ישעיה · פרק ס״ג
הלוחם מהגת וזעקת האב: הדיאלקטיקה של הריחוק האלוהי
בְּכָל־צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם׃
פסוק טהרועה הטוב שנושא אותנו על כפיים
הלילה, חמוד שלי, נספר על גיבור חזק ומיוחד במינו. פעם אחת, הנביא ישעיהו ראה בחזונו גיבור גדול שהגיע ממרחקים, ובגדיו היו צבועים באדום יפה. הגיבור הזה הסביר שהוא נלחם לבדו כדי להגן על כל האנשים החלשים ולעשות צדק בעולם. הגיבור הזה הוא אלוהים, שאוהב אותנו כל כך. הנביא נזכר איך פעם, כשהעם שלנו היה במצרים והיה לו קשה, אלוהים בא והציל אותם. הוא לקח אותם בידיים שלו, שמר עליהם שלא ייכשלו, ונשא אותם באהבה ובחמלה לאורך כל הדרך במדבר, ממש כמו אבא שמרים את הילד שלו כשהוא מתעייף בטיול. גם כשאנחנו קצת טועים או מתרחקים, אנחנו תמיד יכולים לפנות אליו ולומר: 'אתה אבא שלנו, ואנחנו תמיד הילדים שלך'. הוא תמיד מקשיב לנו ושומר עלינו מקרוב.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהתפקיד הכי גדול שלנו כהורים הוא פשוט להיות שם עם הילדים בקושי שלהם, להרגיש את כאבם ולשאת אותם כשהם מתקשים.
הפרק משתמש בדימוי המרגש והעוצמתי של אלוהים כהורה הנושא את ילדו ברגעי קושי ומשבר ('וינטלם וינשאם כל ימי עולם'). זוהי הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על ביטחון, אהבה ללא תנאי ואמון משפחתי. כהורים, אנו שואפים להעניק לילדינו את התחושה המרגיעה שגם כשהם עושים טעויות, כועסים או מתרחקים, האהבה שלנו אליהם נותרת יציבה ואינה תלויה בדבר. אפשר לנצל את הסיפור המקראי כדי להזכיר להם שאנחנו תמיד כאן כדי להקשיב להם, לחבק אותם ו'לשאת' אותם על כפיים כשהם מרגישים שהדרך הופכת לקשה או למפחידה מדי עבורם.
- מתי הרגשת שמישהו שמר עליך ועזר לך כשחשת פחד או קושי?
- אם היית יכול לבקש מהגיבור שבסיפור לשמור על משהו מיוחד עבורך, מה זה היה?
- איך זה מרגיש כשמישהו מחבק אותך חזק חזק כשאור הלילה נדלק?
הגיבור בבגדים האדומים
דמיין שאתה עומד על גבעה גבוהה ומביט אל האופק. פתאום, אתה רואה דמות ענקית וחזקה מתקרבת. הבגדים של הדמות הזו צבועים באדום בוהק, כאילו היא דרכה הרגע על המון ענבים מתוקים בתוך גיגית גדולה! הדמות הזו היא אלוהים, שחוזר ממלחמה קשה כדי להגן על האנשים שלו. הנביא ישעיהו מספר לנו שהגיבור הגדול הזה תמיד שומר עלינו. הוא נזכר איך פעם, מזמן, אלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים, עבר איתם את הים הגדול, ודאג להם כמו אבא טוב שמרים את הילד שלו על הכתפיים כדי שלא יתעייף. לפעמים אנחנו עושים טעויות ומאכזבים, אבל בפרק הזה העם פונה אליו ומבקש: 'אבא, בבקשה אל תתרחק, אנחנו צריכים אותך!' מה יעשה אלוהים עכשיו? האם הוא יקשיב לתפילה שלהם?
כשכואב לנו ועצוב לנו, גם לאלוהים כואב איתנו. הוא מחבק אותנו חזק ומציל אותנו באהבה גדולה, כמו אבא שמחזיק את הילד שלו על הידיים.
האם ידעת שבעת העתיקה היו דורכים על ענבים ברגליים יחפות בתוך בריכת אבן שנקראת 'גת' כדי להכין מיץ ענבים ויין? הבגדים של הדורכים היו מתמלאים בכתמים אדומים חזקים!
