ישעיה · פרק י׳

בואו נצלול לרגע לתוך אחד הפרקים הדרמטיים ביותר בספר ישעיהו. הפרק הזה עוסק בשאלה שמטרידה את האנושות מאז ומתמיד: איך להתמודד עם כוח מופרז ועם אנשים שחושבים שהם מעל החוק? בחלק הראשון, ישעיהו יוצא נגד המערכת המשפטית והפוליטית של זמנו בממלכת יהודה. הוא מתאר מציאות כואבת שבה החזקים משתמשים בחוק עצמו כדי לעשוק את החלשים. במקום שהחוק יגן על היתום והאלמנה, הוא הופך לכלי נשק נגדם כדי לגזול את רכושם הדל. ישעיהו שואל אותם שאלה פשוטה אך מהדהדת: מה תעשו ביום שבו הכל יקרוס והאויב יגיע מרחוק? על מי תסמכו אז כשהכסף והמעמד שלכם כבר לא יעזרו לכם? מיד לאחר מכן, הסיפור מתרחב לזירה הבינלאומית הגדולה. ממלכת אשור היא מעצמת העל של המזרח התיכון העתיק, והיא דורסת כל מה שעומד בדרכה באכזריות רבה. אלוהים מסביר שהוא זה שאיפשר לאשור לעלות לגדולה כדי להעניש את העם שלו על חטאיו המוסריים והחברתיים. אבל כאן קורה דבר מעניין: מלך אשור לוקה בשיגעון גדלות קשה. הוא בטוח שהוא אל בעצמו, שהוא חכם יותר מכולם ושכל הגבולות של המדינות שייכים לו. הוא מתפאר בכך שהוא אסף את כל עמי הארץ בקלות, כמו אדם שאוסף ביצים עזובות מקן ציפורים בלי שאף אחת תעז לצייץ מולו. הוא אומר בגאווה: 'בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי'. כדי להמחיש כמה המחשבה הזו מגוחכת, ישעיהו מציג את משל הגרזן והמסור. כלי עבודה פשוט לא יכול להתגאות בפני הנגר שמפעיל אותו, נכון? אשור שכחה שהיא רק כלי זמני בתוכנית גדולה בהרבה. בגלל הגאווה הזו, ישעיהו מנבא שאשור תושמד באש רוחנית שתכלה את כבודה ואת צבאה כמו ששריפה ענקית מכלה יער שלם ברגע אחד. מה שמרתק במיוחד בפרק הוא המתח הדרמטי שנבנה בסופו. ישעיהו מתאר את מסלול הצעידה המדויק של הצבא האשורי לעבר ירושלים. הוא מונה את שמות היישובים שהצבא עובר בהם, אחד אחרי השני, בקצב מהיר ומלחיץ שיוצר תחושה של סרט מתח קולנועי. הצבא מתקרב עוד ועוד, מגיע עד גבעת נוב, ממש מול הר הבית, והמלך מניף את ידו באיום ישיר על העיר. הקורא כמעט יכול להרגיש את דפיקות הלב והפחד של התושבים על החומות. אך ברגע השיא, כשהכל נראה אבוד לחלוטין, אלוהים מתערב ובולם אותם בכוח עצום, ומדמה את קריסת הצבא האשורי לכריתת עצי הלבנון האדירים. זהו שיעור מדהים על כך שגם הכוחות החזקים ביותר בעולם מוגבלים, ושהצדק והענווה מנצחים בסופו של דבר.

פרק י' בספר ישעיהו מהווה את אחד השיאים התיאולוגיים והספרותיים של הספר, כשהוא מפרק לגורמים את מושג הכוח והשלטון האנושי מול הריבונות האלוהית. המבנה הספרותי של הפרק נע בין פנים לחוץ: הוא נפתח בעוולות הפנימיות של החברה ביהודה ומסתיים באיום החיצוני של האימפריה האשורית, תוך שהוא שוזר ביניהם חוט מקשר מובהק של חטא הגאווה והעיוורון המוסרי. בפסוקים הראשונים (1-4), ישעיהו משתמש בקריאת האוי ('הוי') כדי לגנות את 'החוקקים חקקי און'. זוהי ביקורת מתוחכמת שאינה מופנית כלפי פורעי חוק קלאסיים, אלא דווקא כלפי אלו המשתמשים במערכת המשפטית כדי להכשיר עוולות חברתיות. הפיכת החוק לכלי עושק של האלמנה והיתום היא בעיני הנביא השחתה מוסרית מוחלטת, אשר תביא בהכרח ל'יום פקודה' שבו המעמד והעושר לא יוכלו להושיע את בעליהם. מכאן עובר הפרק לניתוח היסטוריוסופי של עליית אשור (פסוקים 5-19). ישעיהו מציג תפיסה מהפכנית לתקופתו: אשור, מעצמת האלילים האכזרית, אינה פועלת בחלל ריק או מכוח אלוהיה שלה, אלא היא 'שבט אפי' – כלי עבודה זמני ביד אלוהי ישראל לצורך ענישה וחינוך של העם. אולם, מלך אשור אינו מודע לתפקידו זה. במונולוג שחצני (פסוקים 13-14), הוא מתפאר בכיבושיו המהירים, משווה את איסוף הממלכות לאיסוף ביצים עזובות מתוך קן, ומנכס את ההצלחה ל'כוח ידי' ו'חכמתי'. התגובה האלוהית לגאווה זו מנוסחת באחת השאלות הרטוריות החריפות במקרא: 'היתפאר הגרזן על החוצב בו?'. המשל חושף את האירוניה הדרמטית: הכלי בטוח שהוא השולט, בעוד שהוא מופעל לחלוטין על ידי כוח עליון. כתוצאה מחטא ההיבריס הזה, נגזר דינה של אשור לחורבן. תפארתה וצבאה העצום מדושנים בשומן, אך אלוהים ישלח בהם 'רזון' ואש שתכלה את כבוד יערה וכרמלה. בתווך, מציג הנביא את רעיון 'שארית ישראל' (פסוקים 20-23). לאחר המשבר הגדול, העם שנותר לא יישען עוד על משענות קנה רצוץ (כמו בריתות פוליטיות עם מעצמות כגון אשור או מצרים), אלא ישוב להישען על ה' באמת. החלק המסיים של הפרק (פסוקים 28-34) הוא יצירת מופת של שירה גיאוגרפית מלחמתית. הנביא מתאר את מסע הסנחריב המתקדם לעבר ירושלים דרך שרשרת יישובים בבנימין (עיית, מגרון, מכמש, גבע, רמה, גבעת שאול, ענתות ועוד). הקצב המהיר של הפעלים והשמות יוצר תחושת דחיפות וחרדה קיומית. הצבא מגיע לנקודת התצפית בנוב, ומלך אשור מניף ידו באיום לעבר ירושלים. אך בדיוק בנקודת השיא הזו, מתרחש המהפך הדרמטי: ה' צבאות גודע את ענפי היער האשורי ב'מערצה'. הגבוהים מושפלים, והלבנון האדיר נופל. הפרק מלמד כי ההיסטוריה אינה נקבעת על ידי מאזן הכוחות הצבאי, אלא על ידי הצדק המוסרי והריבונות האלוהית.