ירמיה · פרק מ״ד
מלכת השמים ומלכודת הסיבתיות: העימות האחרון במצרים
וּפְלִיתֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר וְיָדְעוּ כָּל־שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר־מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם׃
פסוק כ"והשיעור החשוב של ירמיהו במצרים
הלילה נספר על ירמיהו הנביא, שהיה איש חכם ואוהב אדם. אחרי שהעיר ירושלים נחרבה, ירמיהו נסע למצרים הרחוקה כדי לפגוש את האנשים שברחו לשם. הוא ראה שהם עצובים ומבולבלים, ושהם התחילו להתפלל לכוכבים בשמיים במקום לאלוהים הטוב. ירמיהו ביקש מהם בעדינות: 'בבקשה, אל תעשו את זה. זוכרו מה קרה בעבר כשלא הקשבנו לקול הטוב?'. אבל האנשים התעקשו ואמרו: 'כשעבדנו את הכוכבים היה לנו המון אוכל והרגשנו בטוחים!'. ירמיהו הצטער לשמוע שהם מתבלבלים, והסביר להם שהביטחון האמיתי מגיע מלעשות את מה שנכון וטוב, ולא מתוך אשליות. הוא לימד אותם שהקשבה לעצות טובות היא הדרך האמיתית לשמור על עצמנו.
הפסוק מראה שהמציאות בסופו של דבר חושפת את האמת, ואי אפשר להתחמק מהתוצאות של הבחירות שלנו לאורך זמן.
הפרק עוסק בקושי להקשיב לעצות וללמוד מטעויות העבר. כהורים, אנו נתקלים לעיתים קרובות בילדים שמסרבים להקשיב לאזהרותינו (כמו 'אל תיגע בזה, זה חם' או 'כדאי לך להתכונן מראש') ומתעקשים ללמוד רק דרך הרגליים. הסיפור מאפשר לנו לשוחח עם הילד על החשיבות של הקשבה לבעלי ניסיון שאוהבים אותנו, ומזמין אותנו לשאול אותם בעדינות על רגעים שבהם הם שמחו שהם הקשיבו לנו, או לחילופין, רגעים שבהם הם הצטערו שלא עשו זאת.
- למה לדעתך האנשים במצרים חשבו שהכוכבים הם אלה שנותנים להם אוכל?
- איך ירמיהו הרגיש כשהוא ניסה לעזור להם והם לא רצו להקשיב?
- האם יש עצה טובה שמישהו נתן לך פעם ושמחת שהקשבת לו?
הוויכוח הגדול ליד הנהר
דמיינו שאתם נוסעים בארץ מצרים החמה, ליד נהר הנילוס הכחול. שם, בין עצי הדקל, גרים אנשים שהגיעו מירושלים הרחוקה. ירמיהו הנביא מגיע לבקר אותם, אבל הוא עצוב מאוד. הוא רואה שהם מכינים עוגות קטנות ומתפללים לכוכבים במקום להקשיב לאלוהים. 'זוכרים מה קרה בירושלים כשלא הקשבנו?' שואל ירמיהו, 'אל תחזרו על הטעות הזו!'. אבל האנשים כועסים ועונים לו: 'לא נכון! כשהתפללנו לכוכבים היה לנו המון אוכל וטעים!'. ירמיהו מנסה להסביר להם שהם טועים, ושהשקט שלהם עכשיו הוא רק זמני. הוא מבטיח להם סימן מיוחד כדי שיבינו שהוא צודק: אפילו מלך מצרים הגדול יפסיד בקרוב בקרב. מה יקרה כשהמלך יפסיד? האם האנשים יבינו סוף סוף את האמת?
אלוהים אומר שרק המילים שלו הן האמת האמיתית, ובסוף כולם יראו שמה שהוא הבטיח באמת קורה.
הידעתם שהאנשים במצרים הכינו עוגות מיוחדות בצורת כוכבים כדי להקריב אותן ל'מלכת השמים'?
בפרק הבא נגלה מה קרה לירמיהו הנביא במצרים והאם מישהו בכל זאת הקשיב לו!
האשליה המתוקה של מצרים
אחרי שבית המקדש נחרב, קבוצה גדולה של יהודים ברחה למצרים כדי למצוא מקלט וביטחון. ירמיהו הנביא, שנלקח איתם, מגלה שהם לא למדו דבר מהאסון. במקום לחזור למקורות, הם מתחילים לסגוד ל'מלכת השמים' (אלת כוכבים עתיקה). כשירמיהו מוכיח אותם ומזהיר שהם מביאים על עצמם חורבן נוסף, העם - ובעיקר הנשים שהובילו את הפולחן - מתעמת איתו בבוטות. הם טוענים טענה מדהימה: 'כשירושלים עבדה אלילים היה לנו שפע של לחם וביטחון, והצרות התחילו רק כשהפסקנו!'. ירמיהו מסביר להם שהם מבלבלים בין סיבה לתוצאה, ושהחורבן הגיע דווקא בגלל החטאים הללו. הוא מנבא שגם במצרים הם לא ימצאו שקט, ומבטיח אות: נפילתו הקרובה של פרעה חפרע, מלך מצרים.
