ירמיה · פרק ה׳
חיפוש נואש אחר יושרה: אנטומיה של קריסה מוסרית
שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ׃
פסוק א'החיפוש אחר הלב הטוב
הלילה נספר על משימה סודית ומיוחדת שקיבל הנביא ירמיהו. אלוהים ביקש ממנו לצאת לרחובות ירושלים, בין הבתים והסמטאות, ולחפש רק אדם אחד שיש לו לב טוב, שאומר תמיד אמת ועושה מעשים ישרים. אלוהים הבטיח שאם יימצא אפילו אדם אחד כזה, הוא יסלח לכולם וישמור על העיר שמחה ובטוחה. ירמיהו חיפש בכל פינה, אצל העשירים ואצל העניים, אבל גילה שהרבה אנשים שכחו איך להיות חברים טובים והקשיבו לסיפורים לא נכונים. אלוהים הצטער לראות שהם שכחו את הדרך הטובה, אבל הוא תמיד קיווה שהם יזכרו כמה נעים לעזור זה לזה ולדבר ביושר. הסיפור הזה מזכיר לנו שכל אחד מאיתנו, אפילו ילד קטן, יכול להיות האדם הטוב הזה שמשמח את העולם כולו בלב שלו.
הפסוק מלמד אותנו שיושרה של אדם יחיד יכולה להציל קהילה שלמה, ומזמין אותנו לחנך את ילדינו להיות אותו עוגן מוסרי.
הפרק נוגע בערך של יושרה ואחריות אישית. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שאין צורך לחכות שאחרים יהיו טובים כדי שאנחנו נתנהג יפה. כל מעשה קטן של אמת, ויתור או עזרה לחבר, משפיע על כל הסביבה שלנו. אפשר לשאול את הילד על רגע שבו הוא בחר לומר אמת או לעשות מעשה טוב גם כשאף אחד לא ראה, ולחזק אצלו את התחושה שהלב הטוב שלו הוא כוח אמיתי בעולם.
- אם היית יוצא עם ירמיהו לחפש אדם טוב ברחוב, איזה סימן היית מחפש כדי לדעת שיש לו לב ישר?
- האם קרה לך פעם שמישהו אמר לך משהו לא נכון, ואיך הרגשת באותו רגע?
- איזה מעשה טוב קטן אנחנו יכולים לעשות מחר בבוקר כדי לשמח מישהו אחר?
הבלש שמחפש את הלב הטוב
דמיינו שאתם יוצאים למשחק מחבואים ענקי ברחובות ירושלים העתיקה! אלוהים נותן לנביא ירמיהו משימה של בלש אמיתי: להסתובב בין הסמטאות, להציץ לחנויות ולחפש רק אדם אחד – איש או אישה, ילד או ילדה – שיש להם לב ישר, שאומרים תמיד אמת ועושים מעשים טובים. אלוהים מבטיח שאם ירמיהו ימצא אפילו צדיק אחד כזה, הוא יסלח לכל העיר! ירמיהו נועל את סנדליו ורץ לחפש. הוא פוגש אנשים עשירים ואנשים עניים, אבל כולם עסוקים רק בעצמם, מתווכחים ולא מוותרים. הם שכחו כמה נעים להיות חברים טובים. ירמיהו קצת עצוב, אבל הוא לא מרים ידיים. הוא יודע שבתוך תוכם, האנשים יכולים להשתנות ולחזור להיות טובים.
אלוהים מבקש מירמיהו לחפש ברחובות ירושלים אפילו ילד או מבוגר אחד שעושה מעשים טובים ואומר אמת, כדי לסלוח לכולם.
הידעתם שאלוהים השווה את המילים של ירמיהו לאש חמה? הוא אמר שהמילים שלו יבערו כמו אש, כדי להעיר את הלבבות של האנשים שנרדמו.
האם ירמיהו יצליח למצוא בסוף לפחות אדם אחד ישר, או שהעיר תעמוד בפני סכנה גדולה? בפרק הבא נגלה מה קרה!
