תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ישעיה · פרק ס״ו

חזון השמיים החדשים: בין צביעות פולחנית לנחמה קוסמית

👑

כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ׃

פסוק יג
התאמת תוכן לפי גיל

החיבוק של אמא ירושלים

הלילה, מתוקים שלי, נספר על נביא חכם בשם ישעיהו, שרצה לגלות לנו סוד גדול על אלוהים. הוא אמר שאלוהים הוא כל כך ענק, שהשמיים הכחולים והרחבים הם כמו הכיסא שלו, והאדמה שאנחנו דורכים עליה היא כמו שרפרף קטן לרגליים שלו! אבל אתם יודעים מה הכי מדהים? למרות שאלוהים כל כך גדול וחזק, הוא הכי אוהב אנשים שיש להם לב עדין, רך וטוב. ישעיהו הבטיח שגם כשאנחנו עצובים או קצת מודאגים, אלוהים תמיד ישמור עלינו וינחם אותנו באהבה גדולה, ממש כמו שאמא מחבקת את הילד שלה חזק-חזק ומנשקת לו את הדמעות. הוא הבטיח שבעתיד כל העולם יהיה מקום חדש, יפה ומלא בשלום, שבו כולם ישמחו ויחיו יחד באושר.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משווה את נחמת האל לנחמת אם, ומזכיר לנו שהכוח הכי חזק שיש לנו כהורים הוא פשוט להיות שם כדי לחבק ולהרגיע.

טיפ להורים

הפרק משתמש בדימוי של נחמת אם כדי לתאר את האהבה הכי עמוקה שיש. עבור ילדים, תחושת הביטחון הרגשי היא הבסיס לכל צמיחה. דרך הסיפור הזה, תוכלו לשוחח עם הילד על כך שזה בסדר גמור להרעיש או להרגיש עצוב או חלש לפעמים, ושנחמה אמיתית מגיעה מתוך קשר חם ואוהב. עודדו את הילד לחשוב איך הוא יכול להיות מקור של נחמה ורוגע עבור חבר בכיתה או אח קטן שקצת עצובים, ובכך לפתח אמפתיה ורגישות חברתית.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך זה מרגיש כשמישהו מחבק אותך חזק כשאתה עצוב?
  • אם היית יכול לצבוע את 'השמיים החדשים והארץ החדשה' שהנביא דיבר עליהם, באילו צבעים היית בוחר?
  • איך אנחנו יכולים לעזור לחבר שמרגיש קצת בודד או עצוב מחר בגן או בבית הספר?

החיבוק הכי גדול בעולם

דמיינו שאתם עומדים תחת שמיים כחולים ענקיים, ומישהו לוחש לכם שהשמיים הם הכיסא שלו, והארץ היא המקום שבו הוא מניח את הרגליים! זהו אלוהים הגדול. אבל למרות שהוא כל כך ענק, הוא לא מחפש ארמונות של זהב. הוא מחפש לבבות טובים ועדינים. בפרק הזה, הנביא ישעיהו מספר לנו על ירושלים, שהייתה עצובה ובודדה כמו אמא שמתגעגעת לילדיה. פתאום, קורה נס! העיר מתמלאת בשמחה, ואלוהים מבטיח לנחם את כולם בחיבוק חם ואוהב, ממש כמו שאמא מחבקת את הילד שלה כשהוא בוכה. אנשים מכל קצוות תבל יבואו לחגוג יחד בעולם חדש ויפהפה מלא בשלום, שבו כולם חברים. אבל מי שיבחר להציק ולעשות דברים רעים, לא יוכל להשתתף במסיבה הגדולה הזו.

מה הפסוק אומר?

כמו שאמא מחבקת ומנחמת אתכם כשאתם עצובים, ככה אלוהים מבטיח לשמור עלינו ולתת לנו הרגשה טובה ובטוחה.

הידעת?

הידעתם שהנביא מתאר את אלוהים כמי שמחזיק את כל כדור הארץ כמו שרפרף קטן לרגליים שלו? זה מראה כמה הוא עצום!

מה יקרה בפרק הבא?

אלוהים מבטיח לברוא שמיים חדשים וארץ חדשה לגמרי! מה נראה שם כשנפתח את העיניים בבוקר הבא? בספר הבא נגלה עולמות חדשים!

