ירמיה · פרק ג׳
פרדוקס הסליחה: בין הדין הנוקשה לחסד האינסופי
שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
פסוק כבהבית שתמיד פתוח בשבילנו
לפני המון שנים, חי עם מיוחד שאלוהים אהב מאוד. אלוהים דאג להם, שמר עליהם והיה להם כמו אבא טוב ומגן. אבל לפעמים, כמו שקורה לכולנו, האנשים בעם עשו טעויות. הם הלכו למקומות רחוקים, שכחו את החוקים הטובים של אלוהים והתנהגו בצורה לא יפה. אלוהים הרגיש עצוב ובודד, אבל הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותם. הוא לא סגר את הדלת, אלא עמד וקרא להם ברוך: 'חזרו אליי, ילדים שובבים שלי, ואני ארפא את כל המכאובים שלכם'. כששמעו האנשים את קולו האוהב, הם הבינו כמה הם מתגעגעים הביתה. הם הצטערו על הטעויות שלם, ביקשו סליחה מכל הלב, וחזרו אל החיבוק החם שלו. אלוהים שמח כל כך והבטיח להוביל אותם תמיד בדרך טובה ובטוחה.
הפסוק מראה שאפילו ברגעים של ריחוק וטעויות גדולות, קריאה אוהבת וסבלנית יכולה לעורר חרטה כנה ולפתוח פתח לתיקון עמוק.
הפרק עוסק בערך של סליחה ללא תנאי וביכולת לתקן. עבור ילדים, הידיעה שההורים (והעולם) יקבלו אותם גם אחרי שעשו טעות קשה היא קריטית לביטחון העצמי שלהם. הסיפור מאפשר להסביר לילד שטעויות והתנהגות 'שובבה' הן חלק מהחיים, אך המפתח הוא תמיד היכולת להגיד 'סליחה' כנה ולדעת שיש מי שמחכה להם באהבה כדי לעזור להם לתקן.
- איך לדעתך מרגיש מישהו שמבקש סליחה באמת מכל הלב?
- למה לדעתך אלוהים המשיך לקרוא לעם שלו לחזור גם אחרי שהם התרחקו כל כך?
- מה עוזר לך להרגיש בטוח ושמור כשאתה עושה טעות קטנה?
הקול שקורא לנו לחזור הביתה
דמיינו שאתם משחקים בחוץ, ופתאום אתם מתרחקים כל כך עד שאתם כבר לא רואים את הבית. בהתחלה זה נראה כמו הרפתקה, אבל אז מתחיל להחשיך ונהיה קצת מפחיד. בפרק הזה, הנביא ירמיהו מספר על עם ישראל שהתרחק מאוד מאלוהים, ממש כמו ילדים שהלכו לאיבוד. הם שכחו את החוקים הטובים שלו והלכו לחפש דברים אחרים. אבל אלוהים לא כועס לתמיד. הוא עומד בפתח הבית, קורא בקול גדול ואוהב: 'חזרו אליי, ילדים שובבים שלי! אני מחכה לכם בחיבוק ענק!'. העם שומע את הקול החם הזה, מבין שטעה, ועונה בלב רועד: 'הנה אנחנו חוזרים!'. הם מגלים שאבא תמיד אוהב ותמיד מוכן לסלוח.
אלוהים קורא לילדים שלו שעשו טעויות: 'חזרו אליי, ואני אעזור לכם לתקן הכל'. והילדים עונים בשמחה: 'הנה אנחנו באים, כי אתה אבא האוהב שלנו!'
הידעתם שהמילה 'שובב' בתנ"ך היא לא רק מישהו שעושה מעשי קונדס, אלא מישהו שהלך לאיבוד ומחפש את הדרך לשוב הביתה?
אלוהים מבטיח לעם שאם יחזרו, הוא ייתן להם מנהיגים מצוינים שישמרו עליהם. מה יקרה כשהם יגיעו סוף-סוף לירושלים? בפרק הבא נגלה!
לשבור את האמון – ולבנות אותו מחדש
ירמיהו הנביא משתמש בפרק זה בדימוי חזק של קשר זוגי שנשבר כדי לתאר את היחסים בין אלוהים לעם ישראל ויהודה. הממלכה הצפונית, ישראל, התרחקה מאלוהים ועבדה אלילים, ובתגובה אלוהים שלח אותה לגלות. אחותה, ממלכת יהודה, ראתה את כל זה קורה אבל לא למדה לקח. היא המשיכה להעמיד פנים שהיא בסדר, בעוד שבסתר היא המשיכה לחטוא. אלוהים פונה אל שתי הממלכות ומסביר שסליחה אמיתית לא יכולה להתבסס על שקרים או הצגות. הוא קורא להן להודות בטעות באופן כנה וישיר, ומבטיח שאם יעשו זאת, הוא ירפא את פצעי העבר, יאחד אותן מחדש ויחזיר אותן הביתה. זהו שיעור עוצמתי על כוחה של חרטה אמיתית מול התנצלות מזויפת.
