ירמיה · פרק ל״ד
האשליה של חופש זמני: פרק ל"ד בספר ירמיהו
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם־יְהוָה אֶל־הַחֶרֶב אֶל־הַדֶּבֶר וְאֶל־הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לִזְעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ׃
פסוק יזההבטחה שחזרה הביתה
הלילה נספר על משהו שקרה מזמן בעיר ירושלים היפה. העיר הייתה במצור, וכולם פחדו מאוד מהאויבים שבחוץ. המלך צדקיהו החליט לעשות מעשה טוב כדי לשמח את הלב של כולם: הוא ביקש מכל האנשים העשירים לשחרר את העבדים שלהם, כדי שכולם יהיו חופשיים ומאושרים. בהתחלה, כולם שמחו וקיימו את ההבטחה. העבדים יצאו לחופשי, צחקו ורקדו בשמחה גדולה! אבל אז, כשהסכנה קצת עברה, האנשים העשירים שכחו את הלב הטוב שלהם והחזירו את העבדים לעבוד קשה. הנביא ירמיהו, שהיה איש חכם ואוהב אדם, בא ואמר להם שאלוהים עצוב מאוד כשלא שומרים על הבטחות. הוא הזכיר להם שהבטחה היא כמו מתנה יקרה מהלב, וכשמבטיחים משהו – חייבים לשמור עליו תמיד, גם כשקצת קשה.
הפסוק מלמד שחוסר הגינות כלפי החלש גורר אובדן של היציבות והביטחון של החברה כולה.
הסיפור הזה הוא הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילדים על הערך של אמינות ועמידה במילה שלנו. ילדים חווים לעיתים קרובות מצבים שבהם קל להם להבטיח משהו (כמו לסדר את החדר או לחלוק צעצוע) כדי לקבל פרס או לצאת מאי-נעימות זמנית, אך ברגע שהאינטרס חולף הם מתקשים לקיים. תוכלו להסביר לילד בעדינות שהבטחה היא גשר של אמון בינינו לבין אחרים. כשנשמור על המילה שלנו, הגשר הזה נשאר חזק והחברים והמשפחה יודעים שתמיד אפשר לסמוך עלינו. שאלו אותם: איך הם מרגישים כשמישהו מקיים הבטחה שנתן להם?
- איך לדעתך הרגישו העבדים כשאמרו להם שהם חופשיים, ואיך הם הרגישו כשהחזירו אותם לעבוד?
- למה לדעתך לפעמים קשה לנו לקיים הבטחה שהבטחנו?
- מה יכול לעזור לנו לזכור ולשמור על ההבטחות שלנו גם כשזה קצת קשה?
ההבטחה שהלכה לאיבוד
דמיין שאתה עומד בתוך עיר גדולה מוקפת חומות גבוהות, ומחוץ לחומות עומד צבא חזק ומפחיד. זה מה שקרה בירושלים לפני שנים רבות. המלך צדקיהו והעם שלו פחדו מאוד. כדי לעשות מעשה טוב וחשוב, המלך ביקש מכולם להבטיח הבטחה גדולה: לשחרר את כל העבדים שלהם לחופשי! בהתחלה כולם שמחו, פתחו את השערים ונתנו לעבדים ללכת בשמחה ובריקודים. איזה יופי, כולם חופשיים! אבל אז, כשהסכנה קצת התרחקה, האנשים העשירים התחרטו. הם תפסו שוב את העבדים והכריחו אותם לחזור לעבוד קשה. הנביא ירמיהו כעס מאוד ואמר להם שאלוהים עצוב מכך שהם שיקרו והפרו את ההבטחה שלהם. מה יקרה עכשיו לעיר כשההבטחה נשברה?
אלוהים אומר לעם: בגלל שלא שמרתם על ההבטחה שלכם לשחרר את העבדים ולתת להם חופש, אתם תאבדו את הבטיחות וההגנה שלכם.
הידעת שבזמן המצור נשארו רק עוד שתי ערים חזקות בכל האזור חוץ מירושלים? קראו להן לכיש ועזקה.
האם הצבא המפחיד יחזור לעיר בגלל שההבטחה נשברה? בפרק הבא נגלה מה קרה לירושלים!