המהפכה של הלב: שמיים חדשים וארץ חדשה

פרק ס"ו, הפרק האחרון בספר ישעיהו, פותח בהצהרה מדהימה: אלוהים לא צריך בית מקדש מפואר שבני אדם יבנו לו, כי השמיים הם כיסאו והארץ היא הדום רגליו. מה שהוא באמת רוצה זה אנשים צנועים וישרים שמקשיבים לו. הנביא יוצא נגד אנשים שמתנהגים בצביעות – מקריבים קורבנות בבית המקדש אבל בלבם עושים מעשים רעים ואוכלים דברים אסורים. בהמשך, הפרק עובר למהפך דרמטי: ירושלים, שהייתה הרוסה, תלד עם שלם ברגע אחד, כמו נס מהיר. אלוהים ינחם את תושביה כמו אמא שמחבקת את בנה, ויביא אליה שפע ושלום כמו נהר שוטף. בסופו של דבר, אלוהים יקבץ את כל העמים לעולם חדש, אך מי שהתעקש להישאר רע וצבוע יישאר בחוץ וייענש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה שאפילו הכוח הכי גדול ביקום יכול להיות עדין ורך כמו חיבוק של אמא כשבאמת צריכים אותו.

Life Hack

אל תנסו להרשים אנשים במחוות חיצוניות גדולות ומזויפות. מה שבאמת קובע ומחזיק לאורך זמן זה היחס האמיתי והכנות שלכם ביומיום.

מקבילה מודרנית

זה כמו מישהו שמעלה פוסטים מרגשים על עזרה לזולת ברשתות החברתיות כדי לקבל לייקים, אבל במציאות מתעלם לחלוטין מחבר בכיתה שעובר חרם.

סוף שהוא התחלה חדשה: כשארמונות פאר כבר לא מרשימים אף אחד

הפרק האחרון של ספר ישעיהו פותח בטלטלה: אלוהים מבהיר שאף בניין מפואר לא יכול להכיל אותו, כי השמיים הם כיסאו והארץ היא הדום רגליו. הוא מחפש משהו אחר לגמרי – אנשים עם לב פתוח, ענווה וכנות. הנביא תוקף בחריפות את אלו שמקיימים טקסים דתיים מפוארים אך במקביל מתנהגים באכזריות ובצביעות. מכאן, הנבואה עוברת לתפנית מדהימה של תקווה. ירושלים, שהייתה שבורה ועצובה, עומדת לחוות לידה מחדש ומהירה במיוחד, כאילו עם שלם נולד ביום אחד. אלוהים מבטיח להרעיף עליה שלום כמו נהר שוטף ולנחם את בניה בחיבוק חם כמו של אמא. בסופו של דבר, הפרק מתאר חזון קוסמי שבו אלוהים בורא שמיים חדשים וארץ חדשה, ומקבץ את כל עמי העולם לחגוג יחד בירושלים. עם זאת, יש כאן גם אזהרה נוקבת: מי שיבחר להמשיך בדרך הרשע והצביעות, ימצא את עצמו מחוץ לחגיגה הזו, כשהעונש שלו משמש תמרור אזהרה נצחי לכולם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש באחד הדימויים העוצמתיים והאינטימיים ביותר במקרא כדי לתאר את יחסו של אלוהים לעמו: אהבה ונחמה של אם לבנה. בתוך נבואת חורבן וסערה, הדימוי האימהי הזה מעניק עוגן של ביטחון ורוגע, ומבהיר שהגאולה אינה רק אירוע פוליטי או לאומי, אלא חוויה רגשית עמוקה של ריפוי וקרבה אישית.

