תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ישעיה · פרק ה׳

הכרם שחרב מבפנים: על עיוות מוסרי וקריסה חברתית

👑

כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה׃

פסוק ז'
התאמת תוכן לפי גיל

הגנן הטוב והכרם הסקרן

הלילה נספר על גנן מיוחד מאוד, שאהב מאוד את הגינה שלו. הוא בחר את האדמה הכי טובה, ניקה אותה מכל האבנים הקטנות, ושתל בה גפנים עדינות ומתוקות. הוא אפילו בנה מגדל שמירה יפה כדי שאף חיה לא תפגע בגינה שלו. הגנן חיכה בסבלנות רבה שהגפנים יגדלו ויביאו ענבים מתוקים של טוב לב, חברות ועזרה הדדית. אבל כשהגיע הזמן, הגפנים גידלו רק ענבים חמוצים וכועסים – אנשים שהציקו זה לזה ולא רצו לשתף. הגנן היה עצוב מאוד, כי הוא השקיע כל כך הרבה אהבה. הסיפור הזה מזכיר לנו כמה חשוב שכל אחד מאיתנו יהיה כמו ענב מתוק – שיודע לוותר, לעזור ולשמח את האחר, כדי שהגינה המשותפת של כולנו תהיה מקום נעים וטוב.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה משתמש במשחק מילים חזק כדי להסביר לילדים שכשמצפים מאיתנו לטוב ולצדק, הכי כואב לגלות שבחרנו לפגוע ולהציק לאחרים.

טיפ להורים

הסיפור משתמש במשל הכרם כדי ללמד על ציפייה ואכזבה, אך גם על האחריות שלנו כלפי מי שמשקיע בנו. כהורים, אנו משקיעים המון בילדינו ומקווים לראות מהם 'פירות' של דרך ארץ ורגישות לזולת. זו הזדמנות מצוינת לשוחח איתם על כך שהתנהגות טובה וחברית היא הדרך שלנו להחזיר אהבה לסביבה ולהראות שאכפת לנו מההשקעה של ההורים והמורים בנו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הגנן הרגיש כשהוא ראה שהענבים יצאו חמוצים במקום מתוקים?
  • איזה מעשה מתוק וטוב עשית היום שעשה למישהו אחר נעים בלב?
  • אם היית יכול לשתול בגינה שלך פרח של תכונה טובה (כמו סבלנות או שיתוף), איזה פרח היית בוחר?

השיר העצוב על הכרם שהתקלקל

דמיינו שאתם שותלים גינה קטנה ומתוקה. אתם מנקים את כל האבנים, עודרים את האדמה, שותלים את השתילים הכי טובים, ואפילו בונים גדר קטנה ומגדל כדי לשמור עליהם. כל יום אתם משקים ומחכים בקוצר רוח לטעום ענבים מתוקים ועסיסיים. אבל פתאום, כשהפירות גדלים, אתם מגלים שהם חמוצים, מקולקלים ומרירים! כמה זה מאכזב, נכון? בסיפור שלנו, הנביא ישעיהו שר שיר עצוב על כרם כזה בדיוק. הכרם הוא עם ישראל, והגנן הוא אלוהים שנתן להם הכל. אלוהים קיווה שהם יעשו מעשים טובים ויעזרו זה לזה, אבל הם בחרו להציק ולהיות חמוצים כמו ענבי בוסר. בגלל זה, הגנן העצוב מחליט להסיר את הגדר ולתת לכרם לצמוח לבד. מה יקרה לכרם בלי הגנה? בפרק הבא נגלה...

מה הפסוק אומר?

אלוהים קיווה שעם ישראל יתנהג בצדק ובאהבה, כמו כרם שמגדל ענבים מתוקים, אבל במקום זה הם פגעו זה בזה והשמיעו צעקות של עצב.

הידעת?

הידעתם שבזמן התנ"ך בנו מגדלי שמירה קטנים מאבן ממש בתוך הכרמים כדי לשמור על הענבים מפני גנבים וחיות בר?

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה לכרם העזוב כשיגיעו חיות השדה ואפילו ענמים שלא יורידו עליו גשם? בפרק הבא נראה מה קורה כשמזניחים את מה שחשוב.