משימה בלתי אפשרית ברחובות ירושלים
הפרק מעמיד את ירמיהו הנביא בפני אתגר מטורף: למצוא אדם אחד ישר בירושלים כדי להציל את העיר כולה מחורבן. ירמיהו יוצא לרחובות ומתחיל לחקור. בהתחלה הוא חושב שהאנשים הפשוטים והעניים פשוט לא למדו ולא יודעים איך להתנהג, אז הוא פונה למנהיגים, לעשירים ולמשכילים. להפתעתו, הוא מגלה שדווקא הם, שיודעים בדיוק מה נכון, בחרו לשבור את הכללים לגמרי. החברה כולה מוצפת בשקרים, במרמה ובחוסר צדק, ואף אחד לא מוכן להקשיב לאזהרות. אלוהים מזהיר שחוסר האחריות הזה יביא עליהם אויב חזק מרחוק. ירמיהו מבין שהבעיה הכי גדולה היא לא רק שאנשים עושים טעויות, אלא שהם פשוט הפסיקו להבחין בין טוב לרע ואפילו נהנים מהשקרים של עצמם.
אלוהים מוכן לסלוח לעיר שלמה אם יימצא בה אפילו אדם אחד שבאמת אכפת לו מצדק ומאמת. זה מראה כמה כוח יש לכל אחד מאיתנו לעשות שינוי.
כשכולם מסביבכם מעגלים פינות או משקרים כדי להסתדר, אל תהיו 'כמו כולם'. לעמוד על האמת שלכם, אפילו לבד, דורש אומץ אמיתי אבל זה מה שבונה אופי חזק באמת.
זה כמו לראות מישהו שמפיץ שמועה שקרית בקבוצת הכיתה, וכולם זורמים איתה וצוחקים, ורק אתם מחליטים לעצור את זה ולהגיד בקול: 'היי, זה לא נכון וזה לא פייר'.
כשחברה שלמה מאבדת את המצפן
הפרק פותח בחיפוש דרמטי ונואש ברחובות ירושלים העתיקה. אלוהים מאתגר את ירמיהו הנביא למצוא אדם אחד בלבד שנוהג בצדק ובאמינות, ומבטיח שאם ימצא אדם כזה – יסלח לעיר כולה ויציל אותה מחורבן. ירמיהו יוצא למסע חיפוש מתוח ומגלה מציאות עגומה ביותר בכל פינה בעיר. בהתחלה הוא מנסה ללמד זכות על האנשים הפשוטים והעניים, מתוך מחשבה שהם פשוט לא מבינים את חוקי המוסר והצדק, אך כשהוא פונה למנהיגים, לעשירים ולמשכילים, הוא מגלה שדווקא הם פרקו כל עול ובחרו לרמוס את הערכים ביודעין ובזחיחות. העם כולו מתכחש לאזהרות ומשוכנע שלא יקרה לו כלום ושום אסון לא יבוא עליהם. בתגובה לחוסר האחריות הזה, אלוהים מזהיר מפני פלישה של עם זר, חזק ואכזרי, שיחריב את הכלכלה, את היבולים ואת הביטחון שלהם. ירמיהו מתאר חברה מקולקלת שבה העשירים משמינים ממעשי מרמה ומתעלמים לחלוטין מהיתומים והאביונים, והנביאים והכוהנים משתפים פעולה עם השקר כי זה פשוט נוח לכולם. הפרק מסתיים בשאלה נוקבת על עתידה של חברה שאיבדה את הבושה ואת המצפן המוסרי שלה.
הפסוק פותח את הפרק בקריאה דרמטית לסייר ברחובות ירושלים ולמצוא אפילו אדם אחד שנוהג בצדק ובאמינות. אלוהים מציע עסקה מפתיעה: קיומו של צדיק יחיד יביא לסליחה לעיר כולה. דרישה זו מדגישה את עומק ההידרדרות המוסרית של החברה, שבה אפילו אדם אחד ישר קשה למצוא, ומציבה את הצדק החברתי והיושר האישי כתנאי הכרחי לקיומה של הקהילה.