האם הגיבור הגדול ישמע את הצעקה של העם ויחזור לעזור להם? בפרק הבא נשמע את ההמשך המפתיע של התפילה!
האיש באדום והזיכרון הישן
הפרק נפתח בסצנה קולנועית מטורפת: דמות מסתורית מגיעה מארץ אדום השכנה, כשהבגדים שלה מוכתמים באדום עז. לשאלה 'למה הבגדים שלך אדומים?', הדמות עונה שהיא נלחמה לבדה לגמרי, ללא שום עוזר, כדי לעשות צדק ולהציל את החלשים. הדמות הזו מייצגת את אלוהים שנלחם באויבים. מיד לאחר מכן, הטון משתנה לחלוטין. הנביא עוצר ונזכר בהיסטוריה הארוכה של העם עם אלוהים: איך הוא הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים והוביל אותם במדבר בבטחה כמו סוס שרץ במישור בלי למעוד. אבל אז העם מרד, והקשר נסדק. כעת, כשהמקדש שלהם הרוס והם מרגישים אבודים, הם מתפללים ומזכירים לו: 'אתה אבא שלנו, אל תשאיר אותנו לבד'.
הפסוק הזה מראה שאלוהים לא מסתכל על הצרות שלנו מלמעלה באדישות, אלא מרגיש את הכאב שלנו יחד איתנו ועוזר לנו מתוך חמלה אמיתית.
כשאתם מרגישים כעס או פגיעה מחבר קרוב, אל תסתכלו רק על הריב הנוכחי. נסו להיזכר ברגעים הטובים שהיו לכם יחד בעבר – הזיכרון הזה יכול לרכך את הכעס ולעזור לכם למצוא דרך להשלים.
זה כמו שאתם רבים עם ההורים שלכם ומרגישים שהם הכי קשוחים בעולם, אבל אז אתם נזכרים איך כשהייתם חולים הם ישבו ליד המיטה שלכם כל הלילה ודאגו לכם, ומבינים שהקשר הזה עמוק בהרבה מהוויכוח הנוכחי.
לדבר עם אבא שלא עונה
הפרק הזה מתחיל בדימוי ויזואלי חזק וכמעט מפחיד: לוחם בודד שחוזר מארץ אדום השכנה, ובגדיו מוכתמים באדום עז כמו מישהו שדרך על ענבים בגת יין. הלוחם הזה הוא בעצם אלוהים, שמסביר שהוא נאלץ להילחם לבדו באויבי העם כי אף אחד אחר בעולם לא נחלץ לעזרתו כדי לעשות צדק. אבל התיאור הלוחמני והקשוח הזה הוא רק ההקדמה לדרמה האמיתית. מיד אחריו, הנביא עובר לנימה אינטימית, כואבת וחשופה של זיכרון ותפילה. הוא נזכר בימים היפים והרחוקים של יציאת מצרים, שבהם אלוהים נשא את העם בחמלה ובאהבה והוביל אותם דרך המדבר והים בבטחה מלאה. הניגוד הוא חריף ומטלטל: בעבר אלוהים היה מושיע קרוב ומלטף, והיום העם מרגיש שהוא הפך לאויב שלהם בגלל המרידות והטעויות שלהם. בסוף הפרק, העם פונה לאלוהים בזעקה נואשת וקורא לו 'אבינו' – מילה נדירה מאוד בתנ"ך שמבטאת קשר משפחתי עמוק. הם מתחננים שיחזור אליהם, שיקרע את השמיים וירד לעזור להם, למרות שהם מרגישים רחוקים, מבויישים ומנוכרים לחלוטין.