בסוף הוויכוח הגדול, אלוהים אומר משפט פשוט: נחכה ונראה של מי המילה האחרונה - שלי או שלכם.
אל תתבלבלו בין 'נוח' ל'נכון'. לפעמים דברים רעים נותנים לנו הרגשה טובה וקלה בטווח הקצר (כמו להעתיק במבחן או לשקר), אבל בטווח הארוך הם תמיד יפגעו בנו.
זה כמו מישהו שמתחיל לעשן או להשתמש בטלפון בזמן נהיגה, ואומר: 'הנה, עשיתי את זה כבר עשר פעמים ולא קרה לי כלום, אז זה בטוח!'. האשליה שהכל בסדר מונעת מאיתנו לראות את הסכנה האמיתית שמתקרבת.
למה אנחנו מאשימים את הדבר הלא נכון?
הפרק מתרחש במצרים, שם התיישבו פליטים מיהודה לאחר חורבן ירושלים. ירמיהו הנביא פונה אליהם בנאום תוכחה חריף, ומזהיר אותם שהם משחזרים בדיוק את אותן טעויות שהובילו לחורבן מולדתם: פולחן אלילים ובראשם 'מלכת השמים'. אלא שהפעם, העם לא שותק. בעימות דרמטי ויוצא דופן, הקהל - בהובלת הנשים והגברים שתמכו בהן - מטיח בירמיהו שהם פשוט לא מאמינים לו. הם מציגים תפיסת עולם הפוכה: לטענתם, בתקופות שבהן הם עבדו את האלים האחרים, היה להם שפע כלכלי וביטחון, והאסונות החלו רק כשהם ניסו להשתנות ולעבוד רק את אלוהי ישראל. ירמיהו נאלץ להתמודד עם הטענה הקשה הזו ומסביר שהשפע ההוא היה זמני, ואילו החורבן הוא התוצאה האמיתית של מעשיהם. הוא חותם בנבואת זעם קשה לפיה שארית יהודה במצרים תיכחד, ומציב אות מוחשי: נפילתו של פרעה חפרע בידי אויביו.
הפסוק מעמיד במרכזו את שאלת הסמכות והאמת: 'דבר מי יקום'. בעיצומו של עימות תיאולוגי וקיומי חריף בין ירמיהו לפליטים במצרים, אלוהים מבהיר כי המציאות תכריע. בעוד העם בטוח כי פולחן 'מלכת השמים' מגן עליו, המבחן ההיסטורי יוכיח שרק דבר ה' יתקיים, ושארית הפליטה תצטמצם למספר זעיר של שורדים שיבינו זאת בדרך הקשה.
להעמקה בסיפור⌄
העימות בפרק מד הוא אחד הרגעים המרתקים והמתסכלים ביותר בספר ירמיהו. אנחנו פוגשים כאן קהילה של פליטים שעברו טראומה עצומה - חורבן ביתם וגירוש מארצם. כשהם מגיעים למצרים, הם מנסים להבין 'למה זה קרה לנו?'. התשובה שלהם מדהימה בפשטותה ובאירוניה שבה: הם מאשימים את הרפורמות הדתיות שנעשו ביהודה (כמו זו של המלך יאשיהו, שניסה לנקות את הארץ מעבודה זרה). לטענתם, ברגע שהם הפסיקו להקטיר קטורת ל'מלכת השמים', המזל שלהם השתנה לרעה. זוהי דוגמה קלאסית לכשל לוגי של 'מתאם מול סיבתיות' - הם ראו ששני דברים קרו באותו זמן (הפסקת הפולחן והחורבן) והניחו שאחד גרם לשני. ירמיהו מנסה לנפץ את האשליה הזו. הוא מסביר שהסבלנות של אלוהים היא שגרמה לעיכוב בעונש, וכי החורבן הוא התוצאה המצטברת של דורות של עבודה זרה. הדיאלוג הזה חושף את הקושי האנושי העמוק לקבל אחריות על טעויות. הרבה יותר קל להאשים את הניסיון להשתפר מאשר להודות שההתנהגות הישנה שלנו הייתה הרסנית. ירמיהו מסיים באזהרה חריפה: מי שבוחר לחיות באשליה, המציאות תתפוצץ לו בפנים. האות שהוא נותן - נפילת מלך מצרים חפרע - נועד להראות שאפילו המעצמה החזקה ביותר שהם סומכים עליה לא תוכל להגן עליהם מפני האמת ההיסטורית.