כשמצפים ממך להכי טוב, ומקבלים את הכי גרוע

הנביא ישעיהו פותח בשיר אהבה יפהפה שהופך מהר מאוד לכתב אישום חריף. הוא מספר על חבר שטיפח כרם מושלם, אך קיבל פירות באושים (ענבים מקולקלים). הנמשל ברור: אלוהים הוא בעל הכרם, והעם הוא הכרם. במקום לייצר חברה צודקת, העם התמלא בשחיתות. ישעיהו מפרט את החטאים שלהם: עשירים שקונים את כל הבתים והשדות ומשאירים את העניים בלי קורת גג, אנשים שרק מחפשים מסיבות ושתיית אלכוהול מהבוקר עד הערב, וכאלה שקוראים לרע טוב ולטוב רע. הנביא מזהיר שההתנהגות הזו תוביל לקריסה חברתית מוחלטת ולפלישה של צבא זר וחזק שיחריב את הכל. הסיפור הזה מראה שחברה לא יכולה לשרוד כשהיא מאבדת את המצפן המוסרי שלה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מראה כמה אלוהים התאכזב: הוא רצה לראות חברה הוגנת שדואגת לכולם, אבל במקום זה הוא מצא אנשים שמנצלים אחרים וגורמים להם לבכות ולצעוק מכאב.

Life Hack

כשאתם רואים מישהו בקבוצה שעושה משהו לא בסדר ואומר שזה 'מגניב' (כמו להציק לילד אחר), אל תזרמו איתו. להפוך את הרע לטוב זו הדרך הכי מהירה להרוס את האווירה בכיתה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לראות חבורה של ילדים חזקים שמשתלטים על כל המגרש בבית הספר, לא מרשים לאף אחד אחר לשחק, ואז עוד צוחקים על מי שמבקש להצטרף.

הפוך על הפוך: כשהמצפן המוסרי הולך לאיבוד

הפרק מתחיל באחד הטקסטים המבריקים ביותר בתנ"ך: 'שירת הכרם'. ישעיהו שר שיר אהבה כביכול תמים על חבר שלו והכרם שלו, אבל מהר מאוד מתברר שמדובר במשל נוקב. אלוהים השקיע בעם ישראל את כל התנאים להצלחה, אבל הם הניבו 'באושים' – פירות רקובים של שחיתות ועוול. בהמשך הפרק, ישעיהו עובר למתקפה ישירה ומציג שישה משפטי 'הוי' (קריאות צער וזעם) נגד המנהיגים והעשירים. הוא מאשים אותם בנדל"ניזם חזיר שדוחק את העניים, ברדיפת תענוגות ואלכוהול שגורמת להם להתעלם מהמציאות, ובעיקר בעיוות מוחלט של האמת – מצב שבו אנשים קוראים לחושך אור ולמר מתוק. העונש, לפי ישעיהו, יהיה קשה: קריסה פנימית ופלישה של אימפריה זרה וחסרת רחמים שתשאג כמו אריה ותחריב את הארץ.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את הנמשל מאחורי משל הכרם המפורסם. הנביא ישעיהו משתמש במשחק מילים נוקב בעברית כדי להציג את הפער התהומי בין הציפייה האלוהית למציאות החברתית: במקום 'משפט' (צדק חוקי) נמצא 'משפח' (ספחת, עוול וסבל), ובמקום 'צדקה' (התנהגות מוסרית) נשמעת 'צעקה' של החלשים והמנוצלים. זהו לב הפרק המגדיר את החורבן המוסרי של החברה.

להעמקה בסיפור

בואו נדבר על שירת הכרם. ישעיהו משתמש פה בטריק ספרותי גאוני: הוא מתחיל בשיר ידידותי, אולי שיר עבודה של כורמים, כדי למשוך את הקהל להקשיב. המאזינים בירושלים בטח הנהנו בהסכמה כשהוא תיאר את הכורם המסור שמסקל אבנים ובונה מגדל, והם בטח כעסו יחד איתו כשהכרם הניב ענבים רקובים. אבל אז, בפסוק ז', מגיע הטוויסט: 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל'. המאזינים מבינים שהם שפטו את עצמם. מה שמעניין כאן זה שהנביא לא מתלונן על חוסר פולחן או על זה שלא מקריבים מספיק קורבנות. התלונות שלו הן חברתיות ומוסריות לחלוטין. הוא יוצא נגד 'מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו' – עשירי נדל"ן שרוכשים עוד ועוד קרקעות ודוחקים את האנשים הפשוטים מבתיהם עד שלא נשאר להם מקום. הוא תוקף את תרבות השפע המנותקת, שבה אנשים מתחילים לשתות אלכוהול מהבוקר ומבלים במסיבות עם כינור ונבל, בזמן שהם אדישים לחלוטים לסבל שסביבם ולתוכנית הגדולה של אלוהים בעולם. אחד המשפטים הכי חזקים בפרק מתאר את הבלבול המוסרי: 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע'. ישעיהו מזהה שחיתות עמוקה יותר מסתם עשיית מעשים רעים; הוא מדבר על מצב שבו השפה עצמה מתקלקלת. כשמצדיקים רשע בשביל שוחד, וכשמציגים התנהגות אכזרית כהצלחה והתנהגות מוסרית כחולשה, החברה מאבדת את היכולת לתקן את עצמה. בסוף הפרק, ישעיהו מתאר את התוצאה הבלתי נמנעת של הריקבון הזה: פלישה של צבא זר, יעיל ומפחיד (כנראה אשור), שמדומה לאריה שאי אפשר להציל מידיו. זהו תיאור ריאליסטי ומצמרר של חורבן שמגיע כתוצאה ישירה של קריסה מוסרית פנימית.

