ירמיה · פרק מ״ו
קריסת משענת הקנה הרצוץ: הריבונות האלוהית מול אשליית העוצמה
וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃
פסוק כזהלחישה השקטה בתוך הסערה הגדולה
פעם אחת, לפני שנים רבות, הייתה בארץ מצרים ממלכה ענקית ומפוארת. היו להם סוסים אבירים, מרכבות נוצצות וחיילים חזקים שלבשו שריון מבריק. המצרים הרגישו חזקים כמו נהר גדול שזורם ברעש. אבל יום אחד, הגיע שינוי גדול, והצבא המצרי נאלץ לסגת ולחזור הביתה. כולם מסביב נבהלו והרעישו, אבל בתוך כל הרעש הזה, פנה אלוהים אל עם ישראל הקטן בלחישה רכה ומחבקת. הוא אמר להם: "אל תפחדו, ילדיי האהובים, יעקב וישראל. גם כשאני משנה דברים גדולים בעולם, אני תמיד איתכם. אני אשמור עליכם, ארפא אתכם ואחזיר אתכם לביתכם בשקט ובבטחה, ושום דבר לא יפחיד אתכם עוד." עם המילים החמות והמנחמות האלה, עם ישראל ידע שהם לעולם לא לבד, ושאפשר לעצום עיניים ולישון בבטחה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים של כאוס עולמי, יש מי ששומר על הילדים שלנו ומבטיח להם עתיד בטוח ושקט.
הסיפור בפרק מציג ניגוד בין הרעש והגאווה של מצרים לבין ההבטחה השקטה והבטוחה של אלוהים לעמו. ילדים חווים לעיתים קרובות פחדים משינויים גדולים בסביבתם – מעבר גן, מריבה בין חברים או סתם יום סוער. הטיפ החינוכי כאן הוא לעזור לילד למצוא את "העוגן השקט" שלו. כשהילד חושש, אל תבטלו את הפחד, אלא הציעו לו נוכחות יציבה ובטוחה, בדיוק כמו הבטחת ה' ליעקב. אפשר לומר לו: "גם אם בחוץ יש רעש או דברים משתנים, האהבה שלנו והבית שלנו הם המקום הבטוח שלך תמיד."
- מה עוזר לך להרגיש בטוח ורגוע כשיש רעש גדול או סערה בחוץ?
- אם היית יכול ללחוש משהו מנחם לחבר שקצת מפחד, מה היית אומר לו?
- איך לדעתך הרגיש עם ישראל כשאלוהים אמר להם 'אל תירא' בתוך כל הבלבול?
ההבטחה הסודית בתוך הסערה הגדולה
דמיינו שאתם עומדים על שפת נהר ענק, ושומעים רעש חזק של סוסים ומרכבות! בפרק הזה, הנביא ירמיהו מספר לנו על מצרים הגדולה. המצרים חשבו שהם הכי חזקים בעולם, כמו נהר היאור שעולה ומציף את הכל. הם הכינו מגנים, חרבות וכובעים נוצצים, ויצאו להילחם בממלכת בבל. אבל אז קרה משהו מפתיע: הלוחמים המצרים נבהלו והחלו לברוח! ירמיהו מסביר לנו שאפילו הממלכות הכי חזקות יכולות להפסיד, כי הכוח האמיתי נמצא רק אצל אלוהים. ובתוך כל הרעש והבלבול, אלוהים פונה פתאום לעם ישראל בלחישה חמה ואומר: "אל תפחדו, ילדיי האהובים! אני תמיד שומר עליכם, ואחזיר אתכם הביתה בשלום." מה יקרה למצרים עכשיו, ואיך עם ישראל יחזור הביתה? בפרק הבא נגלה סודות חדשים!
אל תפחד, עם ישראל היקר שלי! גם אם אתם רחוקים עכשיו, אני אשמור עליכם ואחזיר אתכם הביתה בשלום ובשקט.
מצרים נמשלה בפרק לעגלה יפהפייה, אבל כזו שפתאום מגיעה אליה זבוב טורדני מהצפון ומבהיל אותה!
מצרים הגדולה נחלשת, אבל מה יקרה לשכנים שלהם? בפרק הבא נצא למסע אל ארץ פלשתים!
