה הוא כבר החליט לפנות לעזרת אימפריית אשור העולה. בתגובה, ישעיהו מנבא כי אלוהים ייתן אות בעצמו – לידת הילד 'עמנואל' – המבשרת על ישועה קרובה, אך מזהיר כי הברית הפוליטית עם אשור תתברר כאסון קטסטרופלי שיביא לחורבן הארץ, להרס החקלאות ולהפיכת יהודה לשממת קוצים.
הפסוק מציע אות וסימן של תקווה בעיצומו של משבר ביטחוני קיומי. לידת התינוק, שייקרא 'עמנואל' (אלוהים איתנו), מסמלת את הנוכחות האלוהית המגוננת מול איומי המלחמה. זהו גרעין ההבטחה של ישעיהו למלך אחז המפוחד: אל תפחד מהאויבים החזקים, כי יש כוח גדול יותר ששומר על הממלכה, והחיים ימשיכו להתחדש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ז' בישעיהו הוא אחד הפרקים המכוננים בהגות המקראית בנושא היחס בין אמונה לפוליטיקה, ובין ביטחון צבאי לביטחון רוחני. הרקע ההיסטורי הוא 'מלחמת ארם ואפרים' (סביב 734 לפנה'ס). שתי הממלכות השכנות מנסות לאלץ את יהודה להצטרף לקואליציה אנטי-אשורית, ומשסורב אחז, הן עולות להדיחו. המפגש בין ישעיהו לאחז מתרחש ב'קצה תעלת הברכה העליונה' – מיקום טקטי מובהק שבו המלך בוחן את מוכנות העיר למצור ואת עתודות המים שלה. המים הם סמל החיים וההישרדות הפיזית, ושם בדיוק קורא לו ישעיהו להביט מעבר לחומר ולתכנונים הצבאיים הצרים. ישעיהו משתמש במטפורה מבריקה ומזלזלת כלפי האויבים: 'שני זנבות האודים העשנים האלה'. אוד הוא גזיר עץ בוער; זנב אוד עשן הוא קצה עץ שכבר נשרף, אין בו אש אמיתית אלא רק עשן מאיים ומחניק. זוהי אירוניה דרמטית מובהקת: בעיני בשר של אחז מדובר באיום קיומי נורא ומבעית, אך בעיני הרוח של הנביא מדובר בכוח מובס, זמני וחסר עתיד. מכאן נובעת קביעתו המפורסמת של ישעיהו, המהווה את לב הפרק: 'אם לא תאמינו כי לא תיאמנו' – משחק מילים מתוחכם המבהיר כי קיומו ויציבותו (תאמנו) של העם תלויים לחלוטין באמונתו ובביטחונו באל (תאמינו). ללא עמוד שדרה רוחני וערכי, הממלכה תקרוס מבפנים עוד לפני שתותקף מבחוץ. הדרמה מגיעה לשיאה בהצעת האות. אות במקרא אינו רק מופע קסמים, אלא עוגן מוחשי למציאות בלתי נראית, שנועד לחזק את רוחו של המנהיג ברגעי קבלת החלטות גורליות. סירובו של אחז לבקש אות ('לא אשאל ולא אנסה את ה'') מצוטט לעיתים קרובות בטעות כביטוי לחסידות ויראת כבוד, אך בהקשר המקראי מדובר בצביעות עמוקה ובחמיקת מתוחכמת מאחריות. אחז כבר שלח שליחים סודיים לאשור (כפי שמתואר בספר מלכים) ואינו מעוניין במחויבות הדתית והמוסרית הכרוכה בקבלת אות מאלוהים. הוא מעדיף ריאל-פוליטיק קר וציני על פני אמונה ושותפות עם הנביא. בתגובה לסירוב זה, ישעיהו מציג את אות 'העלמה ההרה' ולידת הילד 'עמנואל'. הילד, שיאכל חמאה ודבש (מאכלים של ארץ חרבה שחזרה למצב של מרעה טבעי ולקט פראי), מסמל את השרידות של עם ישראל: למרות החורבן הממשמש ובא, אלוהים נותר עם עמו ('עמנו אל'). החלק השני של הפרק מתאר בפירוט מצמרר את תוצאות הברית עם אשור: 'תער השכירה' – מלך אשור שאחז שכר בכסף רב – יגלח את יהודה לחלוטין, מהראש ועד הרגליים, כולל הזקן. הארץ שהייתה מלאה בכרמים יקרים וחקלאות מפותחת תהפוך לשמיר ושית (קוצים וברקנים), והניצולים המעטים יאלצו לחיות מחקלאות דלה ביותר ומציד. ישעיהו מציג כאן תפיסה היסטוריוסופית עמוקה: הבריתות שאנו כורתים מתוך פחד קיומי ואינטרסים קצרי טווח הופכות לעיתים קרובות לשוט שבו אנו מולקים, והפתרון הזמני הופך לאסון הקבוע.
