ירמיה · פרק כ״ט
מכתב הגלות של ירמיהו: מהפכת הזהות והתקווה
כִּ֠י אָנֹכִ֞י יָדַ֤עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹת֙ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה מַחְשְׁב֥וֹת שָׁלֹ֖ם וְלֹ֣א לְרָעָ֑ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה׃
פסוק יאהמכתב ששתל גינות של תקווה
הלילה נספר על מכתב מיוחד מאוד ששלח איש חכם בשם ירמיהו. האנשים שקיבלו את המכתב היו רחוקים מאוד מהבית שלהם, בארץ זרה שנקראת בבל. הם היו קצת עצובים ומודאגים, ולא ידעו מה לעשות. אבל ירמיהו כתב להם מילים חמות ומנחמות מהלב: 'אל תדאגו, ילדים ומבוגרים! בנו לכם בתים חמימים, שתלו גינות עם פירות מתוקים, ותשמחו יחד עם המשפחות שלכם'. הוא הסביר להם שאלוהים תמיד אוהב אותם, ויש לו בשבילם תוכניות נהדרות של שלום ותקווה לעתיד. כשקראו את המכתב, האנשים הרגישו פתאום חיבוק גדול וחם בלב. הם הבינו שגם במקום חדש אפשר לצמוח, לשמוח ולשתול גינות יפות של תקווה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים של שינוי קשה, יש יד מכוונת שרוצה בטובתנו ומכינה לנו עתיד בטוח.
הסיפור של ירמיהו כט מציע כלי נפלא להתמודדות עם שינויים ומעברים (כמו מעבר דירה, כניסה למסגרת חדשה או אפילו סתם יום קשה). במקום להתמקד במה שאיבדנו או במה שאיננו יכולים לשנות, הסיפור מעודד אותנו לעשייה אקטיבית וליצירת 'עוגנים של טוב' במקום החדש. תוכלו לשוחח עם הילד על כך שגם כשקשה או שונה, תמיד יש לנו את היכולת לבנות משהו קטן וטוב משלנו, ושאלוהים תמיד מכין לנו עתיד מלא בתקווה.
- אם היינו בונים יחד גינה חדשה בחדר שלך, אילו פירות או פרחים היית רוצה שנשתול בה?
- איך לדעתך הרגישו האנשים בבבל כשהם קראו את המכתב המעודד של ירמיהו?
- מה יכול לעזור לנו להרגיש שמחים ומוגנים גם כשאנחנו נמצאים במקום חדש או שונה?
מכתב הסודות והגינות הפורחות
דמיין שאתה צריך לעזוב פתאום את הבית האהוב שלך ולנסוע רחוק-רחוק, לארץ זרה שאתה בכלל לא מכיר. זה בדיוק מה שקרה להרבה אנשים מירושלים שנאלצו לעבור לבבל הרחוקה. הם היו עצובים ומודאגים, אבל אז הגיע אליהם מכתב מיוחד מהנביא ירמיהו. במכתב היה כתוב משהו מפתיע: אל תבכו ואל תתייאשו! בנו לכם בתים יפים, שתלו גינות עם פירות מתוקים, תקימו משפחות ותשמחו. ירמיהו הסביר להם שאלוהים לא שכח אותם, ויש לו תוכנית נהדרת בשבילם. הוא הבטיח שאחרי שבעים שנה הם יחזרו הביתה, ובינתיים כדאי להם לעשות טוב במקום החדש. המכתב הזה מילא את ליבם בתקווה גדולה ובכוח להתחיל מחדש.
אלוהים מבטיח שהוא חושב עלינו תמיד מחשבות טובות של שלום ושמחה, כדי שיהיה לנו עתיד נהדר ותקווה בלב.
הידעת שהנביא ירמיהו ביקש מהאנשים להתפלל לשלומה של העיר הזרה בבל, כי הוא ידע שאם לעיר יהיה טוב, אז גם להם יהיה טוב ושקט?
אבל לא כולם שמחו לקבל את המכתב של ירמיהו. מה יעשו האנשים שרצו להילחם בו? בפרק הבא נגלה!