חוזרים במילה: כשהאינטרס מנצח את המוסר
ירושלים נמצאת תחת מצור כבד של מלך בבל. מתוך פחד ולחץ, המלך צדקיהו מחליט לעשות צעד דרמטי: הוא כורת ברית עם העם לשחרר את כל העבדים העבריים לחופשי. זהו צעד יפה של צדק חברתי, וכולם משתפים פעולה ומשחררים את העבדים. אבל אז קורה טוויסט בעלילה: האיום הבבלי נחלש לרגע, והעשירים בירושלים מתחרטים. בציניות מוחלטת, הם תופסים את העבדים המשוחררים ומכריחים אותם לחזור לעבוד. הנביא ירמיהו מגיע עם מסר חריף מאלוהים: כיוון שהפרתם את הבטחת החירות לעבדים, אלוהים "יעניק חירות" לחרב, לרעב ולמחלות לפגוע בכם. הפרק מראה איך אנשים מוכנים להיות מוסריים רק כשקשה להם, וממהרים לשקר כשנוח להם.
הפסוק מראה שאם אנחנו לא מכבדים את החופש של אחרים ומשקרים להם, אנחנו בסוף פוגעים בעצמנו ומאבדים את החופש שלנו.
אל תבטיח הבטחות רק כדי לצאת מצרות באותו הרגע. האופי האמיתי שלך נמדד בזה שאתה מקיים את המילה שלך גם כשהלחץ יורד והכל מסתדר.
זה כמו להבטיח לחבר לעזור לו ללמוד למבחן קשה כי אתה צריך ממנו טובה, אבל ברגע שקיבלת את מה שרצית, אתה פשוט מסנן אותו בווטסאפ ומתעלם ממנו.
מבחן הלחץ של ירושלים: הבטחות שוות רק כשהן קשות לשמירה
הפרק לוקח אותנו אל ירושלים הנצורה על ידי צבא בבל החזק. המלך צדקיהו מבין שהמצב אנוש ומחליט לעשות מעשה דתי וחברתי יוצא דופן כדי לזכות ברחמי שמיים: הוא כורת ברית חגיגית עם העם לשחרר את כל העבדים והשפחות העבריים לחופשי, כפי שמצווה התורה. העם מסכים, הטקס החגיגי מתבצע והעבדים אכן משתחררים לחופשי. אלא שברגע שהבבלים נסוגים זמנית מהעיר, העשירים והמנהיגים מתחרטים על אובדן כוח העבודה הזול שלהם. הם פשוט פושטים על בתי המשוחררים, מכניעים אותם ומחזירים אותם לעבדות בכוח ובאכזריות. ירמיהו הנביא מזועזע מהצביעות הזו וממהר להגיב. הוא מגיע לצדקיהו ולשרים עם נבואה קשה ונוקבת: כיוון שלא שמרתם על חירות האחים שלכם וחיללתם את שם אלוהים, אלוהים ישחרר את האויבים שלכם להחריב את העיר. ירושלים תישרף באש, והמלך צדקיהו יילקח בשבי לבבל ללא יכולת להימלט. הסיפור הזה חושף את הפרצוף האמיתי של המנהיגים והעשירים שמנצלים את החלשים ברגע שהסכנה המיידית חולפת.