אלוהים מציע הזדמנות שנייה למי שסטה מהדרך ומבטיח לעזור לו להשתנות. העם מבין את הטעות, מפסיק להעמיד פנים ומחליט לחזור באמת.
כשאתם פוגעים בחבר, אל תגידו סתם 'סליחה' חפוזה כדי לצאת ידי חובה. תסבירו שאתם מבינים מה עשיתם לא בסדר, ותראו במעשים שאתם משתנים. חרטה אמיתית בונה את האמון מחדש.
זה כמו לעשות משהו רע לחבר הכי טוב, לראות שחבר אחר כבר נפרד ממנו בגלל התנהגות דומה, ובמקום לבקש סליחה אמיתית, לנסות להעמיד פנים שהכל כרגיל ולרכל מאחורי הגב שלו.
ההבדל בין התנצלות מזויפת לתיקון אמיתי
הפרק השלישי של ירמיהו מציג דרמה פסיכולוגית ומשפחתית מורכבת. הנביא מתאר את מערכת היחסים בין אלוהים לעמו דרך משל של נישואין שקרסו בגלל בגידה. הוא משווה בין שתי אחיות - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ישראל חטאה בגלוי ונענשה בגלות קשה. יהודה ראתה את העונש של אחותה, אך במקום להשתנות, היא בחרה בדרך גרועה יותר: היא המשיכה לחטוא בסתר והעמידה פנים שהיא נאמנה. אלוהים חושף את הצביעות הזו ומבהיר שהתנצלות מהשפה ולחוץ אינה מספיקה. למרות הפגיעה העמוקה, אלוהים מפתיע בקריאה חמה לשתי הממלכות לשוב אליו. הוא מבטיח שאם הן רק יכירו באחריות למעשיהן, הוא יקבל אותן בחזרה, ירפא את נטיותיהן השליליות ויעניק להן עתיד של אחדות וביטחון.
הפסוק מייצג את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ואת תמצית רעיון התשובה במקרא. אלוהים פונה אל העם שסטה מן הדרך בכינוי המשלב חיבה וכאב - 'בנים שובבים' - ומבטיח לרפא את נטייתם לחטוא. בתגובה, העם משמיע קול חרטה קולקטיבי ומצהיר על שיבה מוחלטת אל אלוהיו. זהו דיאלוג אינטימי של סליחה וריפוי, המראה כי גם לאחר שבר עמוק, הדרך לשיקום היחסים תמיד פתוחה בפני מי ששב בלב שלם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק נפתח בשאלה משפטית קשה המבוססת על חוקי התורה: אם גבר מגרש את אשתו והיא הולכת לאיש אחר, האם הוא יכול לקבל אותה חזרה? התשובה ההלכתית היא לא, כדי לא לזהם את הארץ. אולם אלוהים משתמש בחוק זה כדי להדגיש את גודל הפרדוקס והחסד שלו: עם ישראל בגד בו עם 'מאהבים' רבים (אלילים), ובכל זאת אלוהים קורא לו לחזור. מה שבאמת מעניין כאן הוא ההשוואה בין שתי הממלכות. ממלכת ישראל (הצפונית) כבר גורשה לגלות על ידי אשור. ממלכת יהודה (הדרומית) ראתה את החורבן של אחותה, אך במקום ללמוד מכך, היא פיתחה מנגנון של הכחשה וצביעות. היא קיימה פולחן חיצוני בבית המקדש, אך בליבה המשיכה לעבוד אלילים. אלוהים קובע קביעה מדהימה: ישראל, שחטאה בגלוי, 'צודקת' יותר מיהודה הבוגדת והצבועה. הפרק מציג את הדינמיקה של מערכות יחסים פגועות. אלוהים לא מחפש טקסים דתיים או מילים ריקות. הוא דורש הכרה כנה באשמה: 'אך דעי עוונך'. רק מתוך ההודאה הזו יכול לצמוח ריפוי אמיתי. החלק השני של הפרק עובר מטון של תוכחה קשה לטון של נחמה וגעגועים. אלוהים מתאר עתיד שבו העם יחזור לציון, והקשר איתו יהיה כל כך ישיר ועמוק שלא יהיה צורך אפילו בארון הברית - הסמל הדתי המרכזי ביותר - מכיוון שירושלים כולה תהיה מלאה בנוכחותו. הפרק מסתיים בתיאור מרגש של העם המתוודה על חטאיו על הגבעות, המקומות שבהם חטא בעבר, ומצהיר על נאמנות מחודשת. זה מראה לנו שתיקון אמיתי מתחיל תמיד במקום שבו נכשלנו.