איגרת מהבית: המדריך לשרידה במקום חדש
הפרק מציג מכתב היסטורי ששלח הנביא ירמיהו מירושלים אל גולי יהודה בבבל. הגולים, שהגיעו לארץ זרה ומאיימת לאחר שגורשו מביתם, היו שרויים בבלבול עמוק. נביאי שקר מקומיים הבטיחו להם שהגלות תסתיים תוך שנתיים והם יחזרו הביתה במהירות. ירמיהו מנפץ את האשליות הללו ומציג גישה ריאליסטית ומפתיעה: הגלות תמשך שבעים שנה. במקום לחכות בחוסר מעש, הוא קורא להם להשתקע בבבל, לבנות בתים, לנטוע כרמים, להקים משפחות ואפילו להתפלל לשלום הממלכה שכבשה אותם. ירמיהו מבטיח להם שאלוהים לא נטש אותם, אלא מתכנן עבורם עתיד של שלום ותקווה, אך עליהם ללמוד לחיות וליצור גם בתוך המציאות המורכבת של הגלות.
גם כשהכל נראה הפוך ומפחיד, אלוהים אומר שיש לו תוכנית טובה בשבילנו, ושהמטרה שלו היא להביא לנו שלום ועתיד טוב.
כשאתה מגיע למקום חדש או לקבוצה חדשה (כמו כיתה חדשה או חוג), אל תחכה שהכל יהיה מושלם כדי להתחיל ליהנות. תתחיל לבנות קשרים ולעשות דברים טובים כבר עכשיו, מהמקום שבו אתה נמצא.
זה כמו לעבור לבית ספר חדש באמצע השנה ולרצות רק לחזור לבית הספר הקודם, במקום להבין שזה המצב כרגע ולהתחיל להכיר חברים חדשים ולמצוא את הדברים הטובים שיש שם.
לשתול גינה בארץ אויב: המניפסט של ירמיהו
ירמיהו פרק כט מציג מסמך היסטורי ומרתק: מכתב מפורט ששלח ירמיהו הנביא מירושלים אל מנהיגי העם, הכהנים והתושבים שהוגלו לבבל על ידי המלך נבוכדנאצר. בתוך האווירה המתוחה והכואבת של אובדן המולדת, הגולים בבבל נקרעו בין ייאוש עמוק לבין הבטחות שווא של נביאי שקר מקומיים שהבטיחו להם חזרה מהירה הביתה תוך שנתיים. ירמיהו מציע קול אחר, מפוכח ואמיץ: הגלות עומדת להיות ארוכה מאוד ותימשך שבעים שנה. הוא קורא להם לא לשקוע באשליות מתוקות אלא להתמודד עם המציאות החדשה – לבנות בתים, לנטוע גנים, להקים משפחות ולדאוג לשגשוגה של בבל, כי שלומם האישי תלוי בשלומה של העיר שבה הם חיים. לצד זאת, הוא מעניק להם נחמה עצומה ומבטיח שאלוהים חושב עליהם מחשבות של שלום ותקווה, וביום מן הימים ישיב אותם אל ארצם. הפרק מתאר גם את העימות החריף של ירמיהו מול נביאי השקר בבבל, כמו שמעיהו הנחלמי, שניסו להשתיק את מסריו המפוכחים ולכלוא אותו.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הרגשית והתיאולוגית של הפרק. בעיצומו של משבר הגלות הכואב, כאשר העם חצוי ומבולבל בין אשליות של גאולה מיידית לבין ייאוש קיומי, אלוהים מציע פרספקטיבה ארוכת טווח. הפסוק מבהיר כי הגלות אינה נטישה סופית, אלא חלק מתוכנית אלוהית מכוונת שנועדה להצמיח מתוך החורבן עתיד חדש, יציב ומלא תקווה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד הטקסטים המהפכניים ביותר בתנ"ך, מכיוון שהוא מגדיר מחדש את המושג 'זהות'. דמיינו שאתם קבוצה של גולים שאיבדו את המקדש שלהם, את המולדת שלהם ואת כל מה שהגדיר אותם עד היום. אתם מגיעים לבבל, אימפריה ענקית וזרה, ומרגישים שהכל נגמר ושאלוהים נטש אתכם. באותו זמן, קמים בקרבכם מנהיגים רוחניים שמבטיחים לכם: 'אל תדאגו, עוד רגע חוזרים, אל תתאמצו להסתגל'. זה נשמע מפתה מאוד, נכון? קל בהרבה להאמין לשקר מתוק מאשר לאמת מורכבת. אבל ירמיהו מבין שהאשליות האלה מסוכנות מאוד. הן מונעות מהאנשים להתמודד עם המציאות ומביאות אותם לייאוש עמוק כשההבטחות לא מתגשמות. במכתב המפורסם שלו, ירמיהו מציע תפיסה חדשה לחלוטין של חיים בגלות. הוא אומר להם: 'בנו בתים, נטעו גנות, והתפללו לשלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה'. זו קריאה מדהימה. ירמיהו אומר שאפשר לעבוד את אלוהים ולשמור על הזהות הייחודית גם מחוץ לגבולות הארץ, בלב ליבה של מעצמה זרה ואפילו עוינת. הוא מלמד אותם שהקשר עם אלוהים אינו מוגבל למקום גיאוגרפי ספציפי או לבניין בית המקדש, אלא תלוי בלב האדם: 'ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם'. בואו נסתכל מקרוב על המכתב עצמו. ירמיהו לא רק אומר להם לשרוד, הוא אומר להם לשגשג. 