כשהענקים נופלים: הקרב הגדול על המזרח התיכון
ירמיהו פרק מ"ו לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של אחת המלחמות הגדולות בהיסטוריה העתיקה. מצרים, המעצמה החזקה והעשירה ששלטה באזור במשך מאות שנים, יוצאת לקרב ענק בכרכמיש נגד האימפריה העולה של בבל, בראשות המלך נבוכדנאצר. המצרים בטוחים בניצחונם ומסתערים כמו נהר הנילוס הגועש שמציף את היבשה. אבל הבלתי יאומן קורה: הצבא המצרי המפואר נתקף פחד, נסוג ונחל מפלה מוחצת. ירמיהו מתאר את המנוסה המבוהלת ואת קריסת הביטחון העצמי של מצרים. בסוף הפרק, כשהעולם כולו רועד מהשינויים הפוליטיים, אלוהים שולח מסר מרגיע לעם ישראל, שנמצא בתווך: אל תפחדו מהאימפריות הגדולות שקורסות סביבכם, אתכם אני לא אעזוב לעולם.
כשכל העולם מסביב סוער ומשתנה, אלוהים מבטיח לעם שלו: אתם לא תיעלמו. אני אציל אתכם ואחזיר אתכם למקום בטוח ושקט.
אל תסתמכו על מי שמציג חזות חזקה ובלתי מנוצחת. לפעמים דווקא האנשים שנראים הכי בטוחים בעצמם בבית הספר מסתירים פחדים גדולים. חפשו חברים אמיתיים ויציבים, לא כאלה שרק עושים רעש.
כשחברה ענקית ופופולרית שכולם העריצו פושטת פתאום רגל ונסגרת, ודווקא העסק הקטן והמשפחתי מהשכונה מצליח לשרוד בזכות נאמנות ואהבה.
קריסת הקונספציה: כשמעצמת העל מאבדת את זה
בפרק מ"ו, הנביא ירמיהו מציג לנו דרמה פוליטית וצבאית בקנה מידה עולמי. מצרים, שהייתה במשך דורות משענת הכוח של האזור כולו, חוטפת מכה אנושה בקרב כרכמיש מידי בבל העולה. ירמיהו מתאר את ההכנות המצריות המרשימות למלחמה – סוסים, מרכבות, שריונות מבריקים – ואז מעמת אותן עם המציאות המביכה בשטח: הלוחמים המצרים פשוט בורחים בבהלה. מצרים, שהשוותה את עצמה לנהר היאור שמציף ומכסה את הארץ, מגלה שהיא פגיעה לחלוטין. בהמשך הפרק, ירמיהו מנבא שבבל לא תסתפק בקרב הגבול, אלא תפלוש לתוך מצרים עצמה ותחריב את עריה המרכזיות. השכירים של מצרים יברחו, והגאווה המצרית תישבר. אבל בתוך כל האנדרלמוסיה הזו, כשהאימפריות נלחמות על שליטה, מופיעה הבטחה מפתיעה לעם ישראל: למרות שהם קטנים וחלשים פיזית, ולמרות שהם ייענשו על טעויותיהם, הם ישרדו את הסערה בזכות ההשגחה האלוהית, בעוד שהאימפריות הגדולות ייעלמו מהמפה.
הפסוק מעביר את מרכז הכובד של הפרק מהאימפריות הגדולות והקורסות אל גורלו של עם ישראל הקטן. בעיצומו של חורבן אזורי ועליית מעצמת בבל, אלוהים פונה אל עמו ומבטיח להם הישרדות ונחמה. בעוד שמצרים החזקה תיפול ותשתעבד, ישראל יזכה לגאולה ולשקט פנימי, מה שמבהיר כי ההיסטוריה כולה מכוונת בסופו של דבר לשמירה על הברית עם העם.