להעמקה בסיפור⌄
מה שקורה בפרק הזה הוא בעצם משבר אמון טוטאלי. ירמיהו לא סתם מתלונן על חטאים דתיים יבשים; הוא מתאר קריסה חברתית ומוסרית חמורה. החיפוש שלו אחרי אדם ישר אחד מזכיר מאוד את הסיפור המפורסם על אברהם שמנסה להציל את סדום, אבל כאן המצב גרוע עוד יותר – בירושלים, עיר המקדש, אי אפשר למצוא אפילו צדיק אחד לרפואה. שימו לב לאבחנה החדה של ירמיהו: הוא מנסה לחלק את החברה לשניים. בהתחלה הוא חושב שהעניים והחלשים חוטאים מתוך בורות, כי לא הייתה להם הזדמנות ללמוד ולהבין מה אלוהים רוצה מהם. אבל כשהוא פונה ל'גדולים' – האנשים המשכילים, בעלי ההשפעה והכוח – הוא מגלה אכזבה גדולה עוד יותר. הם לא חוטאים מתוך בורות; הם חוטאים מתוך בחירה מודעת. הם 'שברו עול' ו'ניתקו מוסרות', כלומר החליטו שהחוקים והמוסר פשוט לא חלים עליהם. הם מרגישים שהם מעל החוק בגלל המעמד שלהם. ירמיהו מראה לנו איך השחיתות הזו מחלחלת לכל תחומי החיים. זה מתחיל בשבועות שקר ובחוסר נאמנות בזוגיות ובמשפחה, ומגיע עד למערכת המשפט והכלכלה. העשירים מתוארים כציידים שפורשים רשתות כדי ללכוד אנשים חלשים. הבתים שלהם מלאים במרמה, כמו כלובים מלאים בציפורים שנלכדו. הם התעשרו על חשבון היתומים והאביונים, ולא אכפת להם לעוות את הדין כל עוד הם מרוויחים מזה. הם התרגלו לחיות טוב על חשבון הסבל של אחרים, והמצפון שלהם פשוט נאטם. החלק הכי מדהים ומפחיד בפרק הוא התגובה של הציבור. ירמיהו אומר שהנביאים מנבאים שקר, הכוהנים שולטים בכוח, והעם פשוט אוהב את זה ככה! למה? כי שקרים לפעמים הרבה יותר נוחים מהאמת. האמת דורשת מאיתנו להשתנות, להתאמץ ולתקן את המעשים שלנו. השקר מאפשר לנו להמשיך לחיות באשליה שהכל בסדר וששום דבר רע לא יקרה. אבל ירמיהו מזהיר שהאשליה הזו עומדת להתנפץ מול המציאות הכואבת של צבא זר שיגיע מרחוק. בסופו של דבר, הפרק מזמין אותנו לשאול את עצמנו: האם אנחנו מוכנים לשמוע את האמת הקשה, או שאנחנו מעדיפים שקרים מרגיעים שיובילו אותנו בסופו של דבר לקריסה?
אם היית מגלה שכל החברים שלך משתפים פעולה עם משהו לא חוקי או לא מוסרי, האם היית מוכן להיות האדם היחיד שיוצא נגד זה, גם במחיר של לאבד אותם?
חיפוש נואש אחר יושרה: אנטומיה של קריסה מוסרית
ירמיהו פרק ה' מציג תמונה דרמטית של חברה על סף תהום. אלוהים פותח באתגר חסר תקדים לנביא: לסייר ברחובות ירושלים ולמצוא אדם אחד בלבד שנוהג בצדק ובאמונה, ובתמורה לכך העיר כולה תיסלח. ירמיהו יוצא למשימה ומגלה שחיתות מוחלטת בכל השכבות. כשהוא מנסה ללמד זכות על העניים והדלים, בטענה שהם פשוט חסרי דעת ואינם מכירים את דרך ה', הוא פונה אל שכבת המנהיגות, העשירים והמשכילים. אולם שם הוא מגלה פריקת עול חמורה עוד יותר – הם מכירים את חוקי המוסר ובכל זאת בחרו לרמוס אותם ביודעין. העם מתכחש לאזהרות הנביאים ומאמין ששום אסון לא יבוא עליהם. בתגובה, אלוהים מתאר את בואו של אויב אכזרי ורחוק שיחריב את הארץ, אך מבטיח שלא יעשה כליה מוחלטת. הפרק מפרט את העוולות החברתיות הקשות: עשירים שמתעשרים ממרמה, עושק יתומים ואביונים, ומערכת מנהיגותית ודתית מושחתת שבה הנביאים מנבאים שקר, הכוהנים רודים בעם, והעם עצמו מרוצה מהמצב הנוח הזה. הפרק נחתם בשאלה נוקבת ומטלטלת על עתידה של חברה כזו.