'ורבו שם ואל תמעטו' – זו קריאה להמשכיות אקטיבית. הוא גם מציג תפיסה מהפכנית לגבי התפילה: 'והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום'. תחשבו על זה – להתפלל לשלומה של בבל, הממלכה שהרסה את חייהם! זה דורש בגרות נפשית עצומה והבנה שהגורל שלהם כרגע קשור בגורל המקום שבו הם נמצאים. המאבק של ירמיהו בשמעיהו הנחלמי מדגיש את המתח החברתי העצום. שמעיהו כותב לצפניה הכהן בירושלים ותוהה למה הוא לא נוזף בירמיהו ונועל אותו בצינוק. המכתב הזה נקרא באוזני ירמיהו, והוא לא נרתע. הוא עונה בנבואה חריפה ששמעיהו לא יזכה לראות בטוב שיבוא על העם. זהו שיעור מדהים על עמידה על עקרונות ואמירת האמת גם כשהיא לא פופולרית ומסוכנת.
אם הייתם צריכים לעבור למדינה זרה לחמש שנים בלי לדעת את השפה, האם הייתם מנסים להשתלב וללמוד את השפה המקומית, או שומרים על ריחוק ומחכים רק לרגע החזרה?
מכתב הגלות של ירמיהו: מהפכת הזהות והתקווה
ירמיהו פרק כט מביא את נוסח המכתב ששלח ירמיהו הנביא מירושלים אל מנהיגי וזקני יהודה שהוגלו לבבל יחד עם המלך יכניה. המכתב נשלח באמצעות שליחים רשמיים ששלח המלך צדקיהו אל נבוכדנאצר. בתוך המכתב, ירמיהו פונה אל הגולים ומנחה אותם בשם ה' להכות שורשים בבבל: לבנות בתים, לנטוע גנים, להקים משפחות ולהתרבות. הוא מפתיע אותם בדרישה להתפלל לשלום בבל, שכן ביטחונה קשור ישירות לביטחונם שלהם. ירמיהו מזהיר אותם מפני נביאי השקר המקומיים בבבל המבטיחים להם חזרה מהירה, ומבהיר כי הגלות תימשך שבעים שנה. רק לאחר מכן יפקוד אותם ה' וישיב אותם לארצם, מתוך מחשבות של שלום ותקווה. בהמשך הפרק, ירמיהו מנבא חורבן קשה על התושבים שנותרו בירושלים, ומגנה בחריפות נביאי שקר ספציפיים בבבל – אחאב בן קוליה, צדקיהו בן מעשיה ושמעיהו הנחלמי – אשר הפיצו שקרים, ניאפו, וניסו להשתיק את ירמיהו באמצעות מכתבי שטנה לכהני ירושלים. הפרק נחתם בנבואת עונש חמורה לשמעיהו וזרעו.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הרגשית והתיאולוגית של הפרק. בעיצומו של משבר הגלות הכואב, כאשר העם חצוי ומבולבל בין אשליות של גאולה מיידית לבין ייאוש קיומי, אלוהים מציע פרספקטיבה ארוכת טווח. הפסוק מבהיר כי הגלות אינה נטישה סופית, אלא חלק מתוכנית אלוהית מכוונת שנועדה להצמיח מתוך החורבן עתיד חדש, יציב ומלא תקווה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק כט אינו רק תעודה היסטורית מרתקת, אלא מניפסט תיאולוגי וספרותי מכונן ששינה את פני היהדות לדורותיה. כדי להבין את עומק הפרק, יש להבין את המשבר הקיומי חסר התקדים של גולי בבל: התפיסה הדתית הרווחת באותה עת קשרה את נוכחות האל באופן בלעדי לארץ ישראל ולבית המקדש בירושלים. הגלות נתפסה כניתוק מוחלט מאלוהים, כעונש סופי וכמוות לאומי בלתי הפיך. בתוך ואקום זה של ייאוש ואובדן דרך, צמחו בבבל נביאי שקר שהציעו להמון נחמה קלה – הבטחה לחזרה מהירה לירושלים תוך שנתיים בלבד. הבטחות אלו מנעו מהגולים להתמודד עם המציאות החדשה, עודדו פסיביות והובילו לתסיסה פוליטית מסוכנת מול השלטון הבבלי, שהייתה עלולה להסתיים בטבח מוחלט של הקהילה היהודית הצעירה.