הפסוק מציג את עומק האמפתיה האלוהית לקושי האנושי. בין אם קוראים 'לו צר' כהשתתפות אקטיבית של האל בצער עמו, ובין אם כהצלה ישירה ללא מתווכים, הפסוק מדגיש כי אלוהים אינו נותר מרוחק ומנוכר לנוכח סבלם של בני האדם. הוא נושא ומנשא אותם לאורך ההיסטוריה באהבה ובחמלה, כמו הורה הדואג לילדו ברגעי משבר.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה בנוי משני חלקים שונים לחלוטין במבט ראשון, אבל כשצוללים פנימה מבינים שהם מתחברים בצורה מדהימה ומעוררת מחשבה. החלק הראשון מציג את אלוהים כלוחם בודד, זועם ומפחיד. הדימוי של דריכת ענבים בגת הוא דימוי עתיק ומוכר לקרב קשה – הנוזל האדום שמשפריץ על הבגדים של הלוחם הוא לא מיץ ענבים מתוק, אלא דם האויבים שלו. אלוהים מתואר פה כמי שנאלץ לפעול לבד לגמרי, כי בעולם כולו לא היה אף אדם או כוח אחר שיעשה צדק ויילחם ברשע של ארץ אדום. זהו תיאור של אל חזק, עצמאי, שאינו זקוק לעזרה מאף אחד כדי להשיג את מטרותיו. אבל אז, בחלק השני של הפרק, הנימה משתנה בקיצוניות וממיסה את כל הקשיחות הזו. הנביא מתחיל לשיר שיר תודה וזיכרון מרגש. הוא מזכיר את 'חסדי ה'' – את כל הדברים הטובים שאלוהים עשה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה. הוא מתאר את יציאת מצרים לא כאירוע היסטורי יבש או כהפגנת כוח צבאית, אלא כסיפור אהבה חם ומשפחתי: אלוהים הרגיש את הכאב של העם שלו בכל צרה וצרה, ליווה אותם מקרוב דרך מלאך פניו, ונשא אותם כמו הורה אוהב שמרים את הילד הקטן שלו על הידיים כדי שלא ייפגע. אז מה השתבש בדרך? העם בגד באמון הזה, ו'העציב' את רוח קודשו של אלוהים. כתוצאה מכך, היחסים התהפכו לחלוטין ואלוהים הפך להם לאויב שנלחם בהם. כעת, כשהעם נמצא בשפל המדרגה, כשהמקדש שלהם הרוס והם מרגישים אבודים ונטושים, הם מביטים לאחור בגעגוע עמוק ושואלים את עצמם: 'איפה אלוהים של משה? איפה הרועה שהוביל אותנו בבטחה בתהומות הים כמו סוס שרץ בערבה בלי למעוד?'. השיא המרגש של הפרק הוא התפילה הנואשת שחותמת אותו. העם פונה לאלוהים ואומר לו משהו מדהים ויוצא דופן: 'כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו'. הם אומרים שאפילו האבות ההיסטוריים של האומה, אברהם ויעקב, כבר לא יכולים לעזור להם או לזהות אותם במצבם הנוכחי והעלוב, ורק אלוהים נשאר האבא האמיתי והנצחי שלהם. זו פנייה שמלאה בייאוש קשה אבל גם באמונה עקשנית ומדהימה – גם כשאלוהים נראה רחוק, כועס או שותק, הם עדיין רואים בו את ההורה שלהם ומבקשים ממנו שיחזור הביתה ויקרע את השמיים כדי להציל אותם.
אם הייתם פוגעים מאוד במישהו שקרוב אליכם, והוא היה מתרחק מכם לחלוטין, האם הייתם מעזים לפנות אליו שוב ולבקש עזרה, או שהייתם מוותרים מתוך בושה?
הלוחם מהגת וזעקת האב: הדיאלקטיקה של הריחוק האלוהי
ישעיהו פרק סג מציג מעבר דרמטי וחד בין שתי תמונות מנוגדות המרכיבות את מערכת היחסים המורכבת והסוערת בין אלוהים לעמו לאורך ההיסטוריה. הפרק נפתח בדיאלוג קצר, מתוח ורועש בין צופה לבין דמות מסתורית המגיעה מכיוון אדום ובצרה, כשהיא לבושה בגדים אדומים מוכתמים וצועדת ברוב כוחה. הדמות מתגלה כאלוהים עצמו, המתואר כלוחם בודד שביצע נקמה אכזרית באויביו, תוך שימוש במטפורה של דריכת ענבים בגת יין – דימוי לשפיכות דמים קשה וצדק היסטורי שנעשה ללא שותפים אנושיים. מיד לאחר מכן, העלילה משנה כיוון באופן מוחלט ועוברת למונולוג תפילה וקינה של הנביא בשם העם כולו. הנביא פותח בהזכרת חסדי העבר הגדולים של אלוהים, ובמיוחד את תקופת יציאת מצרים והנהגת משה, שבה אלוהים נשא את העם בחמלה, באהבה וברוך אבהי. אולם, העם מרה את פי אלוהים והעציב את רוחו, מה שהוביל להפיכתו של האל לאויבם המר שנלחם בהם. התפילה מסתיימת בפנייה קורעת לב אל אלוהים בדרישה שיביט משמיים וישוב לעמו, תוך שימוש חריג בכינוי 'אבינו', ומתוך תחושת נטישה עמוקה לנוכח חורבן בית המקדש והשתלטות האויבים על נחלתם.