הפסוק פותח את הפרק בקריאה דרמטית לסייר ברחובות ירושלים ולמצוא אפילו אדם אחד שנוהג בצדק ובאמינות. אלוהים מציע עסקה מפתיעה: קיומו של צדיק יחיד יביא לסליחה לעיר כולה. דרישה זו מדגישה את עומק ההידרדרות המוסרית של החברה, שבה אפילו אדם אחד ישר קשה למצוא, ומציבה את הצדק החברתי והיושר האישי כתנאי הכרחי לקיומה של הקהילה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק ה' הוא אחד מכתבי האישום הנוקבים והעמוקים ביותר במקרא נגד שחיתות חברתית ומוסרית. המבנה הספרותי של הפרק נע בין תיאור המציאות המקולקלת ברחובות ירושלים לבין אזהרות מפני העונש הבלתי נמנע, תוך שימוש במטאפורות חזקות ודיאלוגים טעונים בין אלוהים, הנביא והעם. הפרק נפתח במחווה ספרותית המזכירה את ניסיונו של אברהם להציל את סדום בבראשית י"ח. אולם, בעוד שאברהם חיפש עשרה צדיקים, כאן אלוהים מציע סליחה לירושלים כולה תמורת אדם אחד ויחיד שעושה משפט ומבקש אמונה. החיפוש הנואש של ירמיהו חושף קריסה מערכתית. הוא מנסה להבחין בין השכבות החברתיות: העניים חוטאים מתוך בורות ('דלים הם, נואלו כי לא ידעו דרך ה''), אך המנהיגים והעשירים חוטאים מתוך זחיחות ופריקת עול מודעת ('המה יחדו שברו על, נתקו מוסרות'). השימוש בדימוי העול והמוסרות מדגיש את תפיסת החוק והמוסר לא כמגבלה מעיקה, אלא כעוגן השומר על יציבות החברה. ניתוקם מוביל בהכרח לאנרכיה ולשבירת המרקם החברתי. ההידרדרות המוסרית מתוארת בשני מישורים מרכזיים: המישור האישי-משפחתי והמישור הכלכלי-חברתי. במישור האישי, ירמיהו משתמש בדימוי קשה של 'סוסים מיוזנים משכים' כדי לתאר את היצר המיני המשולח ופריצת גבולות המשפחה והנאמנות הזוגית. במישור החברתי-כלכלי, הוא מתאר את העשירים כציידים המציבים מלכודות לבני אדם. בתיהם מלאים במרמה ככלוב מלא בעופות, והם מתעלמים לחלוטין מדין יתום ומשפט אביונים. העושר שלהם אינו תוצאה של עבודה קשה אלא של ניצול ציני של החלשים ביותר בחברה. הם שמינים, עשירים, ועוברים על דברי רע ללא כל נקיפת מצפון. מול השחיתות הזו עומדת הכחשה קולקטיבית עמוקה. העם והמנהיגים משוכנעים שהם חסינים מפני אסון: 'לא יבוא עלינו רעה, וחרב ורעב לא נראה'. הם מבטלים את דברי הנביאים כמילים ריקות ('והנביאים יהיו לרוח'). בתגובה לכך, אלוהים הופך את דברי ירמיהו לאש ואת העם לעצים שיאכלו בה. העונש מתואר כפלישה של גוי איתן ורחוק, ששפתו אינה מובנת – פרט המעצים את תחושת הניכור וחוסר האונים של העם הנכבש, שיאבד את יבולו, את בניו ואת ערי מבצרו. הטרגדיה הגדולה ביותר בפרק מנוסחת בפסוקי הסיום: 'שמה ושערורה נהייתה בארץ. הנביאים ניבאו בשקר, והכוהנים ירדו על ידיהם, ועמי אהבו כן'. ירמיהו חושף כאן את הפסיכולוגיה של השחיתות: המנהיגים הדתיים והפוליטיים מספקים שקרים נוחים, והציבור משתף פעולה בשמחה כי האמת דורשת ממנו אחריות ושינוי. השאלה החותמת את הפרק, 'ומה תעשו לאחריתה?', נותרת תלויה באוויר כהתרעה מפני קריסה בלתי נמנעת של חברה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה ומעדיפה את אשליית השקט על פני תיקון אמיתי.