- הסכנה שבפתרונות קצרי טווחבעולם העסקים או בניהול קריירה, אנו נתקלים לעיתים קרובות במשברים הדורשים פתרון מיידי. הפיתוי לפנות לקיצורי דרך, כגון כריתת בריתות עם גורמים דורסניים או שימוש בשיטות לא אתיות כדי לכבות שריפות, עשוי להיראות יעיל ברגע הראשון (כמו פניית אחז לאשור). אולם, כפי שמלמד הפרק, פתרונות אלו גובים מחיר כבד לטווח הארוך ועלולים לשעבד את הארגון או את האדם לגורם החיצוני שבא כביכול להציל אותו.
- זיהוי צביעות במסווה של מוסראחז משתמש ברטוריקה דתית מעודנת ומנומסת ('לא אנסה את ה'') כדי להסתיר את חוסר נכונותו להתחייב לדרך ערכית ואמונית. בחיי היומיום המודרניים, אנו פוגשים בכך כאשר קולגות בעבודה או שותפים משתמשים בטיעונים מוסריים או בפרוטוקולים בירוקרטיים נוקשים כדי להימנע מנקיטת עמדה ברורה, מעזרה אמיתית לזולת או מקבלת החלטות קשות ומורכבות. עלינו לפתח חשיבה ביקורתית חדה כדי לזהות מתי הנימוס והכללים היבשים משמשים כמסך עשן מתוחכם להתחמקות מאחריות אישית.
- חוסן פנימי מול איומים חיצונייםהאמירה 'אם לא תאמינו כי לא תיאמנו' מדגישה שהחוסן האמיתי של קהילה או של אדם אינו נמדד רק בכוחו הפיזי או הכלכלי, אלא ביציבותו הפנימית ובערכיו. כאשר אנו חווים לחצים חברתיים, משברים אישיים או איומים על מעמדנו, הניסיון להישען על גורמים חיצוניים ללא עמוד שדרה ערכי פנימי יוביל לקריסה. האמונה והביטחון בדרך הן הערובה היחידה ליציבות ארוכת טווח.
המתח בין ריאל-פוליטיק לבין מחויבות מוסרית ורוחנית: האם מנהיג מדיני יכול להרשות לעצמו להסתמך על הבטחות אמוניות בעת איום צבאי קיומי ומיידי, או שמא חובתו הראשונה היא לפעול בכלים ריאליסטיים וכוחניים, גם אם הם כרוכים בבריתות עם כוחות מושחתים ומסוכנים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם וּפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ׃
וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל־אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי־יַעַר מִפְּנֵי־רוּחַ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְשַׁעְיָהוּ צֵא־נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל־קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל־מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס׃
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל־תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל־יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי־אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ׃
יַעַן כִּי־יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר׃
נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן־טָבְאַל׃
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה׃
כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם׃
וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן־רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ׃
וַיּוֹסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֶל־אָחָז לֵאמֹר׃
שְׁאַל־לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה׃
וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא־אֶשְׁאַל וְלֹא־אֲנַסֶּה אֶת־יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ־נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת־אֱלֹהָי׃
לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל׃
חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב׃
כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ׃
יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ וְעַל־עַמְּךָ וְעַל־בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא־בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר־אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר׃
וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים׃
בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה׃
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה־אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי־צֹאן׃
וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי־חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל־הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה׃
בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי־שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל־הָאָרֶץ׃
וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא־תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה׃