הפסוק מציג את עומק האמפתיה האלוהית לקושי האנושי. בין אם קוראים 'לו צר' כהשתתפות אקטיבית של האל בצער עמו, ובין אם כהצלה ישירה ללא מתווכים, הפסוק מדגיש כי אלוהים אינו נותר מרוחק ומנוכר לנוכח סבלם של בני האדם. הוא נושא ומנשא אותם לאורך ההיסטוריה באהבה ובחמלה, כמו הורה הדואג לילדו ברגעי משבר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ישעיהו סג הוא אחד הפרקים המרתקים והמורכבים ביותר בספר ישעיהו, המציג מבנה ספרותי ותיאולוגי דו-קוטבי המתוח לקצה. הפרק נפתח בסצנה דרמטית המעוצבת כדו-שיח דרמטי. הדובר הראשון שואל בתדהמה: 'מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה?'. התשובה מגיעה מקולו של הלוחם האלוהי: 'אני מדבר בצדקה, רב להושיע'. הדיאלוג חושף את המטפורה המרכזית של החלק הראשון – הדריכה בגת. הלוחם מסביר כי בגדיו אדומים משום שהוא דרך 'פורה' (גת) לבדו, באין איש איתו. דם העמים ('נצחם') ניתז על בגדיו. השימוש באדום ובצרה אינו מקרי; אדום היא האויבת ההיסטורית המזוהה עם אכזריות כלפי ישראל, ושמה מהדהד את הצבע האדום ואת הדם. בחלק זה, אלוהים מוצג כדמות אקטיבית, חזקה, הפועלת לבדה בהיסטוריה כדי לעשות משפט ונקמה. בפסוק ז' מתרחש מפנה ספרותי וסגנוני חד. הטון הלוחמני והאלים מפנה את מקומו לשירה לירית, אינטימית ונוסטלגית של זיכרון ותפילה. הנביא פותח ב'חסדי ה' אזכיר', ומגולל את ההיסטוריה המשותפת של האל ועם ישראל. הוא מתאר את אלוהים כמי שבחר בישראל כבנים מתוך ציפייה לנאמנות ('בנים לא ישקרו'), והיה שותף מלא לסבלם: 'בכל צרתם לו צר'. התיאור של הנהגת המדבר ויציאת מצרים רווי בדימויים של רוך, הובלה בטוחה (כסוס במדבר שאינו נכשל, כבהמה היורדת לבקעה) ונשיאה על כפיים. אולם, האידיליה הזו נשברת כאשר העם מורד ומעציב את רוח קודשו של האל, מה שגורם לו להפוך להם לאויב. המשבר הזה מוביל את העם לחיפוש עצמי קיומי: 'איה המעלם מים?'. הם מחפשים את אלוהים של העבר ולא מוצאים אותו בהווה של חורבן וגלות. החלק האחרון של הפרק (פסוקים טו-יט) הוא תפילת תחנונים נואשת, המעלה שאלות תיאולוגיות קשות. העם פונה לאלוהים בטענה נועזת: 'כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו'. זוהי קריאת תיגר על מושג השייכות הביולוגי-לאומי; האבות ההיסטוריים אינם רלוונטיים עוד במצבם הנוכחי, ורק אלוהים מחזיק בתואר 'אבינו גאלנו מעולם'. העם אף מעז להאשים את אלוהים במצבם הרוחני: 'למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך?'. זוהי זעקה מתוך חוסר אונים דתי, שבה העם מרגיש שהסתר הפנים האלוהי כה עמוק, עד שהוא עצמו גורם להם להמשיך לחטוא. הפרק מסתיים בתיאור כואב של חילול המקדש ('צרינו בוססו מקדשך') ובקריאה קורעת לב להתערבות אלוהית שתבקע את השמיים ותשיב את הסדר על כנו. מבחינה ספרותית, המעבר החד בין דמותו של אלוהים כ'גואל' נוקם ומגואל בדם לבין אלוהים כ'אב' רחום ומתרחק יוצר מתח פסיכולוגי עמוק. הנביא משתמש במילים מנחות כמו 'גאולה' ו'אב' כדי לקשור בין שני חלקי הפרק. הגאולה מושגת בחלק הראשון דרך מלחמה חיצונית באויבים, ובחלק השני היא נדרשת כריפוי פנימי של מערכת היחסים השבורה בין האב לבניו. הניגודים הבולטים בפרק – בין דם הענבים האדום לבין המים המבוקעים של ים סוף, ובין כוחו האקטיבי של הלוחם לבין שתיקתו והתאפקותו של האב בשמיים – משקפים את המורכבות של חוויית החורבן והגלות. העם אינו יכול להסתפק עוד באל היסטורי שעשה נפלאות בעבר; הוא תובע נוכחות חיה, אקטיבית ואינטימית כאן ועכשיו, נוכחות שתגשר על הפער שנוצר בעקבות החטא והחורבן הפיזי של ירושלים.