להעמקה בסיפור⌄
כדי להבין את מה שקורה בפרק הזה, צריך לחזור אחורה בזמן לשנת 605 לפני הספירה. מצרים ובבל היו שתי המעצמות הגדולות שנלחמו על השליטה במזרח התיכון. יהודה הקטנה הייתה תקועה בדיוק באמצע, ותמיד נטתה לסמוך על מצרים שתגן עליה מפני האיום מהצפון. ירמיהו מגיע ומנפץ את האשליה הזו לחלוטין. הוא מתאר את קרב כרכמיש, שבו בבל הביסה את מצרים, כנקודת מפנה היסטורית. מה שמעניין כאן הוא האופן שבו ירמיהו משתמש בדימויים כדי להמחיש את גודל הנפילה. הוא משווה את מצרים לנהר הנילוס (היאור) שעולה ומציף את הכל – דימוי של גאווה ועוצמה אינסופית. מצרים בטוחה שהיא יכולה לשטוף את העולם. אבל פתאום, הנהר הגדול הזה נתקל בסכר בבלי. הלוחמים המצרים, ואפילו חיילי השכיר שהם שילמו להם כסף רב (שמתוארים כמו "עגלי מרבק" מפוטמים), פשוט מסתובבים ובורחים ברגע האמת. ירמיהו משתמש באירוניה חריפה: הוא מציע למצרים לעלות לגלעד כדי לקחת צֳרִי (תרופה), אבל מיד מוסיף ששום תרופה כבר לא תעזור להם. המכה שלהם אנושה. אם תחשבו על זה, יש כאן שיעור מדהים על פסיכולוגיה של כוח. מצרים הייתה מותג. כולם פחדו ממנה וסמכו עליה. אבל ברגע שהמותג הזה נסדק בקרב אחד, כל האשליה התפוגגה. הערים המצריות הגדולות כמו נוף ותחפנחס, שהיו מרכזי תרבות וממשל, הופכות למטרות קלות עבור הצבא הבבלי. ובכל זאת, למה הסיפור הזה מופיע בתנ"ך שלנו? התשובה נמצאת בשני הפסוקים האחרונים. עם ישראל היה בחרדה נוראית. הם ראו את מצרים, המשענת שלהם, קורסת, וידעו שבבל האכזרית בדרך אליהם. אלוהים פונה אליהם ואומר: "אל תירא עבדי יעקב". יש כאן הבחנה מדהימה – האימפריות הגדולות נלחמות על כוח וכבוד, ולכן כשהן נופלות, הן נעלמות לגמרי. אבל ישראל מנוהל על ידי מערכת חוקים אחרת – ברית עם אלוהים. נכון, יהודה תיענש ותצא לגלות, אבל בניגוד למצרים, לעם ישראל יש עתיד ותקווה. הם ישרדו את חילופי האימפריות ויחזרו לארצם. זהו מסר חזק על כך שחוסן אמיתי לא נמדד בכמות הסוסים והמרכבות, אלא בחיבור לערכים נצחיים ובביטחון פנימי.
אם היית רואה את כל החברים הכי חזקים ומקובלים בכיתה נכשלים פתאום במשהו גדול, האם זה היה גורם לך להרגיש פחות בטוח בעצמך, או דווקא עוזר לך להבין שכולם פגיעים?
קריסת משענת הקנה הרצוץ: הריבונות האלוהית מול אשליית העוצמה
ירמיהו פרק מ"ו פותח את קובץ נבואות הנביא על הגויים, ומתמקד במעצמת העל של התקופה – מצרים. הפרק נפתח בציון דרך היסטורי מדויק: השנה הרביעית למלכות יהויקים ביהודה (605 לפנה"ס), השנה שבה התחולל קרב כרכמיש המפורסם על נהר פרת. בקרב זה, נבוכדנאצר מלך בבל מביס באופן מוחץ את צבאו של פרעה נכו מלך מצרים. ירמיהו מתאר בפירוט דרמטי את ההכנות המצריות לקרב – גיוס פרשים, מרוק רמחים, לבישת סריונות וגיוס כוחות עזר מכוש, פוט ולוד. אולם, למרות ההכנות המרשימות, הצבא המצרי נתקף בבהלה קיומית ונסוג בבושת פנים. בחלקו השני של הפרק, הנבואה צופה פני עתיד ומתארת את פלישתו הצפויה של נבוכדנאצר לתוך מצרים עצמה. ערים מצריות מרכזיות כמו מגדל, נוף ותחפנחס נקראות להיערך לחורבן, בעוד שתושבי מצרים נדרשים להכין "כלי גולה". הפרק מסתיים בנימה שונה לחלוטין, בפנייה ישירה של נחמה לעם ישראל (יעקב), המובל לגלות אך מקבל הבטחה אלוהית לשמירה, הישרדות ושיבה עתידית אל אדמתו.