אם היית עומד בקהל ושומע את שתי הגרסאות - של ירמיהו ושל העם - למי מהן היה לך קל יותר להאמין באותו רגע, ולמי היית בוחר להקשיב?
מלכת השמים ומלכודת הסיבתיות: העימות האחרון במצרים
פרק מד מציג את העימות הדרמטי האחרון של ירמיהו הנביא עם פליטי יהודה שמצאו מקלט במצרים לאחר חורבן בית ראשון. ירמיהו פונה אל הקהילות היהודיות הפזורות ברחבי מצרים (במגדל, תחפנחס, נוף ופתרוס) ונושא נאום תוכחה נוקב. הוא מזכיר להם כי ירושלים וערי יהודה חרבו והפכו לשממה בגלל עבודת האלילים של אבותיהם ושלהם, ומזהיר כי המשך הפולחן הזר במצרים יוביל לכליון מוחלט של שארית הפליטה. בתגובה, העם - ובעיקר הנשים שהובילו את הפולחן - מסרב להקשיב לו באופן אקטיבי ובוטה. הם מציגים תיאוריה היסטורית אלטרנטיבית: לטענתם, בתקופות שבהן עבדו את 'מלכת השמים' הם נהנו משפע כלכלי, שלום וביטחון, ואילו החורבן והרעב החלו דווקא כאשר חדלו מכך. ירמיהו דוחה את טענתם מכל וכל ומסביר כי החורבן הוא עונש מצטבר על חטאיהם שהגיע לקיצו. הוא מנבא כי כמעט איש מהם לא ישרוד במצרים, ומציב כאות את נפילתו הצפויה של פרעה חפרע מלך מצרים בידי אויביו.
הפסוק מעמיד במרכזו את שאלת הסמכות והאמת: 'דבר מי יקום'. בעיצומו של עימות תיאולוגי וקיומי חריף בין ירמיהו לפליטים במצרים, אלוהים מבהיר כי המציאות תכריע. בעוד העם בטוח כי פולחן 'מלכת השמים' מגן עליו, המבחן ההיסטורי יוכיח שרק דבר ה' יתקיים, ושארית הפליטה תצטמצם למספר זעיר של שורדים שיבינו זאת בדרך הקשה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בפרק מד, ספר ירמיהו מגיע לשיא ספרותי ורעיוני יוצא דופן דרך תיאור העימות בין הנביא לבין פליטי יהודה במצרים. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על דיאלוג מתוח המעמת שתי תפיסות עולם קוטביות לגבי סיבתיות היסטורית. ירמיהו מייצג את התפיסה הנבואית-מונואיסטית, לפיה חורבן ירושלים הוא תוצאה ישירה של עזיבת ה' ועבודת האלילים. מנגד, העם מציג עמדה פרגמטית-פגאנית מנומקת היטב: 'ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... חסרנו כל'. השימוש במילה המנחה 'לקטר' (המופיעה שוב ושוב בפרק) מדגיש את סלע המחלוקת - פולחן 'מלכת השמים' (ככל הנראה האלה עשתרת או אישתר, אלת הפריון והשמיים המסופוטמית/כנענית). האירוניה הדרמטית בולטת כאן במיוחד: העם חווה את החורבן כתוצאה של נטישת האלה, בעוד שהנביא מבהיר כי החורבן הוא תוצאה של פולחנה. מדובר בכשל קוגניטיבי מובהק של הבנת המציאות (Post hoc ergo propter hoc) - ייחוס קשר סיבתי לאירועים עוקבים. השפע הזמני שחוו בעבר היה, לשיטת ירמיהו, ארכה שנתן להם האל מתוך רחמים וסבלנות, ולא אישור למעשיהם. היבט חברתי מרתק בפרק הוא מקומן המרכזי של הנשים. הטקסט מציין במפורש כי 'כל הנשים העמדות קהל גדול' לקחו חלק פעיל בעימות, והגברים אף מגבים אותן בטענה שהפולחן נעשה בידיעתם ובאישורם ('המבלעדי אנשינו עשינו לה כוונים?'). הדבר מעיד על עומק החדירה של הפולחן הביתי של מלכת השמים לחיי המשפחה ביהודה. ירמיהו חותם את הוויכוח בשבועה אלוהית חריפה: שמו של ה' לא ייקרא עוד בפי יהודי במצרים, כעונש של מידה כנגד מידה על כך שהם בחרו להישבע בשם אלוהים אחרים. האות המוחשי שהוא מציע - נפילת פרעה חפרע (אירוע היסטורי שאכן התרחש בשנת 567 לפנה"ס כאשר חפרע הובס והודח על ידי יעחמס השני ואז נרצח) - נועד להוכיח באופן אמפירי 'דבר מי יקום'. הפרק מותיר את הקורא עם שאלה נוקבת על היכולת האנושית לעוות את המציאות כדי להימנע מהכרה באשמה ועל המחיר הקטסטרופלי של עיוורון קולקטיבי זה.
