תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ירמיה · פרק כ״ג

אשליית השלום ושבט הביקורת: המאבק על האמת המנהיגותית

👑

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם־יְהוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע׃

פסוק כט
התאמת תוכן לפי גיל

הרועה ששומר על כולם והאמת המאירה

דמיינו לילה שקט בשדה הפתוח. הכבשים הקטנות ישנות בבטחה, כי הן יודעות שיש להן רועה טוב ששומר עליהן מכל משמר. בסיפור שלנו הלילה, ירמיהו הנביא מספר לנו שאלוהים הוא כמו הרועה הגדול והטוב ביותר בעולם. לפעמים היו מנהיגים שלא דאגו לכבשים והציקו להן, אבל אלוהים מבטיח שהוא יביא מנהיג חדש, חכם וטוב לב, שיעשה רק דברים צודקים ויגרום לכולם להרגיש בטוחים ושמחים. ירמיהו גם מלמד אותנו כמה חשוב להגיד רק מילים אמיתיות מהלב. הוא מספר שהמילים של אלוהים הן כמו אש חמה ונעימה בלילה קר, וכמו פטיש חזק שעוזר לבנות דברים נפלאים. אלוהים נמצא תמיד קרוב אלינו, שומע את המילים שלנו ושומר עלינו גם כשאנחנו ישנים וחולמים חלומות מתוקים.

מה הפסוק אומר?

דבר אמת הוא בעל כוח עצום; הוא לא בא לרצות אלא לחולל שינוי אמיתי, גם אם לפעמים הוא מנפץ תפיסות קודמות.

טיפ להורים

הפרק מדגיש את ההבדל בין מילים ריקות ומחניפות לבין מילות אמת יציבות. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של כנות ויושר. ילדים לפעמים חוששים להגיד את האמת כשהם עושים טעות, מתוך פחד מעונש או אכזבה. נוכל להסביר להם שמילים אמיתיות, גם אם הן קשות לרגע, הן כמו אש שמנקה את הלב ועוזרת לנו לבנות אמון חזק בינינו. כדאי לעודד אותם לשתף אותנו בחוויותיהם ללא פחד, ולהבטיח להם שהאהבה והתמיכה שלנו הן כמו רועה טוב – תמיד שם בשבילם.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך מתנהג רועה טוב שבאמת אוהב את הכבשים שלו?
  • למה לפעמים קצת קשה להגיד את האמת, ומה עוזר לנו להיות אמיצים ולהגיד אותה בכל זאת?
  • אם המילים שלנו היו יכולות להיות צבעים, איזה צבע היית רוצה שיהיה למילים שאתה אומר לחברים שלך?

הרועה הטוב והאש של האמת

דמיין שאתה כבש קטן בעדר גדול, והרועים שלך הלכו לאיבוד והשאירו אותך לבד. מפחיד, נכון? בפרק הזה, ירמיהו הנביא מספר שאלוהים כועס מאוד על המנהיגים שהתנהגו כמו רועים רעים והבהילו את העם. אבל אל תדאג, יש גם בשורה נפלאה! אלוהים מבטיח שהוא בעצמו יאסוף את כל הכבשים המפוזרות, ויביא להן מנהיג חדש וטוב לב שישמור עליהן באהבה. ירמיהו גם מזהיר אותנו מפני אנשים שמספרים חלומות שקריים רק כדי למצוא חן בעיני אחרים. הוא מסביר שהמילים של אלוהים הן כמו אש חמה ומאירה, וכמו פטיש חזק שיכול לבקע סלע קשה. הן עוזרות לנו לדעת מה באמת נכון וטוב.

מה הפסוק אומר?

המילים של אלוהים הן חזקות כמו אש חמה וכמו פטיש חזק, הן יכולות לשנות דברים קשים ולעזור לנו לראות את האמת.

הידעת?

הידעת? המילים של אלוהים מושוות בפרק לפטיש שמנפץ סלעים קשים, כדי להראות כמה כוח יש לאמת!

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה יקרה כשהעם יצטרך לבחור למי להקשיב - לנביאים שמבטיחים רק דברים קלים או לירמיהו שמספר את האמת הקשה? בפרק הבא נגלה...

