ישעיה · פרק מ״ט
ישעיהו מ"ט: ייעוד אוניברסלי ונחמת אם
הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד׃
פסוק טזהציור המיוחד על היד של אלוהים
היה פעם נביא טוב בשם ישעיהו, שאהב מאוד לעזור לאנשים. יום אחד הוא הרגיש קצת עצוב וחשב לעצמו: 'אולי אני לא מצליח מספיק? אולי אף אחד לא שומע אותי?'. באותו הרגע, נשמע קול חם ומנחם מהשמיים שלחש לו: 'אל תדאג, ישעיהו! אני שומר עליך, ויש לך תפקיד נפלא – להביא אור ושמחה לכל העולם כולו!'. גם העיר ירושלים הרגישה עצובה ובודדה, וחשבה שאלוהים שכח אותה. אבל אלוהים חיבק אותה חזק ואמר לה: 'האם אמא יכולה לשכוח את התינוק שלה? בטח שלא! ואני לעולם לא אשכח אותך. את מצוירת וחקוקה ממש על כפות הידיים שלי, כדי שאהיה איתך תמיד'. פתאום, מכל קצוות תבל, החלו המוני ילדים ואנשים לחזור הביתה בשירה ובשמחה גדולה, והעיר התמלאה שוב בצחוק ובאור מתוק.
הפסוק מדמה את האהבה של אלוהים לאהבה הורית שאינה תלויה בדבר – קשר חזק ובלתי נפרד שנמצא תמיד מול העיניים.
הסיפור נוגע באחת החרדות העמוקות ביותר של ילדים – הפחד להישכח או להינטש. דרך המשל המרגש של האם והתינוק, והדימוי של הציור על כפות הידיים, תוכלו להעניק לילדכם תחושת ביטחון קיומית חזקה. זו הזדמנות מצוינת להסביר לילד שהאהבה שלכם אליו היא קבועה ואינה תלויה בדבר – גם כשיש כעסים, מרחק או ימים עמוסים, הוא תמיד חקוק בלבכם ובמחשבותיכם. שיחה כזו מחזקת את הביטחון העצמי של הילד ומאפשרת לו ללכת לישון בתחושה שהוא אהוב ומוגן תמיד.
- איך אתה מרגיש כשאתה יודע שאתה תמיד חקוק בלב ובמחשבות של מי שאוהב אותך?
- אם היית יכול לצייר ציור קטן על כף היד שלך כדי שיזכיר לך משהו משמח, מה היית מצייר?
- איך אנחנו יכולים להיות כמו 'אור קטן' ולשמח מישהו אחר מחר בבוקר?
הציור הסודי על כפות הידיים
דמיין שאתה מרגיש עצוב ובודד, וחושב שאף אחד לא שם לב אליך. בסיפור שלנו, הנביא ישעיהו מרגיש בדיוק כך. הוא עבד קשה מאוד, אבל הרגיש ששום דבר לא מצליח לו. פתאום, קול חם ומתוק קורא לו מהשמיים ומבטיח לו: 'אתה לא לבד! יש לך תפקיד מיוחד – להביא אור ושמחה לכל העולם!'. העיר ירושלים, שנקראת כאן ציון, בוכה וחושבת שאלוהים שכח אותה. אבל אלוהים עונה לה בחיבוק גדול: 'האם אמא יכולה לשכוח את התינוק המתוק שלה? אפילו אם זה יקרה, אני לעולם לא אשכח אותך! ציירתי אותך ממש על כפות הידיים שלי, כדי שתהיי מול עיניי תמיד'. הגולים הרחוקים כבר מתחילים לצעוד הביתה בדרך בטוחה ונעימה, מלאה במים קרירים וטעימים.
אלוהים מבטיח שהוא לעולם לא ישכח את ירושלים ואת העם שלו, כאילו הציור שלהם מצויר לו ממש על כפות הידיים.
האם ידעתם שאלוהים מבטיח בפרק לשמור על האנשים החוזרים הביתה מפני השמש החמה, ולדאוג להם למעיינות מים קרים לאורך כל הדרך?