שאלה למחשבה

האם לדעתך חברה יכולה לשרוד לאורך זמן אם יש בה פערים כלכליים עצומים וחוסר צדק, גם אם יש לה צבא חזק וכלכלה משגשגת?

הכרם שחרב מבפנים: על עיוות מוסרי וקריסה חברתית

ישעיהו פרק ה' נפתח ב'שירת הכרם' המפורסמת, משל אלגורי מתוחכם המציג את מערכת היחסים בין אלוהים לעמו. הנביא מתאר כורם שהשקיע את המיטב בטיפוח כרמו – סיקול אבנים, בניית מגדל שמירה וחציבת יקב – אך התאכזב לגלות שהכרם הניב ענבי באושים מרירים. הנמשל נחשף מיד: הכרם הוא בית ישראל, והענבים המקולקלים הם העוול והצעקה המחליפים את הצדק והמשפט. בהמשך, ישעיהו מפרט את הסיבות המדויקות לכישלון המוסרי דרך סדרה של שישה משפטי 'הוי' המופנים כלפי האליטה החברתית. הוא מוקיע את חמדנות הנדל"נית של העשירים, את הנהנתנות המופרזת והשכרות שמקהות את החושים, את הציניות הלועגת לתוכנית האלוהית, ואת עיוות הערכים המוסריים שבו הרע מוצג כטוב והטוב כרע. הפרק נחתם בתיאור אפוקליפטי של זעם אלוהי המזמן צבא זר, מהיר ואכזרי, שיחריב את הארץ ויביא עליה חושך וצרות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את הנמשל מאחורי משל הכרם המפורסם. הנביא ישעיהו משתמש במשחק מילים נוקב בעברית כדי להציג את הפער התהומי בין הציפייה האלוהית למציאות החברתית: במקום 'משפט' (צדק חוקי) נמצא 'משפח' (ספחת, עוול וסבל), ובמקום 'צדקה' (התנהגות מוסרית) נשמעת 'צעקה' של החלשים והמנוצלים. זהו לב הפרק המגדיר את החורבן המוסרי של החברה.