מכתבו של ירמיהו מנפץ את האשליות הללו ומציע פרדיגמה חדשה לחלוטין של קיום יהודי. במקום להתאבל באופן פסיבי או למרוד באופן אקטיבי וחסר סיכוי, ירמיהו מציע דרך שלישית של 'הסתגלות יוצרת'. הציוויים המעשיים 'בנו בתים', 'נטעו גנות' ו'קחו נשים' הם קריאה להמשכיות החיים, להכאת שורשים ולבניית קהילה בת קיימא בתוך הגלות. המהפכה הגדולה ביותר טמונה בציווי 'ודרשו את שלום העיר... והתפללו בעדה אל ה''. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה המקראית שבה העם מצווה להתפלל לשלומה של אימפריה כובשת ועוינת. ירמיהו מנתק את התפילה והקשר עם אלוהים מהמקדש הפיזי ומעביר אותם אל המרחב הרוחני והקהילתי: 'ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם'. בכך הוא מניח את היסודות ליהדות של בתי כנסת וקהילות בתפוצות, שיכולה לשרוד בכל מקום בעולם.
מבחינה ספרותית, הפרק בנוי על ניגודים חריפים בין ירושלים לבבל, ובין נבואת האמת לנבואת השקר. בעוד שהגולים בבבל נקראים לבנות ולהתרבות, על הנשארים בירושלים (תחת שלטון צדקיהו) מנבא ירמיהו חורבן מוחלט בחרב, ברעב ובדבר, תוך שימוש בדימוי החריף של 'תאנים שוערות' (רקובות) שאינן ראויות למאכל מרוב רוע. ניגוד זה מדגיש כי עתיד העם וההמשכיות ההיסטורית שלו נמצאים דווקא אצל הגולים בבבל, ולא אצל אלו שנותרו בירושלים וחשבו עצמם לחסינים מפני הפורענות.
החלק השני של הפרק חושף את המאבק הפוליטי-דתי היצרי בין ירמיהו למתנגדיו בבבל. ירמיהו נוקב בשמותיהם של אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, ומאשים אותם לא רק בשקר נבואי אלא גם בניאוף מוסרי חמור. עונשם המזעזע בידי נבוכדנאצר (שריפה באש) הופך למשל ולקללה בפי העם. העימות מול שמעיהו הנחלמי חושף את המנגנון הממסדי: שמעיהו מנסה להשתמש בסמכות הכהונה בירושלים כדי להשתיק את ירמיהו, אך ירמיהו מגיב בנחישות ומנבא את כרת זרעו של שמעיהו. הפרק ממחיש כי האמת הנבואית דורשת לעיתים קרובות אומץ לעמוד מול הממסד ומול דעת הקהל המשוועת לאשליות נוחות, ומציע הבנה עמוקה של אמונה שאינה נשברת מול חורבן פיזי אלא צומחת מתוכו מחדש.