האם הגולים באמת יצליחו לחזור הביתה בשלום, ואיך ירושלים תגיב כשתראה את כולם חוזרים? בפרק הבא נגלה!
משימה עולמית: להדליק את האור
בפרק מ"ט בספר ישעיהו, הנביא משתף אותנו במשבר אישי עמוק. הוא מרגיש שהוא השקיע את כל האנרגיה שלו לחינם, ושהשליחות שלו נכשלה. אבל אלוהים לא מוותר עליו, ומפתיע אותו עם שדרוג ענק למשימה: במקום רק לעזור לעם שלו, הנביא מיועד להיות 'אור לגויים' – להביא תקווה וצדק לכל קצוות תבל. בהמשך, העיר ירושלים (המכונה ציון) מתלוננת בבכי שאלוהים נטש אותה בגלות. התשובה האלוהית היא אחד מרגעי השיא המרגשים בתנ"ך: אלוהים משווה את אהבתו לאהבת אם לתינוקה, ומבטיח שציון חקוקה על כפות ידיו. הפרק מתאר תמונת עתיד מדהימה שבה המוני הגולים חוזרים הביתה מכל כיוון, והעיר החרבה מתמלאת מחדש בחיים, ברעש ובשמחה גדולה.
כשאתה מרגיש בודד או ששכחו אותך, הפסוק הזה מזכיר שאלוהים שומר אותנו קרוב אליו, חקוקים על כפות ידיו תמיד.
כשאתה מרגיש שכל המאמצים שלך בלימודים או עם חברים ירדו לטמיון, אל תרים ידיים. לפעמים כישלון נקודתי הוא רק הכנה לתפקיד גדול ומשמעותי בהרבה שמחכה לך בהמשך.
זה כמו לעבוד שבועות על פרויקט כיתתי ולהרגיש שאף אחד לא מעריך את זה, ואז לגלות שהמנהל בחר בפרויקט שלך לייצג את בית הספר בתחרות ארצית.
חקוק על הידיים: להתגבר על תחושת נטישה
ישעיהו פרק מ"ט נפתח במונולוג אישי וחשוף של דמות המכונה 'עבד ה''. העבד מתאר את תחושת הכישלון הצורבת שלו: הוא מרגיש שהתאמץ לחינם וכל כוחותיו אזלו ללא תוצאות בשליחותו. אלוהים מגיב לתסכול הזה לא על ידי הקטנת המשימה, אלא דווקא על ידי הרחבתה – הוא הופך אותו ל'אור לגויים', שייעודו להביא ישועה לעולם כולו ולא רק לעמו שלו. בחלקו השני של הפרק, המוקד עובר לירושלים (ציון), המרגישה נטושה ושכוחה בעקבות החורבן והגלות הארוכה לבבל. אלוהים משיב לה בדימוי אימהי חם ובלתי נשכח, ומבטיח שחומותיה חקוקות על כפות ידיו ושבניה ימהרו לחזור אליה מכל קצוות תבל. העיר השכולה והבודדה תתמלא בילדים חדשים עד שהמקום יהיה צר מלהכילם, והאימפריות הגדולות ששיעבדו אותה בעבר יסייעו כעת להחזיר את בניה בכבוד מלכים. זהו סיפור עוצמתי על מהפך מדהים מייאוש ובדידות מוחלטת לתקווה ענקית וייעוד עולמי חדש.