הפסוק מעביר את מרכז הכובד של הפרק מהאימפריות הגדולות והקורסות אל גורלו של עם ישראל הקטן. בעיצומו של חורבן אזורי ועליית מעצמת בבל, אלוהים פונה אל עמו ומבטיח להם הישרדות ונחמה. בעוד שמצרים החזקה תיפול ותשתעבד, ישראל יזכה לגאולה ולשקט פנימי, מה שמבהיר כי ההיסטוריה כולה מכוונת בסופו של דבר לשמירה על הברית עם העם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק מ"ו מהווה נקודת מפנה דרמטית בספר ירמיהו. לאחר פרקים ארוכים שבהם התמקד הנביא בתוכחה פנימית וצפה את חורבנה של יהודה, המבט המקראי מתרחב אל הזירה הבינלאומית. הפרק פותח את "נבואות הגויים" ומציב במרכז את מצרים – המעצמה שיהודה נטתה להישען עליה פעם אחר פעם כמשענת צבאית ופוליטית נגד האיום הבבלי מצפון. המבנה הספרותי של הפרק מחולק לשני חלקים עיקריים, המקושרים באמצעות דימויים משלימים ואירוניה דרמטית. החלק הראשון (פסוקים ג'-י"ב) מתאר את קרב כרכמיש. הנביא משתמש בטכניקה של "לעג אקטיבי": הוא קורא למצרים להתחמש, למרק את הרמחים וללבוש שריונות, רק כדי להציג מיד לאחר מכן את תמונת התבוסה המבישה שלהם. הדימוי המרכזי בחלק זה הוא דימוי היאור: "מִי־זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו". מצרים מדמה את עצמה לנילוס השוטף ומציף את העולם, כוח טבע בלתי ניתן לעצירה. אולם, הנהר הגדול הזה נתקל ב"יום נקמה" של אלוהים, שבו החרב הבבלית פועלת כשליחה של הדין האלוהי. ירמיהו מציע למצרים בלעג לעלות לגלעד ולקחת צרי לרפואה, אך קובע כי "לַשָּׁוְא הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ" – המכה הפוליטית והצבאית היא בלתי הפיכה. החלק השני (פסוקים י"ג-כ"ו) מעביר את זירת הלחימה מכרכמיש המרוחקת אל לב ארץ מצרים. כאן מתוארת הפלישה הבבלית העתידית אל ערי הדלתא והנילוס. ירמיהו משתמש בדימויים מעולם החי והטבע כדי לתאר את אובדן האונים המצרי. מצרים, שנתפסה כאימפריה אדירה, מושווית ל"עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה" שחטפה עקיצה ("קֶרֶץ") מצפון ונסה בבהלה. שכירי החרב שלה, שהיו אמורים להגן עליה, מתגלים כ"עגלי מרבק" – עגלים מפוטמים וחסרי תועלת בשעת קרב, המעדיפים לברוח ולהציל את נפשם. קולה של מצרים, שהיה פעם שאון מלחמה אדיר, נחלש והופך ללחישת נחש הזוחל בין העשב בעוד אויביה באים עליה בקרדומי חוטבי עצים כדי לכרות את יערה. מבחינה תיאולוגית והיסטורית, הפרק מנפץ את אשליית הכוח האנושי. מצרים אינה מובסת רק על ידי נבוכדנאצר; היא מובסת משום ש"יהוה הדפו". הריבונות האלוהית על ההיסטוריה מתבטאת בכך שהאימפריות הגדולות אינן אלא כלים במשחק קוסמי גדול יותר. השיא המפתיע של הפרק מגיע בפסוקי החותם (כ"ז-כ"ח). דווקא מתוך תיאור החורבן הגלובלי וקריסת המעצמות, עולה קולו של אלוהים המנחם את ישראל: "וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". יש כאן ניגוד ספרותי ותיאולוגי עמוק: בעוד שמצרים והגויים האחרים יעברו "כלה" (השמדה או אובדן זהות אימפריאלית), ישראל יעבור תהליך של "יסור למשפט" – ענישה חינוכית ומדודה, אך לא השמדה מוחלטת. הברית בין אלוהים לעמו מבטיחה את הישרדותם ההיסטורית מעבר לחייהן של האימפריות ששיעבדו אותם. בכך, הפרק הופך מקינה על נפילת מצרים להמנון של תקווה וביטחון עבור עם קטן ורדוף.