- הצורך בהגדרת זהות מחדש בעת קריסת מוסדותכאשר מסגרות החיים המוכרות לנו – מקום עבודה יציב, קהילה תומכת או מערכת יחסים ארוכת שנים – קורסות או משתנות ללא היכר, אנו חווים משבר זהות עמוק. הפרק מציע לפנות אל השורש העמוק ביותר של קיומנו (כמו הפנייה של העם ישירות אל ה' כ'אבינו' במקום אל האבות ההיסטוריים). הצעד המעשי הוא לזהות מהו ערך היסוד שאינו תלוי בנסיבות החיצוניות, ולהיאחז בו כדי לבנות מחדש את חיינו.
- הכרה באחריות משותפת למשברים בינאישייםבמערכות יחסים קרובות, קל מאוד להגיע למצב שבו אנו מרגישים שהצד השני הפך ל'אויב' שלנו. במקום להתבצר בעמדת קורבן, הפרק מדגים התבוננות עצמית כואבת אך הכרחית. הצעד המעשי הוא לשאול את עצמנו בכנות: 'כיצד ההתנהגות שלי, המילים שלי או חוסר הרגישות שלי תרמו להתרחקות הזו?', ולפתוח ערוץ תקשורת שמכיר בחלק שלנו במשבר.
- העזת פנים מול שתיקה ומנהיגות שותקתכאשר אנו חשים נטושים או מנוהלים על ידי כוחות שגדולים מאיתנו שאינם מגיבים לצרכינו, השתיקה והכניעה הן האויב הגדול ביותר. העם בפרק מציג מודל של 'חוצפה חיובית' ותביעה אקטיבית לקשר. בחיים המודרניים, זה מתבטא בנכונות לעמוד מול סמכות, לנהל שיחות קשות ולא נוחות במקום העבודה או במשפחה, ולדרוש תשובות והבהרות במקום לשקוע באדישות וייאוש.
הפרק מעלה את אחת הדילמות התיאולוגיות והפילוסופיות הקשות ביותר: שאלת הבחירה החופשית מול האחריות האלוהית. בפסוק יז העם שואל: 'למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך?'. אם אלוהים הוא זה שמקשיח את לב האדם ומסיר ממנו את היכולת לירא אותו, כיצד ניתן להאשים את האדם בחטאיו? הדילמה בין ריבונו של עולם כמכוון הכל לבין האדם כנושא באחריות מוסרית נותרת בפרק פתוחה ומדממת.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ׃
מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת׃
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין־אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי׃
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה׃
וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי׃
וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם׃
חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר־גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב־טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו׃
וַיֹּאמֶר אַךְ־עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ׃
בְּכָל־צָרָתָם לא [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם׃
וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם־בָּם׃
וַיִּזְכֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ׃
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם׃
מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ׃
כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ יְהוָה תְּנִיחֶנּוּ כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת׃
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ׃
כִּי־אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ׃
לָמָּה תַתְעֵנוּ יְהוָה מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ׃
לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם־קָדְשֶׁךָ צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ׃
הָיִינוּ מֵעוֹלָם לֹא־מָשַׁלְתָּ בָּם לֹא־נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם לוּא־קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ׃