פייק ניוז בבית המקדש: המלחמה על האמת

בפרק כ"ג בספר ירמיהו, הנביא ירמיהו יוצא למלחמה חזיתית נגד המנהיגים והנביאים של תקופתו. הוא מתחיל בביקורת קשה על "הרועים" – המלכים והמנהיגים הפוליטיים – שהזניחו את העם וגרמו להם להתפזר, ומבטיח שבעתיד יקום מנהיג צדיק ואמיתי משושלת דוד. מיד לאחר מכן, ירמיהו מפנה את האש לנביאי השקר. הנביאים האלה מספרים לעם חלומות שהם המציאו בעצמם ומבטיחים להם שהכל יהיה בסדר ("שלום יהיה לכם"), בזמן שהמציאות האמיתית מסוכנת. ירמיהו מסביר שדבר אלוהים האמיתי אינו ליטוף מרדים, אלא הוא כמו אש שורפת ופטיש שמנפץ סלעים. הוא קורא לעם להפסיק להקשיב לשקרים הנוחים ולחפש את האמת המאתגרת.

מה הפסוק אומר?

האמת היא לא תמיד נעימה ורכה, לפעמים היא מנפצת אשליות כמו פטיש שמפרק סלע, אבל היא הדבר היחיד שאפשר לבנות עליו באמת.

Life Hack

כשכולם מסביבך אומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע כדי להחניף לך, חפש את החבר האמיץ שיגיד לך את האמת בפנים – גם אם היא קצת מנפצת סלעים באותו רגע.

מקבילה מודרנית

נביאי השקר שמבטיחים 'הכל יהיה בסדר' הם כמו משפיעני רשת שמציגים חיים מושלמים ומזויפים ומבטיחים פתרונות קלים לבעיות מורכבות, בעוד שהמציאות דורשת עבודה קשה וכנות.

לנפץ את האשליה: ירמיהו נגד תעשיית השקרים

ירמיהו פרק כ"ג מציג עימות חריף בין הנביא ירמיהו לבין הממסד המנהיגותי והרוחני של יהודה. הפרק נפתח בנבואת זעם נגד המנהיגים, המכונים "רועים", שהפקירו את העם והביאו לפיזורו. ירמיהו מבטיח שאלוהים יאסוף את העם ויקים להם מנהיג צדיק ואמיתי שיעשה משפט וצדקה. עיקר הפרק מוקדש למלחמה בנביאי השקר. ירמיהו מתאר בכאב עצום כיצד נביאים אלו משתמשים בשם אלוהים כדי למכור לעם אשליות של שלום וביטחון, בעוד שהם עצמם מתנהגים בצורה מושחתת. הם מנבאים מתוך דמיונם וחלומותיהם, ומחזקים את ידיהם של עושי הרע במקום לקרוא להם לתיקון. ירמיהו מבהיר שדבר אלוהים האמיתי הוא כוח עוצמתי ומטלטל – כמו אש ופטיש המנפץ סלעים – ולא מילים ריקות שנועדו לרצות את השומעים. בסוף הפרק הוא אוסר על השימוש הציני בביטוי "משא ה'" שהפך למטבע לשון ריק.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב ניגוד מוחלט בין דיבורי השקר הריקים של נביאי השקר לבין עוצמתו של דבר האלוהים האמיתי. בעוד שהשקרים מנסים להרדים ולרצות את השומעים, האמת האלוהית אינה מתפשרת. היא פועלת כמו אש המטהרת ומכלה את הסיגים, וכמו פטיש כבד המסוגל לנפץ גם את הלבבות הקשים ביותר כסלע. זהו לב הפרק המבחין בין אשליה למציאות.