אם מישהו שפגע בך שוב ושוב מבקש סליחה, איך תוכל לדעת אם הוא באמת השתנה או שהוא רק מנסה לצאת מהתסבוכת?
פרדוקס הסליחה: בין הדין הנוקשה לחסד האינסופי
ירמיהו פרק ג' פותח בדילמה משפטית ומוסרית קשה מתוך חוקי הגירושין המקראיים: האם אישה שגורשה, נישאה לאחר ועזבה גם אותו, יכולה לשוב לבעלה הראשון? התשובה ההלכתית היא שלילית מוחלטת, שכן הדבר נחשב לחנופה וזיהום של הארץ. אולם, הנביא משתמש בחוק זה כנקודת מוצא למשל נוקב על יחסי ה' ועם ישראל. העם מתואר כאישה שבגדה בבעלה עם מאהבים רבים (עבודת אלילים), ובכל זאת, בניגוד לחוק האנושי היבש, ה' קורא לה לשוב אליו. העלילה משווה בין שתי אחיות היסטוריות: ממלכת ישראל הצפונית, שחטאה וגורשה לגלות, וממלכת יהודה הדרומית, שראתה את חורבן אחותה אך בחרה בצביעות ובתשובה שקרית מהשפה ולחוץ. ה' מבהיר כי חטאה של יהודה חמור יותר בשל הצביעות שבו, אך הוא אינו נועל את השער. הוא קורא לשתי הממלכות להכיר באשמתן ומבטיח ריפוי, איחוד לאומי מחודש, הנהגה ראויה ושיבה לציון, שם יכונן קשר רוחני בלתי אמצעי שיחליף אפילו את הצורך בארון הברית.
הפסוק מייצג את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ואת תמצית רעיון התשובה במקרא. אלוהים פונה אל העם שסטה מן הדרך בכינוי המשלב חיבה וכאב - 'בנים שובבים' - ומבטיח לרפא את נטייתם לחטוא. בתגובה, העם משמיע קול חרטה קולקטיבי ומצהיר על שיבה מוחלטת אל אלוהיו. זהו דיאלוג אינטימי של סליחה וריפוי, המראה כי גם לאחר שבר עמוק, הדרך לשיקום היחסים תמיד פתוחה בפני מי ששב בלב שלם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק ג' מציג את אחד הניתוחים התיאולוגיים והפסיכולוגיים המעמיקים ביותר במקרא בנושא החטא, הצביעות והתשובה. הפרק נפתח באנלוגיה לחוק מספר דברים (כ"ד, א'-ד'), האוסר על גבר להחזיר את גרושתו אם נישאה לאחר. המטרה של חוק זה היא למנוע זילות של מוסד הנישואין. ירמיהו משליך חוק זה על מערכת היחסים בין ה' לעמו: ישראל חטאה ב'זנות' רוחנית עם אלילים רבים, ולפי הדין היבש, הדרך חזרה חסומה. אולם כאן מתגלה הפרדוקס האלוהי - החסד גובר על הדין, וה' קורא: 'ושוב אליי'. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק נמסר בימי יאשיהו המלך, תקופה של רפורמה דתית גדולה ביהודה. ירמיהו חושף את הפער שבין הרפורמה החיצונית לבין המצב הפנימי של העם. הוא משווה בין ממלכת ישראל (שכבר חרבה וגורשה בידי אשור) לבין ממלכת יהודה. המונח 'משובה' (מלשון שובבות וסטייה) מיוחס לישראל, ואילו 'בגודה' (מלשון בגידה מחושבת) מיוחס ליהודה. יהודה ראתה את העונש של אחותה אך לא זועזעה; היא קיימה תשובה 'בשקר' (פס' י') - פולחן חיצוני ללא שינוי לבבי. קביעת ה' כי 'צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה' היא כתב אישום חריף נגד הצביעות הדתית והמוסרית. הקריאה 'שובו בנים שובבים' (פס' יד', כב') מהווה את לב הפרק. המילה המנחה היא השורש ש.ו.ב, המופיע בפרק עשרות פעמים במשמעויות הפוכות: משובה (חטא וסטייה) מול תשובה (שיבה ותיקון). ה' דורש מהעם תנאי אחד בלבד לשיקום הקשר: הכרה פנימית באחריות לחטא ('אך דעי עוונך'). החזון האסכטולוגי בפרק (פס' טו'-יח') מתאר מהפכה רוחנית ומבנית. ה' מבטיח להעמיד מנהיגים ראויים ('רועים כלבי') שינהיגו בדעת ובהשכל, בניגוד למנהיגים המושחתים של ההווה. השיא התיאולוגי הוא ביטול הצורך בארון ברית ה'. הארון, שהיה מרכז הקדושה הפיזי, לא ייזכר עוד, כיוון שירושלים כולה תהפוך ל'כיסא ה'', והקשר עם האל יהיה מופנם ובלתי אמצעי. הפרק נחתם בליטורגיה של וידוי קולקטיבי (פס' כב'-כה'), שבה העם משיל את מסכות הגאווה, מודה בשקר של פולחני הגבעות ומכיר בכך שרק בה' ישועת ישראל. זהו מעבר דרמטי מניכור מוחלט לקרבה אינטימית.