להעמקה בסיפור

הפרק האחרון של ספר ישעיהו מציב מראה נוקבת ומטלטלת מול החברה האנושית, ומזמין אותנו לחשוב מחדש על מה שבאמת חשוב בחיים. הוא נפתח בשאלה רטורית שמנפצת מוסכמות עתיקות: 'אי-זה בית אשר תבנו לי?'. בתקופה שבה אנשים האמינו שבית המקדש הפיזי והקרבת הקורבנות הם חזות הכל, הנביא מבהיר שאלוהים, שברא את היקום כולו והשמיים הם כיסאו, לא זקוק לקירות אבן או למבנים מפוארים. מה שבאמת מעניין אותו, מה שהוא באמת מחפש, זה את הלב האנושי – אנשים צנועים, כנים, ורגישים שמתייחסים בכבוד למילים שלו ולבני האדם סביבם. יש כאן ביקורת חריפה וכואבת על תופעה שקיימת גם היום: אנשים שמקפידים על טקסים חיצוניים ומשקיעים המון אנרגיה בלהראות 'בסדר' כלפי חוץ, אבל החיים האישיים והמוסריים שלהם מלאים בצביעות ובפגיעה באחרים. הנביא משתמש בדימויים מזעזעים כדי להבהיר את הנקודה הזו – הוא משווה את מי שמקריב שור בצביעות למי שרוצח אדם, ואת מי שמקריב קורבן כבש למי שעורף ראש של כלב. המסר ברור: מעשים דתיים או חברתיים חסרי כנות פנימית הם לא רק חסרי ערך, הם ממש מתועבים. אבל ישעיהו לא משאיר אותנו רק עם כעס וביקורת. הפרק עובר לתיאור פיוטי ומרגש של נחמה ותקווה. ירושלים, שהייתה הרוסה, שבורה ועצובה, מתוארת כאן כאם שיולדת את בניה במהירות מדהימה וללא כאבים – דימוי שמסמל גאולה ושינוי חיובי שקורים במהירות מעבר לכל היגיון אנושי. הנחמה האלוהית מתוארת דרך הרגש הכי בטוח וראשוני שאנחנו מכירים: אמא שמחבקת ומנחמת את הילד שלה. השלום יזרום לעיר כמו נהר שוטף, והעושר של העמים יזרום אליה כדי לבנות אותה מחדש. בסוף הפרק, המבט מתרחב אל היקום כולו. אלוהים מבטיח לברוא שמיים חדשים וארץ חדשה – מציאות משודרגת שבה הרוע והסבל כבר לא ישלטו. אנשים מכל העמים והתרבויות, אפילו מהמקומות הרחוקים ביותר, יבואו לירושלים וישתתפו בחגיגה של שלום ואחווה. אבל הספר לא מסתיים בסוף מתוק וקל מדי. הפסוק האחרון משאיר תמונה קשה של עונשם של אלו שבחרו ברע ובצביעות. זהו סיום ריאליסטי שמזכיר לנו שלבחירות שלנו בחיים יש השלכות אמיתיות, ושהתקווה הגדולה לעתיד תמיד מגיעה יד ביד עם אחריות אישית עמוקה בהווה.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לבחור בין חבר שמדבר אליך יפה מאוד אבל תמיד דואג רק לאינטרסים שלו, לבין חבר שלפעמים קצת קשוח ומחוספס אבל תמיד יהיה שם בשבילך ברגע האמת – במי היית בוחר ולמה?