להעמקה בסיפור

בפרק כ"ג אנחנו פוגשים את ירמיהו באחד הרגעים הכי סוערים וכואבים שלו. הוא עומד לבדו מול מערכת שלמה של מנהיגים רוחניים ופוליטיים שמוליכים שולל את הציבור. כדי להבין את הרקע, צריך לזכור שיהודה נמצאת בתקופה של משבר פוליטי וביטחוני עצום, רגע לפני החורבן. במצב כזה של חרדה קיומית, העם מחפש נואשות נחמה וביטחון. נביאי השקר מנצלים את הצורך הרגשי הזה ומספקים "מוצר" מבוקש מאוד: הם אומרים לכולם "יהיה טוב, שלום יהיה לכם, שום רע לא יקרה". ירמיהו, לעומת זאת, נושא את דבר האמת הקשה והתובענית שמזהירה מפני אסון אם לא ישנו את דרכם. מה שמעניין כאן הוא הניתוח הפסיכולוגי העמוק שירמיהו עושה למנגנון השקר וההונאה העצמית. הוא מסביר שנביאי השקר לא באמת עמדו ב"סוד ה'" – הם לא הקשיבו לקול הפנימי העמוק של המוסר והאמת, אלא פשוט תרגמו את הרצונות והפחדים האישיים שלהם ל"נבואות". הם בלבלו בין המשאלות שלהם לבין המציאות. ירמיהו משתמש בדימוי חקלאי חריף כדי להסביר את ההבדל: "מה לתבן את הבר". התבן הוא הקש היבש והריק, והבר הוא גרעין החיטה המזין. השקרים והאשליות הם כמו קש – הם תופסים נפח, אבל אין בהם שום ערך תזונתי והם עפים ברוח הראשונה. לעומת זאת, האמת היא הבר, המזון האמיתי שמחזיק את החיים. ירמיהו מבהיר שהאמת אינה דבר פסיבי או רך. היא מתוארת כאש וכפטיש. אש מטהרת, שורפת את הזיוף ומותירה רק את מה שנכון; פטיש מפרק את חומות ההגנה וההכחשה שאנחנו בונים סביב עצנו כדי לא להתמודד עם המציאות. הדילמה שירמיהו מציב בפנינו רלוונטית להפליא גם היום: האם אנחנו מעדיפים מנהיגים, חברים או משפיענים שיחניפו לנו, ירדימו את המצפון שלנו ויגידו לנו שהכל מושלם גם כשאנחנו עושים טעויות? או שאנחנו מוכנים להקשיב לקולות שמאתגרים אותנו, שמנפצים את האשליות שלנו ומכריחים אותנו להשתפר ולעשות תיקון אמיתי? הפרק מלמד שמנהיגות אמיתית ואחראית נמדדת ביכולת להציב מראה כנה, גם כשההשתקפות בה כואבת ומפחידה. בנוסף, הפרק נוגע בסוגיית השפה. ירמיהו יוצא נגד השימוש הציני במושג "משא ה'". המילה "משא" פירושה גם נבואה וגם משקל כבד. האנשים השתמשו במילה הזו כבדיחה או כדרך לזלזל בנביא. ירמיהו מזהיר שהפיכת מילים קדושות ורציניות לליצנות זולה שוחקת את היכולת שלנו לנהל שיחה אמיתית על ערכים. כשהמילים מאבדות את משמעותן, החברה כולה קורסת לתוך חושך מוסרי.

שאלה למחשבה

אם חבר טוב שלך עושה טעות קשה, האם תבחר להגיד לו את האמת שתכאב לו, או שתעדיף לשתוק כדי לשמור על השקט ביניכם?

אשליית השלום ושבט הביקורת: המאבק על האמת המנהיגותית

ירמיהו פרק כ"ג מציג תמונת מצב קשה ומטלטלת של הנהגת ממלכת יהודה ערב החורבן, ומחלק את תוכחתו הנוקבת לשני מוקדים מרכזיים: המנהיגות הפוליטית והמנהיגות הרוחנית. הפרק נפתח בהאשמה חריפה נגד "הרועים" – המלכים והשרים – אשר במקום להגן על העם ("הצאן"), פיזרו, הדיחו והזניחו אותו. כתיקון לכשל המנהיגותי הזה, מנבא ירמיהו על שיבת העם מארצות גלותו העתידיות ועל הקמת מנהיגות חדשה וישרה, "צמח צדיק" מבית דוד, שישלוט בתבונה, בצדק ובמשפט בארץ. חלקו הארי של הפרק מוקדש למתקפה חסרת תקדים על נביאי השקר והכוהנים בירושלים. ירמיהו מתאר את שברון לבו הפיזי והנפשי נוכח השחיתות המוסרית של נביאים אלו, המנבאים חזיונות מומצאים מלבם ומבטיחים לעם שלום שקרי ("לא תבוא עליכם רעה") ובכך מונעים מהם לתקן את מעשיהם. הוא משווה את דבריהם לתבן ריק לעומת דבר ה' האמיתי, המושווה לאש ולפטיש המנפץ סלעים. הפרק מסתיים באזהרה חמורה ומפורטת מפני השימוש הציני והשחוק בביטוי הנבואי "משא ה'", ומאיים בעונש כבד ובחרפת עולם על מי שיסלף את דברי אלוהים חיים לצרכיו האישיים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב ניגוד מוחלט בין דיבורי השקר הריקים של נביאי השקר לבין עוצמתו של דבר האלוהים האמיתי. בעוד שהשקרים מנסים להרדים ולרצות את השומעים, האמת האלוהית אינה מתפשרת. היא פועלת כמו אש המטהרת ומכלה את הסיגים, וכמו פטיש כבד המסוגל לנפץ גם את הלבבות הקשים ביותר כסלע. זהו לב הפרק המבחין בין אשליה למציאות.