הפסוק משתמש בדימוי עוצמתי של חקיקת ציון על כפות ידיו של אלוהים. חומות ירושלים החרבות, המייצגות את החורבן הפיזי והלאומי, אינן נשכחות אלא ניצבות לנגד עיניו תמיד. דימוי זה בא להפיג את תחושת הנטישה העמוקה של העם בגלות, ולהבטיח קשר נצחי ובלתי ניתן למחיקה בין האל לעמו ולעירו.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג שתי דרמות מקבילות של התמודדות עם משבר עמוק ותחושת חוסר אונים: המשבר האישי של השליח (המכונה 'עבד ה'') והמשבר הלאומי של העיר ירושלים (המכונה 'ציון'). שניהם מרגישים שהם הגיעו למבוי סתום, ושניהם מקבלים תשובות שמשנות לחלוטין את נקודת המבט שלהם. בתחילת הסיפור, השליח משתף אותנו בלבטים הכי כמוסים שלו. הוא מרגיש מרוקן לחלוטין. הוא השקיע את כל הלב, הזמן והאנרגיה שלו, והתוצאה? כלום, לפחות בעיניים שלו. הוא מרגיש שכל כוחו כלה לריק. התגובה האלוהית כאן היא שיעור מדהים בפסיכולוגיה: במקום להגיד לו 'לא נורא, תנוח, עשית מספיק', אלוהים אומר לו שהבעיה שלו היא שהוא חושב בקטן מדי. המטרה שלו היא לא רק לשקם את שבטי ישראל המקומיים, אלא להפוך למקור השראה ואור לעולם כולו. זה מלמד אותנו שלפעמים תחושת התקיעות והכישלון שלנו נובעת מכך שאנחנו מכוונים נמוך מדי, ולא מבינים את גודל ההשפעה שיכולה להיות לנו על הסביבה שלנו. בחלק השני של הפרק, המצלמה עוברת לירושלים. העיר מתוארת כאישה שכולה ובודדה, שיושבת בחושך ובוכה שאלוהים שכח אותה ונטש אותה לטובת האימפריות הגדולות ששולטות בעולם. הדימוי שאלוהים משתמש בו כדי לענות לה הוא מהמרגשים ביותר בתנ"ך כולו. הוא משתמש בקשר הכי חזק בטבע – הקשר בין אמא לתינוק שלה. אלוהים מסביר שגם אם במקרים קיצוניים ביותר אמא יכולה לשכוח את בנה, הוא לעולם לא ישכח את ירושלים. הוא חקק את חומותיה על כפות ידיו, כך שהיא תמיד נמצאת מול עיניו, כמו קעקוע שלא נמחק לעולם. הסיום של הפרק הוא פשוט חגיגה ויזואלית קולנועית. הגולים מתחילים לזרום מכל קצוות תבל – מהצפון, מהים ואפילו מארץ סינים הרחוקה. העיר, שהתרגלה להיות ריקה ועצובה, פתאום מוצפת בילדים ובצעירים שחוזרים הביתה. היא מסתכלת סביב בתדהמה ושואלת את עצמה: 'מי ילד לי את כל אלה? הרי הייתי לבד!'. הפרק מראה לנו שגם מתוך חורבן מוחלט ותחושת בדידות קשה, יכולה לצמוח מציאות חדשה, חיה ותוססת, שבה מי שהרגיש חלש ודחוי הופך להיות המרכז והאור שמנחה את כולם. המסר כאן הוא חד-משמעי: אל תתנו למצב הנוכחי, קשה ככל שיהיה, להגדיר את מה שאתם מסוגלים להשיג בעתיד.
האם קרה לך פעם שהרגשת שהשקעת המון אנרגיה במשהו ובסוף הכל נכשל, אבל בדיעבד התברר שהכישלון הזה פתח לך דלת למשהו הרבה יותר גדול?
ישעיהו מ"ט: ייעוד אוניברסלי ונחמת אם
ישעיהו פרק מ"ט מציג שתי פניות דרמטיות המהוות ציר מרכזי בנבואות הנחמה של ימי גלות בבל. בחלקו הראשון של הפרק, פונה דמות המכונה 'עבד ה'' אל העמים הרחוקים ומספרת על בחירתה מלידה ועל תחושת הכישלון המלווה את שליחותה. העבד מרגיש כי כילה את כוחו לריק, אולם אלוהים משיב לו כי תפקידו אינו מצטמצם להשבת שבטי ישראל בלבד, אלא להוות 'אור לגויים' ולהביא את הישועה האלוהית עד קצה הארץ. בחלקו השני של הפרק, המיקוד עובר לעיר ירושלים, המכונה ציון, המבכה את מר גורלה וטוענת כי אלוהים שכח אותה בגלותה. בתגובה, אלוהים משתמש במטאפורה חריפה המושוות לאהבת אם לתינוקה, ומצהיר כי גם אם אם תשכח את עוללה, הוא לא ישכח את ירושלים, שחומותיה חקוקות על כפות ידיו. הפרק נחתם בתיאור ציורי של שיבת הגולים מכל קצוות תבל, הממלאים את העיר השוממת עד אפס מקום, ובהבטחה אלוהית להכנעת האויבים ששיעבדו את העם.