חזון השמיים החדשים: בין צביעות פולחנית לנחמה קוסמית

פרק ס"ו חותם את ספר ישעיהו בעימות חריף בין פולחן חיצוני ריק מתוכן לבין דרישה לטוהר לב וענווה. ה' מצהיר כי השמיים הם כיסאו והארץ הדום רגליו, ובכך מבטל את התפיסה המגבילה של בית המקדש כמקום משכן פיזי של האל, ומדגיש כי הוא שוכן עם 'עני ונכה רוח'. הנביא תוקף בחריפות את המקריבים קורבנות מתוך צביעות מוסרית ועבודת אלילים נסתרת, ומבטיח להם עונש כבד. לעומת זאת, לחרדים לדברו הסובלים מנידוי מצד אחיהם, מובטחת ישועה מהירה ופלאית. ירושלים מתוארת כאם היולדת את בניה ללא חבלי לידה, וה' מבטיח לנחם את עמו כאיש אשר אמו תנחמנו ולהרעיף עליהם שלום כנהר שוטף. בסוף הימים, ה' יקבץ את כל הגויים והלשונות לראות את כבודו, וישלח פליטים לאיים הרחוקים לבשר על גדלותו. הגויים יביאו את בני ישראל כמנחה טהורה לירושלים, וחלקם אף ייבחרו לכהנים וללויים. הפרק והספר כולו נחתמים בבריאת שמיים חדשים וארץ חדשה שיעמדו לעד, לצד תמונה קשה של פגרי המורדים כדראון עולם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש באחד הדימויים העוצמתיים והאינטימיים ביותר במקרא כדי לתאר את יחסו של אלוהים לעמו: אהבה ונחמה של אם לבנה. בתוך נבואת חורבן וסערה, הדימוי האימהי הזה מעניק עוגן של ביטחון ורוגע, ומבהיר שהגאולה אינה רק אירוע פוליטי או לאומי, אלא חוויה רגשית עמוקה של ריפוי וקרבה אישית.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ס"ו, החותם המפואר והנוקב של ספר ישעיהו, מהווה סיכום תיאולוגי וספרותי עמוק של כלל נושאי הספר. הוא נפתח באחת ההצהרות המונומנטליות ביותר במקרא על הטרנסצנדנטיות של האל: 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי'. קביעה זו אינה רק תיאור קוסמי, אלא קריאת תיגר ישירה על התפיסה הפולחנית המצמצמת של ימי בית שני (או שלהי בית ראשון, בהתאם להקשר ההיסטורי). הנביא מבהיר כי האל אינו זקוק לבית פיזי, ובכך הוא מעביר את מרכז הכובד של הדתיות מהארכיטקטורה והטקס אל המרחב הפנימי של האדם: 'אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'. זוהי מהפכה תודעתית המעמידה את הענווה והרגישות המוסרית מעל לכל ממסד פיזי. המתח המרכזי בפרק נבנה באמצעות ניגודים ספרותיים חריפים ומזעזעים במכוון. מצד אחד, מתוארים אלו המקיימים פולחן חיצוני קפדני אך לבם בל עמם. הנביא משתמש באירוניה דרמטית ובשפה קיצונית כדי להשוות את מקריבי השוורים לרוצחים, ואת מקריבי המנחות למגישי דם חזיר. זוהי ביקורת חברתית ודתית חסרת פשרות על הפיכת הדת למסווה של שחיתות מוסרית ועבודת אלילים סמויה (כפי שמתואר בהמשך באכילת השקץ והעכבר בגנות). מצד שני, ניצבים 'החרדים אל דברו' – קבוצה שסבלה מנידוי חברתי ודתי מצד הממסד הצבוע, אך זוכה כעת להבטחת גאולה דרמטית. קול השאון מההיכל אינו קול פולחן, אלא קולו של האל המשלם גמול לאויביו המוסריים. מכאן עובר הפרק לדימויים מרהיבים של לידה והתחדשות לאומית. ירושלים, שהוצגה לאורך פרקי הנחמה הקודמים כאישה עקרה, שכולה וגלמודה, חווה כעת לידה פלאית ומהירה ללא חבלי לידה: 'בטרם תחיל ילדה'. זהו דימוי מטאפורי לעוצמת הגאולה המהירה, המתרחשת מעבר לחוקי הטבע הפיזיים וההיסטוריים. הנחמה האלוהית מגיעה לשיאה בדימוי האימהי המפורסם ביותר במקרא: 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם'. השימוש בדימוי נשי-אימהי עבור האל הזכרי באופן מסורתי מדגיש את האינטימיות, החמלה וההכלה המוחלטת של הגאולה. השלום מובטח לזרום לירושלים כמו נהר שוטף, המרווה את האדמה היבשה של הגלות. החזון הקוסמי של סוף הפרק פורץ לחלוטין את גבולות הלאומיות הצרים. אלוהים אינו מקבץ רק את גולי ישראל, אלא את 'כל הגויים והלשונות'. הפליטים מישראל נשלחים כשגרירים של שלום ואמונה אל קצוות תבל הגיאוגרפיים – תרשיש, פול, לוד, תובל ויון – כדי להביא את העמים כולם להכרה באל אחד. הגויים עצמם הופכים לשותפים פעילים בפולחן, עד כדי כך שאלוהים בוחר מתוכם כהנים ולויים לשרת בקודש, שבירת מחיצות דרמטית לעומת חוקי התורה המסורתיים. הספר נחתם בבריאת 'השמים החדשים והארץ החדשה', סמל להתחדשות קוסמית מוחלטת. עם זאת, כדי לשמור על האיזון המוסרי, הפסוק האחרון מציג את גורלם המר של הפושעים כדראון עולם – תזכורת נצחית לכך שהרמוניה קוסמית אמיתית דורשת ביעור מוחלט של הרשע והצביעות.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבטקסיות נטולת מוסרבחיים המודרניים, קל מאוד ליפול למלכודת של 'סימון וי' על נורמות חברתיות או מקצועיות – כמו תרומה סמלית לקהילה או השתתפות באירועי צדקה של החברה – בזמן שבחיי היומיום אנו מתנהגים בכוחנות כלפי כפיפים או מתעלמים ממצוקה של קולגות. הפרק מזכיר לנו שהערך האמיתי של מעשינו נמדד ביושרה המוסרית הפשוטה שלנו ברגעים הקטנים, ולא במחוות הציבוריות הגדולות.
  • כוחה המרפא של חמלה אימהיתמנהיגות וניהול נתפסים לעיתים קרובות כדורשים קשיחות, סמכותיות והצבת גבולות נוקשים. אולם, הדימוי של אלוהים כמנחם 'כאיש אשר אמו תנחמנו' מלמד אותנו שדווקא ברגעים של משבר עמוק, פגיעות או כישלון של חבר צוות או בן משפחה, הגישה היעילה והמצמיחה ביותר היא חמלה, הקשבה עמוקה והכלה ללא תנאי.
  • פתיחות קהילתית ושבירת מחיצותהחזון שבו גויים הופכים לכהנים ולויים קורא לנו לבחון מחדש את הגבולות שאנו מציבים בתוך הארגונים או הקהילות שלנו. לעיתים קרובות אנו נוטים לשמור על 'מועדון סגור' של אנשים הדומים לנו. פתיחת השורות ושילוב של קולות חדשים ושונים, גם כאלה שנראים לנו בהתחלה זרים, הם המפתח להתחדשות אמיתית וליצירת 'עולם חדש' ומשגשג.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין אוניברסליזם קיצוני לבין סלקטיביות מוסרית חריפה. מצד אחד, יש כאן פתיחת שערים חסרת תקדים שבה גויים מהאיים הרחוקים הופכים לכהנים ולויים, והאל בורא שמיים וארץ חדשים עבור 'כל בשר'. מצד שני, הפרק מסתיים בתיאור גרפי ומצמרר של פגרי האנשים הפושעים כ'דראון לכל בשר'. כיצד מתיישב חזון של שלום קוסמי ואחדות עולמית עם ענישה נצחית ומראה של מוות וריקבון המוצג לראווה? האם הרמוניה מושלמת מחייבת בהכרח את השמדתם הפיזית והנצחית של אלו שאינם מתאימים לה, או שמא מדובר בכשל מובנה בשאיפה האנושית לאוטופיה?