הדרש — קריאה לעומק

ירמיהו כ"ג הוא אחד מפרקי המפתח להבנת התאולוגיה והסוציולוגיה של הנבואה במקרא. הוא חושף את המתח המובנה בין הנבואה הממסדית, הפופולרית, לבין נבואת האמת המבודדת והכואבת. הפרק בנוי במבנה של ניגודים חריפים: בין רועים משחיתים לרועה נאמן, בין תבן לבר, ובין מילים מרדימות למילים מנפצות. בחלק הראשון של הפרק (פסוקים א-ח), ירמיהו משתמש במטאפורה המקראית הקלאסית של רועה וצאן. המלכים והמנהיגים הפוליטיים של יהודה מואשמים בכך שהם "מאבדים ומפיצים" את הצאן. העונש על כך הוא מידה כנגד מידה: "הנני פוקד עליכם את רוע מעלליכם". אולם, אלוהים אינו נוטש את הצאן; הוא מבטיח לאסוף את "שארית צאני" מכל הארצות ולהשיבם אל נווהם. כאן מופיעה נבואת נחמה משיחית מובהקת על "צמח צדיק" לבית דוד. המלך העתידי הזה יעמיד ניגוד מוחלט למלכי ההווה המושחתים: הוא ימלוך בתבונה ("והשכיל") ויעשה "משפט וצדקה בארץ". שמו, "יהוה צדקנו", מהווה משחק מילים אירוני על שמו של המלך המכהן צדקיהו, ששמו מסמל צדק אך מעשיו היו רחוקים מכך. גאולה זו תהיה כה עצומה, עד שהיא תעפיל על זיכרון יציאת מצרים. בחלקו השני והמרכזי של הפרק (פסוקים ט-מ), המיקוד עובר מהמנהיגות הפוליטית למנהיגות הרוחנית – הנביאים והכוהנים. ירמיהו מתאר חוויה גופנית קשה של זעזוע: "נשבר לבי בקרבי, רחפו כל עצמותי". זהו תיאור של נביא אמת החש את כובד המשא האלוהי מול הריקבון המוסרי שמסביבו. נביאי ירושלים מואשמים בחנופה, בניאוף ובשקר. חטאם חמור אף מזה של נביאי שומרון (ממלכת ישראל שחרבה); בעוד שנביאי שומרון ניבאו לבעל הזר, נביאי ירושלים מנבאים בשם ה' אך משקרים ומחזקים את ידי המרעים, ובכך מונעים מהם לשוב מדרכם הרעה. ירמיהו מנתח את שורש הבעיה של נביאי השקר: הם מנבאים את "חזון לבם" ולא מפי ה'. הם מציעים "שלום" מזויף למי שמנאץ את ה'. ירמיהו שואל רטורית: "כי מי עמד בסוד יהוה וירא וישמע את דברו?". נביא אמת הוא מי שנחשף לתוכנית האלוהית התובענית, ולא מי שממציא מסרים נוחים. אלוהים מוגדר כאן כאל טרנסצנדנטי ואימננטי כאחד: "האלוהי מקרוב אני... ולא אלוהי מרחוק? אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?". אין מקום להתחבא מהאמת המוחלטת. ההבדל בין נבואת האמת לנבואת השקר מומחש בדימוי החקלאי: "מה לתבן את הבר". התבן (הקש) הוא חסר ערך, בעוד הבר (הגרעין) הוא המהות המזינה. דבר ה' האמיתי אינו ליטוף אלא כוח אקטיבי ומזעזע: "הלוא כה דברי כאש... וכפטיש יפוצץ סלע". הוא שורף את האשליות ומנפץ את הלבבות האטומים. בסיום הפרק, ירמיהו מטפל בתופעה לשונית של זילות הנבואה. הביטוי "משא ה'" שימש את העם והנביאים כדרך ללעוג לנבואות החורבן (מלשון משא כבד). אלוהים אוסר על השימוש בביטוי זה, ומבהיר כי מי שישתמש בו ייענש בחומרה. הפיכת דבר ה' לליצנות ולמניפולציה לשונית היא השלב האחרון בריקבון המוסרי, המוביל לנטישת העיר ולחרפת עולם.