- הסכנה שבצביעות מוסריתבחיים המקצועיים או האישיים, קל מאוד לאמץ 'רפורמות' קוסמטיות - כמו שינוי נהלים חיצוני או שימוש בסיסמאות של אחריות חברתית - בעוד שהתרבות הארגונית או ההתנהגות האישית נותרות פוגעניות. הפרק מלמד שתיקון אמיתי דורש התאמה מלאה בין המצג החיצוני ליושרה הפנימית, וכי העמדת פנים חמורה יותר מהחטא עצמו.
- חריגה מהשורה למען שיקום קשריםכאשר מערכת יחסים משפחתית או זוגית חווה משבר אמון עמוק, הכללים היבשים של 'מי צודק' או 'מי התחיל' עלולים להנציח את הנתק. לעיתים, כמו בפנייתו של אלוהים לישראל בניגוד לחוק הגירושין היבש, נדרשת יוזמה אמיצה ובלתי צפויה של הצד הנפגע כדי לפרוץ את חומות הכעס ולאפשר לצד השני את המרחב הבטוח להודות בטעותו ולשוב.
- הודאה באשמה כמשחררת מבושהאנשים רבים נמנעים מלהודות בטעויותיהם מחשש שהדבר יביא עליהם בושה וכלימה. עם זאת, כפי שמראה הווידוי בסוף הפרק ('נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו'), דווקא ההסכמה לפגוש את הבושה פנים אל פנים, ללא תירוצים ומסכות, היא זו שמנקה את האשמה ומאפשרת לאדם לצמוח מתוך השבר עם כוחות מחודשים.
כיצד ניתן ליישב את המתח בין הצורך בצדק ובגבולות ברורים (המיוצגים על ידי חוק הגירושין הנוקשה) לבין ערך הרחמים והסליחה האינסופית (המיוצג על ידי קריאת ה' לתשובה)? האם סליחה ללא תנאי וללא גבולות אינה מעקרת את המושג של אחריות מוסרית ומזמינה בגידות נוספות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה׃
שְׂאִי־עֵינַיִךְ עַל־שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שגלת [שֻׁכַּבְתְּ] עַל־דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ׃
וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם׃
הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה׃
הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם־יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דברתי [דִבַּרְתְּ] וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל־כָּל־הַר גָּבֹהַּ וְאֶל־תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי־שָׁם׃
וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא־שָׁבָה ותראה [וַתֵּרֶא] בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה׃
וָאֵרֶא כִּי עַל־כָּל־אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם־הִיא׃
וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת־הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת־הָאֶבֶן וְאֶת־הָעֵץ׃
וְגַם־בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל־לִבָּהּ כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר נְאֻם־יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה׃
הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה לוֹא־אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי־חָסִיד אֲנִי נְאֻם־יְהוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם׃
אַךְ דְּעִי עֲוֺנֵךְ כִּי בַּיהוָה אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת־דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא־שְׁמַעְתֶּם נְאֻם־יְהֹוָה׃
שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם־יְהוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׃
וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל׃
וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם־יְהוָה לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה וְלֹא יַעֲלֶה עַל־לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ־בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד׃
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא יְהוָה וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל־הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְהוָה לִירוּשָׁלִָם וְלֹא־יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע׃
בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית־יְהוּדָה עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם׃
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו־[תִּקְרְאִי־] לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו [תָשׁוּבִי׃]
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה׃
קוֹל עַל־שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת־דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל׃
וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת־יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת־צֹאנָם וְאֶת־בְּקָרָם אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם׃
נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