📖 קראו את הפרק המלא

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי׃

וְאֶת־כָּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל־אֵלֶּה נְאֻם־יְהוָה וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי׃

שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם־חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם־הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה׃

גַּם־אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא־חָפַצְתִּי בָּחָרוּ׃

שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ׃

קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו׃

בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר׃

מִי־שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם־יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי־חָלָה גַּם־יָלְדָה צִיּוֹן אֶת־בָּנֶיהָ׃

הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהוָה אִם־אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ׃

שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל־אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל־הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ׃

לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ׃

כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹטֶה־אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל־צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל־בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ׃

כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ׃

וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד־יְהוָה אֶת־עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת־אֹיְבָיו׃

כִּי־הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי־אֵשׁ׃

כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְהוָה׃

הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל־הַגַּנּוֹת אַחַר אחד [אַחַת] בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם־יְהוָה׃

וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת־כְּבוֹדִי׃

וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל־הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ אֶת־שִׁמְעִי וְלֹא־רָאוּ אֶת־כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת־כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם׃

וְהֵבִיאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם מִכָּל־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְהוָה׃

וְגַם־מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְהוָה׃

כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם־יְהוָה כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם׃

וְהָיָה מִדֵּי־חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל־בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי אָמַר יְהוָה׃

וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל־בָּשָׂר׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←