הפסוק מציג מידה כנגד מידה בצורה מצמררת ואירונית. העם הבטיח לשחרר את עבדיו אך חזר בו ושיעבד אותם שוב, ובכך חילל את שם אלוהים והפר את הברית. בתגובה, אלוהים "משחרר" אותם מהגנתו ומפקיר אותם לגורל אכזרי של מלחמה, מחלות ורעב. זהו לב הפרק המקשר ישירות בין עוול חברתי לחורבן לאומי.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחת הסיטואציות הכי מקוממות ומאכזבות בספר ירמיהו, והוא עושה זאת דרך שילוב של דרמה פוליטית ומשבר מוסרי עמוק. אנחנו נמצאים בעיצומו של המצור הבבלי על ירושלים. העיר מבודדת, ורק שתי ערים מבוצרות נוספות ביהודה, לכיש ועזקה, נותרו לעמוד מול האויב. בתוך הלחץ הנורא הזה, המלך צדקיהו מחליט ליזום מהלך חברתי-דתי חסר תקדים: שחרור המוני של כל העבדים והשפחות העבריים. המהלך הזה לא היה רק מחווה של רצון טוב, אלא טקס דתי רשמי שנערך בבית המקדש. המנהיגים והעם כרתו ברית מיוחדת שכללה טקס עתיק של מעבר בין בתרי עגל חצוי, סמל לכך שמי שיפר את הברית דינו להיחצות כמו העגל. המטרה הייתה כפולה: גם לתקן עוול חברתי ישן של אי-שמירת חוקי התורה לגבי שחרור עבדים בשנה השביעית, וגם לנסות לזכות ברחמי אלוהים ברגע המשבר הנורא ביותר של הממלכה. העבדים שוחררו, ונראה היה שיש כאן רגע של התעלות מוסרית וסולידריות חברתית. אבל אז קרה משהו שלא מתואר ישירות בפרק, אך ידוע מההקשר ההיסטורי: הצבא המצרי החל לצעוד לכיוון יהודה כדי לעזור לירושלים, והבבלים נאלצו להסיר זמנית את המצור כדי להתמודד עם האיום המצרי. ברגע שהתושבים בירושלים ראו שהסכנה חלפה והבבלים נסוגו, הגיעה הציניות הגדולה. במקום להודות על ההצלה, העשירים והשרים הרגישו פתאום פראיירים. הם הבינו שהם איבדו את העובדים שלהם בחינם. בלי להסס, הם רדפו אחרי העבדים המשוחררים, הכניעו אותם והחזירו אותם לעבדות בכוח. התגובה של ירמיהו הנביא היא אחת החריפות ביותר בתנ"ך. הוא מאשים את העם בחילול שם אלוהים ובהפרת הברית המקודשת. ירמיהו משתמש במשחק מילים מצמרר ואירוני: כיוון שאתם לא קראתם "דרור" (חופש) לאחיכם, אלוהים יקרא לכם "דרור" אל החרב, הרעב והמחלות. כלומר, הוא משחרר את האויבים ואת פגעי הטבע לפעול נגדכם ללא הגנה. הבבלים יחזרו, המצור יתחדש, והפעם החורבן יהיה מוחלט. מה שמעניין כאן הוא שהפרק חושף את הקשר ההדוק שהתנ"ך רואה בין צדק חברתי ויחס לחלשים לבין קיום לאומי וביטחוני. החורבן של ירושלים, לפי ירמיהו, לא נגרם רק בגלל חולשה צבאית מול בבל, אלא בגלל ריקבון מוסרי פנימי. חברה שלא מסוגלת לשמור על הבטחותיה לחלשים ביותר בתוכה, חברה שמשתמשת במוסר רק כמקלט זמני בזמן צרה, אינה ראויה להתקיים.
אם היית אחד מהעבדים ששוחררו ואז הוחזרו בכוח לעבדות, האם היית מסוגל אי פעם לסלוח למעסיקים שלך או להאמין שוב במנהיגים של המדינה שלך?
האשליה של חופש זמני: פרק ל"ד בספר ירמיהו
פרק ל"ד בספר ירמיהו מתרחש על רקע המצור הבבלי המאיים על ירושלים, כאשר רק שתי ערים מבוצרות נוספות בממלכה, לכיש ועזקה, נותרו לעמוד ביהודה. בפתח הפרק, נשלח הנביא ירמיהו אל המלך צדקיהו עם נבואת חורבן אישית וקשה: ירושלים תיפול ותישרף באש, וצדקיהו עצמו יילכד ויילקח בשבי לבבל, אם כי מובטח לו שימות בשלום וייקבר בכבוד מלכותי. בהמשך הפרק, העלילה עוברת לתיאור יוזמה חברתית-דתית יוצאת דופן של המלך: כריתת ברית חגיגית לשחרור כל העבדים והשפחות העבריים ברוח חוקי התורה. העם והשרים נענים לקריאה ומשחררים את העבדים בטקס רשמי בבית המקדש. אולם, ברגע שהסכנה המיידית חולפת והמצור מוסר זמנית, העשירים והשרים מתחרטים על המהלך המוסרי. בציניות מוחלטת הם רודפים אחרי המשוחררים ומחזירים אותם לעבדות בכוח. ירמיהו מוקיע את המעשה בחריפות כחילול שם שמיים ומנבא כי כעונש על כך שלא קראו דרור לאחיהם, אלוהים יקרא להם "דרור" לחרב, לרעב ולדבר, ויחזיר את הצבא הבבלי להחריב את העיר לחלוטין ללא רחם.