- הסתגלות אקטיבית למצבי משברכאשר אנו חווים שינוי דרמטי ולא רצוי בחיינו – כגון פיטורין, מעבר מקום מגורים כפוי או פרידה – הנטייה הטבעית היא לשקוע בגעגועים לעבר או להמתין לפסילת הגזירה. הלקח מירמיהו הוא שיש להכיר במציאות החדשה, להכות בה שורשים ולבנות בה חיים חדשים, גם אם מדובר במצב זמני או לא אידיאלי.
- אחריות הדדית ודאגה לסביבההציווי 'בשלומא יהיה לכם שלום' מלמד אותנו שרווחתנו האישית קשורה ברווחת החברה הרחבה שבה אנו חיים, גם אם מדובר בסביבה שאינה שותפה לערכינו או כזו שחווינו מולה קשיים. מעורבות חברתית חיובית, התנדבות ותרומה לקהילה המקומית הן הדרך להבטיח את שלומנו וביטחוננו האישי.
- חשיבותה של אמת מפוכחת על פני אשליות מנחמותבמצבי לחץ ואי-ודאות, קל להתפתות למנהיגים או ליועצים המבטיחים פתרונות קסם מהירים (כמו הבטחות להתעשרות מהירה או פתרונות קסם בריאותיים). עלינו לפתח חשיבה ביקורתית, להעריך מנהיגות שמציגה את המציאות כפי שהיא, ולהבין שצמיחה אמיתית דורשת תהליכים ארוכי טווח ועבודה פנימית עמוקה.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית קשה לגבי נאמנות וזהות: כיצד יכול עם לשמור על זהותו הייחודית ועל נאמנותו לאלוהיו, ובמקביל להתפלל לשלומה ולשגשוגה של הממלכה שכבשה אותו, החריבה את ארצו והגלתה אותו מביתו? האם מדובר בפשרה מוסרית והישרדותית, או שמא זוהי הגדרה מחדש ונעלה יותר של רוחניות שאינה תלויה בטריטוריה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלִָם אֶל־יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־הַנְּבִיאִים וְאֶל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה׃
אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה־הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִָם׃
בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן־שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־הַגּוֹלָה אֲשֶׁר־הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה׃
בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פִּרְיָן׃
קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ־שָׁם וְאַל־תִּמְעָטוּ׃
וְדִרְשׁוּ אֶת־שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל־יְהוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל־יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר־בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים׃
כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם־יְהוָה׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם־יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה׃
וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם׃
וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל־לְבַבְכֶם׃
וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם־יְהוָה וְשַׁבְתִּי אֶת־שביתכם [שְׁבוּתְכֶם] וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הַגּוֹיִם וּמִכָּל־הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם־יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם׃
כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ יְהוָה נְבִאִים בָּבֶלָה׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה אֶל־הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל־כִּסֵּא דָוִד וְאֶל־כָּל־הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת־הַחֶרֶב אֶת־הָרָעָב וְאֶת־הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ׃
וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לזועה [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּים שָׁם׃
תַּחַת אֲשֶׁר־לֹא־שָׁמְעוּ אֶל־דְּבָרַי נְאֻם־יְהוָה אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת־עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם־יְהוָה׃
וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה כָּל־הַגּוֹלָה אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־אַחְאָב בֶּן־קוֹלָיָה וְאֶל־צִדְקִיָּהוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם׃
וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר־קָלָם מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאֵשׁ׃
יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת־נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הוידע [הַיּוֹדֵעַ] וָעֵד נְאֻם־יְהוָה׃
וְאֶל־שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וְאֶל־צְפַנְיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר׃
יְהוָה נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית יְהוָה לְכָל־אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל־הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל־הַצִּינֹק׃
וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעֲנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם׃
כִּי עַל־כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶן׃
וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
שְׁלַח עַל־כָּל־הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל־שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל־שָׁקֶר׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה הִנְנִי פֹקֵד עַל־שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל־זַרְעוֹ לֹא־יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָעָם הַזֶּה וְלֹא־יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר־אֲנִי עֹשֶׂה־לְעַמִּי נְאֻם־יְהוָה כִּי־סָרָה דִבֶּר עַל־יְהוָה׃