הפסוק משתמש בדימוי עוצמתי של חקיקת ציון על כפות ידיו של אלוהים. חומות ירושלים החרבות, המייצגות את החורבן הפיזי והלאומי, אינן נשכחות אלא ניצבות לנגד עיניו תמיד. דימוי זה בא להפיג את תחושת הנטישה העמוקה של העם בגלות, ולהבטיח קשר נצחי ובלתי ניתן למחיקה בין האל לעמו ולעירו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק מ"ט מהווה את אחת מפסגות היצירה הספרותית וההגותית של ספר ישעיהו, ובפרט של נבואות הנחמה (ישעיהו השני). הפרק מבוסס על מבנה דו-חלקי המקשר באופן מבריק בין משבר היחיד למשבר הכלל, תוך שימוש במילים מנחות ובניגודים דרמטיים המעצימים את המסר. בחלק הראשון (פסוקים א-יג), אנו פוגשים את דמותו המורכבת של 'עבד ה''. זהות העבד היא נושא לדיון פרשני ענף לאורך הדורות: האם מדובר בנביא עצמו, בדמות משיחית עתידית, או שמא העבד הוא האנשה של כנסת ישראל כולה? כך או כך, העבד מציג מונולוג דרמטי ונוגע ללב. הוא מתאר את הכשרתו ככלי נשק מלוטש – 'חרב חדה' ו'חץ ברור' – שהוחבא באשפת החצים של האל, מוכן לרגע הפקודה. אולם, מיד לאחר מכן נחשף השבר הפנימי העמוק: 'וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי'. זוהי זעקה אנושית, כמעט אקזיסטנציאליסטית, של שליח החש כי עמלו לא נשא פרי וכי ההיסטוריה מתעלמת ממאמציו. המענה האלוהי לתסכול זה אינו מקטין את הציפיות אלא מרחיב אותן באופן קוסמי: 'נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת־שִׁבְטֵי יַעֲקֹב... וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ'. כאן מתרחש מהפך תיאולוגי עמוק – תפקידו של ישראל אינו רק הישרדות לאומית או שיקום פנימי, אלא נשיאת בשורה מוסרית ורוחנית אוניברסלית לעולם כולו. הכישלון המקומי מתגלה כשלב מעבר לקראת ייעוד גלובלי. בחלק השני (פסוקים יד-כו), המצלמה עוברת מן היחיד אל הכלל – אל ציון השכולה והגלמודה. ציון משמיעה קינה קצרה אך טעונה: 'עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי'. תחושת הנטישה של הגולים בבבל, שראו את מקדשם חרב ואת עירם שוממת, מתורגמת כאן לחרדת נטישה קיומית. המענה האלוהי בפסוק טו הוא מופת של רגישות ופיוטיות: 'הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרָחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ'. השימוש בדימוי האימהי, החורג מהדימויים הפטריארכליים הרגילים של האל כאב או כלוחם, מעניק לנחמה מימד אינטימי, רך ובלתי מותנה. חקיקת העיר על כפות הידיים ('הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ') מסמלת זיכרון אקטיבי ונצחי, המנוגד לחלוטין לחורבן הפיזי הנראה לעין. הדינמיקה של הגאולה מתוארת כהיפוך מוחלט של חוקי הטבע וההיסטוריה. הגולים שבים מכל עבר, כולל 'ארץ סינים' (המזוהה במחקר לעיתים עם אזור אסואן במצרים או אף עם המזרח הרחוק), והעיר החרבה הופכת צרה מלהכיל את יושביה. השאלה הרטורית של ציון 'אֵלֶּה מִי גִדֵּל... וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם' מבטאת את עוצמת ההפתעה והפליאה מול השיקום המהיר. הפרק נחתם בהבטחה קוסמית שבה מעצמות העל של העולם העתיק יהפכו למשרתיה של ירושלים, והצדק ההיסטורי ייראה לעיני כל בשר. ישעיהו מציע כאן מודל של נחמה שאינו רק שיקום פיזי, אלא ריפוי של הטראומה הנפשית והחזרת תחושת הערך העצמי והייעוד הקוסמי של העם.