הפסוק מציג מידה כנגד מידה בצורה מצמררת ואירונית. העם הבטיח לשחרר את עבדיו אך חזר בו ושיעבד אותם שוב, ובכך חילל את שם אלוהים והפר את הברית. בתגובה, אלוהים "משחרר" אותם מהגנתו ומפקיר אותם לגורל אכזרי של מלחמה, מחלות ורעב. זהו לב הפרק המקשר ישירות בין עוול חברתי לחורבן לאומי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו ל"ד מציג את אחד הרגעים הדרמטיים והמבישים ביותר בהיסטוריה של שלהי ממלכת יהודה, רגע המשלב פוליטיקה נואשת, צביעות דתית ועוול חברתי זועק. הפרק נפתח בנבואה אישית לצדקיהו המלך בעיצומו של המצור הבבלי על ירושלים, כאשר הממלכה קורסת ורק לכיש ועזקה נותרו כערי מבצר אחרונות מלבד הבירה. ירמיהו מבהיר לצדקיהו כי גורלו וגורל העיר נחרצו: ירושלים תישרף והוא ייפול בידי נבוכדנאצר. עם זאת, נמסרת לו נחמה יחסית – הוא לא ימות בחרב אלא בשלום, ויזכה להספד ולקבורה מלכותית ראויה. הבטחה זו מראה כי גם בתוך החורבן, אלוהים שומר על חסד מסוים למלך החלש והמהסס. החלק השני של הפרק חושף את הדרמה החברתית שהתרחשה מאחורי הקלעים של המצור. מתוך פחד מפני החורבן הקרב, יוזם צדקיהו מהלך של כריתת ברית לשחרור המוני של העבדים והשפחות העבריים ("לקרוא להם דרור"). המהלך הזה לא היה רק אקט הומניטרי, אלא ניסיון דתי מובהק לפייס את אלוהים על ידי קיום מצוות שמיטת העבדים שלא קוימה במשך דורות רבים. הברית נכרתת בטקס חגיגי ומחייב במקדש, שבו המנהיגים והעם עוברים בין בתרי עגל חצוי – טקס סמלי שמשמעותו: "מי שיפר את ההתחייבות, ייגזר גורלו להיחתך כמו העגל הזה". העבדים אכן משוחררים, אך אז חל מפנה היסטורי דרמטי: הצבא הבבלי מסיר זמנית את המצור כדי להתמודד עם כוח סיוע מצרי שהתקרב לאזור. ברגע שהלחץ הצבאי פג והאיום המיידי נעלם, מתגלה פרצופו האמיתי של מעמד האצולה בירושלים. העשירים והשרים מתחרטים על אובדן רכושם וכוח העבודה שלהם. בציניות מוחלטת ובחוסר בושה, הם מפרים את הברית המקודשת, רודפים אחרי העבדים המשוחררים ומכניעים אותם חזרה לעבדות בכוח הזרוע. תגובתו של ירמיהו בשם ה' היא מופת של רטוריקה נבואית חריפה המבוססת על עקרון "מידה כנגד מידה". הנביא מזכיר לעם כי הברית המקורית לשחרור עבדים נכרתה עוד ביציאת מצרים – אירוע היסוד שבו אלוהים גאל את העם מבית עבדים. הפרת הברית הנוכחית אינה רק עוול חברתי, אלא חילול השם וביטול מוחלט של זהותם כעם חופשי. העונש המוכרז הוא אירוני ומצמרר: "הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר... אֶל־הַחֶרֶב אֶל־הַדֶּבֶר וְאֶל־הָרָעָב". אלוהים "משחרר" את בני יהודה מהגנתו ומפקיר אותם לחורבן, למחלות ולרעב. אלו שעברו בין בתרי העגל והפרו את שבועתם יומתו, וגופותיהם יהיו למאכל לעוף השמיים. מבחינה ספרותית ופילוסופית, הפרק מציג את התפיסה המקראית לפיה חוסן לאומי אינו נמדד רק בכוח צבאי או בבריתות פוליטיות, אלא בראש ובראשונה בלכידות חברתית ובמוסר פנימי. השימוש הציני בדת ובמצוותיה ככלי הישרדות זמני, והחזרה המהירה לסורם ברגע שהסכנה חלפה, חתמו סופית את גזר דינה של ירושלים לחורבן מוחלט.