- הסכנה שבזחיחות ובחסינות מדומהבחיים המקצועיים והאישיים, קל מאוד ליפול למלכודת של זחיחות ושל תחושת 'לי זה לא יקרה'. כאשר ארגון, חברה עסקית או אדם פרטי חווים הצלחה גדולה, הם עלולים להתחיל להתעלם מנורות אזהרה ברורות, לעגל פינות מוסריות וחוקיות ולזלזל בביקורת של אחרים. הפרק מלמד שחוסר מוכנות להקשיב לביקורת פנימית וחיצונית, והתבצרות באשליה של חסינות, סופם להוביל לקריסה פתאומית וכואבת של המערכת כולה.
- אחריות חברתית כלפי החלשים כערובה ליציבותהפרק קושר ישירות בין חוסר צדק משפטי וכלכלי כלפי יתומים ואביונים לבין חורבן לאומי כולל. בעולם העסקים והניהול המודרני, הלקח הוא שחברה או קהילה אינן יכולות לשגשג לאורך זמן אם הן מבוססות על ניצול החלשים ביותר. דאגה לרווחת העובדים הזוטרים ביותר, שמירה על תנאי העסקה הוגנים ויצירת רשת ביטחון חברתית אינן רק חובה מוסרית, אלא אינטרס קיומי חיוני לשמירה על יציבות המערכת כולה.
- האחריות של הצרכן והאזרח לשקרים נוחיםירמיהו תוקף את העם על כך ש'אהבו כן' את שקרי הנביאים והמנהיגים. בעידן המודרני של רשתות חברתיות, אנו נוטים לצרוך מידע שמחזק את האמונות הקיימות שלנו ומספק לנו נחמה מהירה וקלה, גם אם הוא שקרי לחלוטין. הלקח הוא שעלינו לפתח חשיבה ביקורתית חריפה, להטיל ספק בנרטיבים נוחים מדי ולדרוש את האמת העובדתית, גם כשהיא לא נוחה, מאתגרת ומחייבת אותנו לפעולה ולשינוי עצמי.
האם חברה שחיתותה הגיעה למצב שבו אפילו מנהיגיה וגם הציבור הרחב מעדיפים את השקר על פני האמת, מסוגלת בכלל להשתקם מבפנים, או שמא רק זעזוע חיצוני ואלים מסוגל לאפס את המערכת המוסרית שלה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ׃
וְאִם חַי־יְהֹוָה יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ׃
יְהֹוָה עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא־חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ־דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְהוָה מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם׃
אֵלֲכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְהוָה מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת׃
עַל־כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל־עָרֵיהֶם כָּל־הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ משבותיהם [מְשׁוּבוֹתֵיהֶם׃]
אֵי לָזֹאת אסלוח־[אֶסְלַח־] לָךְ בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ׃
סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ׃
הַעַל־אֵלֶּה לוֹא־אֶפְקֹד נְאֻם־יְהֹוָה וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃
עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ וְכָלָה אַל־תַּעֲשׂוּ הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ כִּי לוֹא לַיהוָה הֵמָּה׃
כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם־יְהוָה׃
כִּחֲשׁוּ בַּיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֹא־הוּא וְלֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה׃
וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם׃
הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהֹוָה גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא גּוֹי לֹא־תֵדַע לְשֹׁנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה־יְדַבֵּר׃
אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים׃
וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב׃
וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם־יְהֹוָה לֹא־אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה׃
וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם׃
הַגִּידוּ זֹאת בְּבֵית יַעֲקֹב וְהַשְׁמִיעוּהָ בִיהוּדָה לֵאמֹר׃
שִׁמְעוּ־נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ׃
הַאוֹתִי לֹא־תִירָאוּ נְאֻם־יְהֹוָה אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק־עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ׃
וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ׃
וְלֹא־אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה [יוֹרֶה] וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר־לָנוּ׃
עֲוֺנוֹתֵיכֶם הִטּוּ־אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם׃
כִּי־נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ׃
כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל־כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ׃
שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי־רָע דִּין לֹא־דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ׃
הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקֹד נְאֻם־יְהֹוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃
שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ׃
הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ־בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל־יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה־תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ׃