הדרש — קריאה לעומק

ישעיהו פרק ה' מהווה מופת של ספרות נבואית קלאסית, המשלבת תחכום רטורי, רגישות חברתית עמוקה ותפיסה תיאולוגית נוקבת. הפרק נפתח ב'שירת הכרם' (פסוקים א'-ז'), יצירה שירית המשתמשת בטכניקה של 'מלכודת שיפוטית'. הנביא מזמין את שומעיו ביהודה לשמש כשופטים בסכסוך שבין הכורם לכרמו. המאזינים, המזדהים באופן טבעי עם הכורם המאוכזב שנתן את כל כולו לכרם, מסכימים שדינו של הכרם הסורר הוא חורבן. רק אז חושף הנביא את הנמשל: 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל'. המאזינים מבינים שהם שפטו את עצמם. המילים המנחות בפסוק ז' מדגישות את הניגוד הדרמטי באמצעות משחקי מילים מבריקים: 'ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה'. בחלקו השני של הפרק, הנביא פורט את ה'באושים' – הפירות הרקובים של החברה – לשישה חטאים חברתיים ומוסריים ספציפיים, המנוסחים כקינות 'הוי'. הראשון שבהם הוא ריכוז העושר והקרקעות בידי מעטים ('מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו'), תהליך שדחק את האיכרים הקטנים מאדמתם ויצר מעמד של עניים חסרי כל. השני הוא הנהנתנות והשכרות של האליטה, המשתמשת במוזיקה וביין כדי לברוח מאחריות חברתית ומראיית 'פועל ה''. השלישי הוא הציניות המוסרית של אלו המושכים את העוון בחבלי שווא ומאתגרים את האל להחיש את מעשיו. שיאו של העיוות המוסרי מתואר בפסוק כ': 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע'. זהו אינו רק חטא התנהגותי, אלא קריסה קוגניטיבית ושפתית, שבה הגבולות בין מותר לאסור מטושטשים במכוון כדי להכשיר עוולות. השחיתות מגיעה למערכת המשפט, שבה שוחד מטה את הדין ומצדיק רשע על חשבון הצדיק. החלק השלישי של הפרק (פסוקים כ"ה-ל') מתאר את העונש כתוצאה קוזאלית בלתי נמנעת של הריקבון הפנימי. אלוהים מניף 'נס' (דגל) ומזמן אויב זר מקצה הארץ. התיאור של הצבא הפולש (האימפריה האשורית) הוא מופת של שירה צבאית דרמטית: חייליו אינם עייפים, חיציהם שנונים, פרסות סוסיהם כצור וגלגלי מרכבותיהם כסופה. השאגה שלהם כאריה מסמלת את חוסר האונים של יהודה מול הגזירה. הפרק מסתיים באווירה קודרת של חושך וערפל, המבטאת את אובדן האור המוסרי והפיזי של האומה.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבקריסת השפה והמוסרבעולם המודרני, פוסט-אמת וספינים תקשורתיים יכולים להפוך עוול מוסרי להצלחה יחצ"נית, ולתרץ פגיעה בזולת כ'יעילות' או 'הישרדות'. הלקח של ישעיהו הוא שחברה שמאבדת את היכולת לקרוא לילד בשמו – להגדיר רע כרע וטוב כטוב – מאבדת את המערכת החיסונית המוסרית שלה ונידונה להתפרקות פנימית.
  • אחריות חברתית של בעלי ההון וההשפעהכאשר אליטות כלכליות ופוליטיות מתמקדות בצבירת נכסים ובחגיגות מנותקות (כמו 'מגיעי בית בבית' ורודפי השכר), תוך התעלמות מהשכבות החלשות, נוצר שבר חברתי עמוק. הצעד המעשי הוא פיתוח מודעות חברתית אקטיבית, תמיכה במדיניות הוגנת, ומניעת מצב שבו הצלחה אישית מבוססת על דחיקת האחר לשוליים.
  • הקשר בין חוסן מוסרי לחוסן לאומיישעיהו מראה שהאיום החיצוני והחורבן הפיזי (הצבא הזר) הם רק הסימפטום של הריקבון הפנימי. מנהיגים וארגונים נוטים לעיתים להשקיע את כל משאביהם בהגנה חיצונית ובטכנולוגיה, אך הפרק מזכיר לנו שהחוסן האמיתי של כל קבוצה או מדינה טמון בצדק הפנימי שלה, ביושרה של מערכת המשפט ובדאגה לחלש.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את הדילמה המורכבת של הבחירה החופשית מול האחריות הקולקטיבית: כיצד חברה שלמה נענשת על חטאיהם של מנהיגיה ועשיריה? בנוסף, עולה השאלה הפילוסופית על טבעו של הצדק האלוהי: האם אלוהים משתמש בכוחות הרשע והחורבן העולמיים (האימפריה הזרה והאכזרית) ככלי למימוש הצדק שלו, ובכך כביכול נותן לגיטימציה לאכזריותם?

📖 קראו את הפרק המלא

אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃

וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ־נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי׃

מַה־לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

וְעַתָּה אוֹדִיעָה־נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס׃

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר׃

כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה׃

הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃

בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת אִם־לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב׃

כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי־כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה׃

הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם׃

וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ׃

לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי־דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא׃

לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי־חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ׃

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה׃

וַיִּגְבַּה יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃

וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ׃

הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה׃

הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה׃

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃

הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים׃

הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי־חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר׃

מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ׃

לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ׃

עַל־כֵּן חָרָה אַף־יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃

וְנָשָׂא־נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא׃

אֵין־עָיֵף וְאֵין־כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו׃

אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל־קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה׃

שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג [יִשְׁאַג] כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל׃

וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת־יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה־חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←