- הרחבת הפרספקטיבה בעת תחושת כישלוןכאשר אנו חווים תבוסה מקצועית או אישית ומרגישים שכל עמלנו ירד לטמיון, הנטייה הטבעית היא להצטמצם ולהתגונן. הפרק מציע תנועה הפוכה: לעיתים הכישלון המקומי הוא קריאת השכמה להרחיב את היריעה, להגדיר מחדש את המטרות שלנו בקנה מידה רחב ומשמעותי יותר, ולגלות שהשפעתנו יכולה לחרוג בהרבה מהגבולות המקוריים שהצבנו לעצמנו.
- הכרה בערך הזיכרון והקשר הרגשי הבלתי מותנהבמערכות יחסים משמעותיות, ובמיוחד בקשרים משפחתיים או זוגיים ארוכי טווח, ישנם רגעים של ריחוק ותחושת נטישה הדדית. הדימוי של חקיקת האחר על כפות הידיים מזכיר לנו את חשיבותה של מחויבות עמוקה שאינה תלויה בנסיבות זמניות. השקעה רגשית אמיתית משאירה חותם קבוע שאינו נמחה גם בתקופות של שתיקה או מרחק פיזי.
- פתיחות לשיקום והתחדשות בלתי צפוייםלאחר משברים קשים או אובדן, אנו נוטים לפתח תפיסת עולם פסימית וסגורה, המניחה שהעתיד יהיה שומם כמו ההווה. תגובתה של ירושלים המופתעת מריבוי בניה מלמדת על הצורך להשאיר פתח לתקווה ולהתחדשות. החיים מזמנים לעיתים הזדמנויות חדשות ומפגשים אנושיים משקמים שמגיעים ממקומות בלתי צפויים לחלוטין, ועלינו להיות מוכנים לקבלם.
המתח בין שאיפה לאוניברסליות לבין לאומיות פרטיקולרית: הפרק מציג את העבד כ'אור לגויים' שתפקידו להביא ישועה לכל האנושות, אך מסיים בתיאור כמעט נקמני שבו הגויים נאלצים להשתחוות לירושלים וללחך את עפר רגליה. דילמה זו מותירה פתוחה את השאלה האם הגאולה האלוהית שואפת לשוויון ותיקון עולמי כולל, או שמא היא מחויבת בראש ובראשונה להיררכיה לאומית מעמדית מתקנת.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׃
וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי׃
וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר׃
וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת־יְהוָה וּפְעֻלָּתִי אֶת־אֱלֹהָי׃
וְעַתָּה אָמַר יְהוָה יֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לא [לוֹ] יֵאָסֵף וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי׃
וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת־שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי [וּנְצוּרֵי] יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ׃
כֹּה אָמַר־יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה־נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ׃
כֹּה אָמַר יְהוָה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת׃
לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל־דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל־שְׁפָיִים מַרְעִיתָם׃
לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל־מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם׃
וְשַׂמְתִּי כָל־הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן׃
הִנֵּה־אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה־אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים׃
רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ יפצחו [וּפִצְחוּ] הָרִים רִנָּה כִּי־נִחַם יְהוָה עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם׃
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי׃
הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ׃
הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד׃
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ׃
שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ חַי־אָנִי נְאֻם־יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה׃
כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ׃
עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר־לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה־לִּי וְאֵשֵׁבָה׃
וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד־לִי אֶת־אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם׃
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל־גּוֹיִם יָדִי וְאֶל־עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל־כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה׃
וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־יֵבֹשׁוּ קוָֹי׃
הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם־שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה גַּם־שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת־יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת־בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ׃
וְהַאֲכַלְתִּי אֶת־מוֹנַיִךְ אֶת־בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב׃