- המוסר האמיתי נבחן כאשר האינטרס האישי אינו עולה בקנה אחד עם הצדק.בסביבת העבודה או בעסקים, קל מאוד להצהיר על ערכים נעלים של שוויון, הגינות ואחריות חברתית כאשר העסק משגשג או כחלק מקמפיין יחסי ציבור. המבחן האמיתי מגיע ברגע של משבר תקציבי או שינוי בשוק: האם החברה תשמור על זכויות עובדיה החלשים ביותר, או שתשליך אותם ראשונים כדי להגן על רווחי המנהלים? עמידה בערכים דווקא כשזה עולה לנו ביוקר היא המדד היחיד ליושרה אמיתית.
- התחייבויות חברתיות וחוזים מוסריים אינם ניתנים לביטול חד-צדדי.במערכות יחסים אישיות או מקצועיות, לעיתים אנו כורתים הסכמים או מבטיחים הבטחות מתוך מצוקה או צורך זמני בתמיכה. ברגע שהמצוקה חולפת ואנו מרגישים שוב חזקים ובטוחים, ישנו פיתוי חזק להתנער מההתחייבויות הללו או לנסות לשכתב את ההסכם לטובתנו. שמירה על המילה שלנו, גם כאשר יחסי הכוחות השתנו לטובתנו, היא הבסיס לאמון הדדי ולחברה בריאה.
- התעלמות מזכויותיהם של החלשים ביותר בחברה מערערת את היציבות של המערכת כולה.כאשר קבוצה חזקה בחברה מנצלת את כוחה כדי לשלול חירות או זכויות בסיסיות מקבוצות מוחלשות, היא מייצרת שבר עמוק באמון החברתי. בטווח הארוך, חוסר הצדק הזה מחלחל ומערער את החוסן הלאומי והכלכלי של המדינה כולה. דאגה לחלש אינה רק מעשה של חסד, אלא אינטרס קיומי של החברה כולה לשמירה על יציבותה.
הפרק מעלה דילמה קשה לגבי טבעה של חרטה מתוך פחד: האם למעשה מוסרי שנעשה רק מתוך פחד קיומי (כמו שחרור העבדים תחת מצור) יש ערך דתי או רוחני כלשהו, ואם כן – כיצד ניתן להבחין בינו לבין שינוי פנימי אמיתי לפני שהמבחן המעשי מגיע?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכָל־חֵילוֹ וְכָל־מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ וְכָל־הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל־כָּל־עָרֶיהָ לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ׃
וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת־פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא׃
אַךְ שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה־אָמַר יְהוָה עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב׃
בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ־לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ־לָךְ כִּי־דָבָר אֲנִי־דִבַּרְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃
וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלִָם׃
וְחֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל־לָכִישׁ וְאֶל־עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר׃
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר׃
לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ׃
וַיִּשְׁמְעוּ כָל־הַשָּׂרִים וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ׃
וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת־הָעֲבָדִים וְאֶת־הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר׃
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר־יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם׃
וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו׃
וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם־יְהוָה אֶל־הַחֶרֶב אֶל־הַדֶּבֶר וְאֶל־הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ׃
וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו׃
שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל׃
וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
וְאֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם׃
הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם־יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב׃