- הסכנה שבייחוס סיבתיות שגויה (Correlation vs. Causality)בחיים המודרניים, אנו נוטים לעיתים קרובות לקשר בין הצלחה זמנית לבין התנהגות בעייתית. למשל, מנהל שנוקט בשיטות ניהול דורסניות ורואה רווחים בטווח הקצר עלול להסיק שזו הדרך הנכונה, בעוד שבטווח הארוך הוא מחריב את הארגון מבפנים. הלקח הוא לבחון את הערכים העמוקים של מעשינו ולא להתפתות להצלחות רגעיות שמקורן מקרי.
- הקושי הפסיכולוגי בקבלת אחריות על כישלוןכאשר אנו חווים משבר אישי או מקצועי, המנגנון הטבעי שלנו הוא לחפש אשמים חיצוניים או להאשים את הניסיונות שלנו להשתפר ('מאז שהתחלתי ללכת לטיפול הכל נהיה מסובך יותר'). הכרה בכך שהמשבר הוא תוצאה של דפוסי התנהגות ישנים ומושרשים דורשת בגרות ואומץ אינטלקטואלי.
- השותפות השקטה בטעויות קבוצתיותהגברים בפרק מצדיקים את מעשי נשותיהם בטענה שהם ידעו ואישרו זאת. במקומות עבודה או בקבוצות חברתיות, שותפות שקטה או העלמת עין מהתנהגות לא אתית של אחרים הופכת אותנו לאחראים באותה מידה לתוצאות. שתיקה והסכמה שבשתיקה הן בחירה אקטיבית לכל דבר.
האם יש דרך אובייקטיבית להוכיח קשר סיבתי בין מעשה מוסרי לבין תוצאה היסטורית או אישית, או שמא כל פרשנות של המציאות נותרת בסופו של דבר עניין של אמונה סובייקטיבית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב׃
מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם׃
וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר אַל־נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר־הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי׃
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים׃
וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וְעַתָּה כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל־נַפְשֹׁתֵכֶם לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ־וְאִשָּׁה עוֹלֵל וְיוֹנֵק מִתּוֹךְ יְהוּדָה לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית׃
לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר־אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
הַשְׁכַחְתֶּם אֶת־רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת־רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו וְאֵת רָעֹתֵכֶם וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם׃
לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא יָרְאוּ וְלֹא־הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שָׂם פָּנַי בָּכֶם לְרָעָה וּלְהַכְרִית אֶת־כָּל־יְהוּדָה׃
וְלָקַחְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה׃
וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל־יְרוּשָׁלִָם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר׃
וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר־שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר־הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת־נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא־יָשׁוּבוּ כִּי אִם־פְּלֵטִים׃
וַיַּעֲנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי־מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל־הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל־הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר׃
הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ׃
כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת־כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ־לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע־לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ׃
וּמִן־אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ־לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ׃
וְכִי־אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־כָּל־הָעָם עַל־הַגְּבָרִים וְעַל־הַנָּשִׁים וְעַל־כָּל־הָעָם הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר לֵאמֹר׃
הֲלוֹא אֶת־הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ אֹתָם זָכַר יְהוָה וַתַּעֲלֶה עַל־לִבּוֹ׃
וְלֹא־יוּכַל יְהוָה עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה׃
מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַיהוָה וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל יְהוָה וּבְתֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְוֺתָיו לֹא הֲלַכְתֶּם עַל־כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה הַזֹּאת כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וְאֶל כָּל־הַנָּשִׁים שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה כָּל־יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה־צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם לֵאמֹר עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת־נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת־נִדְרֵיכֶם וְעָשֹׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת־נִדְרֵיכֶם׃
לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה כָּל־יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר יְהוָה אִם־יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל־אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי־אֲדֹנָי יְהוִה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְתַמּוּ כָל־אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד־כְּלוֹתָם׃
וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר וְיָדְעוּ כָּל־שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר־מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם׃
וְזֹאת־לָכֶם הָאוֹת נְאֻם־יְהוָה כִּי־פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת־פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ־מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ׃