- זיהוי משענות קנה רצוץ בחיינו והימנעות מהסתמכות עיוורת עליהן.בחיים המודרניים, אנו נוטים לעיתים להישען על גורמים חיצוניים שנראים יציבים לחלוטין – כמו משרה נחשקת בחברת ענק, השקעה פיננסית מבטיחה, או מערכת יחסים עם אדם בעל השפעה. קריסת מצרים בפרק מזכירה לנו שגם המוסדות והאנשים החזקים ביותר יכולים לקרוס ברגע אחד של תהפוכות שוק או שינויים נסיבתיים. הצעד המעשי הוא פיזור סיכונים רגשי וכלכלי, ובניית עוגנים פנימיים וערכיים שאינם תלויים בגורם חיצוני יחיד.
- הבחנה בין ענישה משמידה לבין משבר בונה ומחנך.כאשר אנו חווים כישלון קשה או משבר אישי (כמו פיטורין, גירושין או אובדן דרך), קל לפרש זאת כסוף העולם. ההבטחה 'וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ' מציעה פרספקטיבה אחרת: המשבר אינו מיועד להשמידנו, אלא לנקות מאיתנו אשליות ולחנך אותנו. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, יש לבחון את המשבר כהזדמנות לתיקון פנימי, מתוך הבנה שהחוסן האמיתי נבנה דרך התמודדות עם השלכות מעשינו.
- הימנעות מהיסחפות אחר שאון ורעש תקשורתי וחברתי.מצרים מתוארת כמי שעושה 'שאון' רב אך מחמיצה את המועד האמיתי לפעולה. בעולם רועש של רשתות חברתיות, כותרות דרמטיות ובהלות המוניות, קל מאוד לאבד את המיקוד ואת שיקול הדעת. הצעד הקטן שהפרק מציע הוא לפתח 'שקט תעשייתי' פנימי – להפחית את צריכת הרעש החיצוני, להתמקד במשימות המהותיות של חיינו, ולא לאפשר לבהלה הכללית להכתיב את החלטותינו האישיות והמקצועיות.
המתח בין צדק אוניברסלי לבין יחס מועדף: כיצד מתיישבת הענישה המוחלטת של אומות העולם (כמו מצרים) עם ההבטחה להמשכיות וסלחנות יחסית כלפי ישראל, גם כאשר שני הצדדים חטאו? דילמה זו מעלה שאלות מורכבות על טבעה של הברית האלוהית והאם היא עומדת בסתירה לעיקרון הצדק השוויוני.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל־הַגּוֹיִם׃
לְמִצְרַיִם עַל־חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר־הָיָה עַל־נְהַר־פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה׃
אִסְרוּ הַסּוּסִים וַעֲלוּ הַפָּרָשִׁים וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִים מִרְקוּ הָרְמָחִים לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת׃
מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ וּמָנוֹס נָסוּ וְלֹא הִפְנוּ מָגוֹר מִסָּבִיב נְאֻם־יְהוָה׃
אַל־יָנוּס הַקַּל וְאַל־יִמָּלֵט הַגִּבּוֹר צָפוֹנָה עַל־יַד נְהַר־פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ׃
מִי־זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו׃
מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה־אֶרֶץ אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃
עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת׃
וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל־נְהַר־פְּרָת׃
עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת־מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הרביתי [הִרְבֵּית] רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ׃
שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי־גִבּוֹר בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ יַחְדָּיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם׃
הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי־אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ׃
מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ׃
הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם־נָפַל אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל־עַמֵּנוּ וְאֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה׃
קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד׃
חַי־אָנִי נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא׃
כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת־מִצְרָיִם כִּי־נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא׃
גַּם־שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי־גַם־הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם׃
קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי־בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים׃
כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם־יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר׃
הֹבִישָׁה בַּת־מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם־צָפוֹן׃
אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל־אָמוֹן מִנֹּא וְעַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם וְעַל־אֱלֹהֶיהָ וְעַל־מְלָכֶיהָ וְעַל־פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ׃
וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּבְיַד־עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי־כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי־קֶדֶם נְאֻם־יְהוָה׃
וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃
אַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ׃