לקחים לחיים
  • הבחנה בין חנופה לביקורת בונהבעולם הניהול והמנהיגות המודרני, קל מאוד להקיף את עצמנו ב"יס-מנים" – אנשים שמחניפים לנו ומאשרים כל החלטה שלנו (כמו נביאי השקר שהבטיחו שלום). מנהיג אמיתי, או אדם השואף לצמיחה אישית, חייב לחפש באופן פעיל את אותם קולות המציבים בפניו מראה כנה ומאתגרת, גם אם היא מנפצת את האשליות שלו כמו פטיש על סלע.
  • אחריות על השיח הציבורי והלשוניהאיסור על השימוש הציני בביטוי "משא ה'" מלמד על החשיבות של שמירה על שפה נקייה ומכבדת. בעידן הרשתות החברתיות, שבו מילים קדושות או מושגים ערכיים מנוצלים לעיתים קרובות לצרכים פוליטיים, מניפולטיביים או סאטיריים זולים, עלינו לגלות אחריות אישית ולא לשחוק את המושגים המכוננים של החברה שלנו, כדי לא לרוקן את השיח המוסרי מתוכן.
  • כנות עצמית ומניעת הונאה עצמיתנביאי השקר האמינו לעיתים קרובות לחלומות של עצמם, מתוך רצון עמוק לרצות את הכלל ולהימנע מעימות עם המציאות הקשה. בחיי היומיום, כאשר אנו עומדים בפני החלטות קשות (בקריירה, בזוגיות או בלימודים), עלינו לבחון ביושר האם אנו פועלים מתוך "חזון לבנו" המשוחד והנוח, או שאנו מוכנים להישיר מבט אל העובדות האובייקטיביות ולפעול לפיהן, גם אם הן דורשות מאמץ ושינוי כואב.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה דילמה אפיסטמולוגית קשה: כיצד יכול אדם מן השורה להבחין בזמן אמת בין נביא אמת לנביא שקר, כאשר שניהם מדברים בשם אלוהים ומשתמשים באותה רטוריקה דתית? האם מדד הפופולריות והנחמה הוא בהכרח סימן לשקר, והאם האמת חייבת תמיד להיות כואבת ומנפצת?

📖 קראו את הפרק המלא

הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת־צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם־יְהוָה׃

לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת־עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת־צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת־רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם־יְהוָה׃

וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל־נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ׃

וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא־יִירְאוּ עוֹד וְלֹא־יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם־יְהוָה׃

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃

בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה־שְּׁמוֹ אֲ‍שֶׁר־יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ׃

לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְלֹא־יֹאמְרוּ עוֹד חַי־יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

כִּי אִם־חַי־יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת־זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם׃

לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל־עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי יְהוָה וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ׃

כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי־מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא־כֵן׃

כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם־בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם־יְהוָה׃

לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם־יְהוָה׃

וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל׃

וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי־שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ־לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה׃

לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עַל־הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל־הָאָרֶץ׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אַל־תִּשְׁמְעוּ עַל־דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי יְהוָה׃

אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר יְהוָה שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא־תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה׃

כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד יְהוָה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת־דְּבָרוֹ מִי־הִקְשִׁיב דברי [דְּבָרוֹ] וַיִּשְׁמָע׃

הִנֵּה סַעֲרַת יְהוָה חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃

לֹא יָשׁוּב אַף־יְהוָה עַד־עֲשֹׂתוֹ וְעַד־הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה׃

לֹא־שָׁלַחְתִּי אֶת־הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא־דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ׃

וְאִם־עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת־עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם׃

הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם־יְהוָה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק׃

אִם־יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא־אֶרְאֶנּוּ נְאֻם־יְהוָה הֲלוֹא אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם־יְהוָה׃

שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי׃

עַד־מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם׃

הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת־עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת־שְׁמִי בַּבָּעַל׃

הַנָּבִיא אֲשֶׁר־אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה־לַתֶּבֶן אֶת־הַבָּר נְאֻם־יְהוָה׃

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם־יְהוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע׃

לָכֵן הִנְנִי עַל־הַנְּבִאִים נְאֻם־יְהוָה מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ׃

הִנְנִי עַל־הַנְּבִיאִם נְאֻם־יְהוָה הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם׃

הִנְנִי עַל־נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם־יְהוָה וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת־עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא־שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא־יוֹעִילוּ לָעָם־הַזֶּה נְאֻם־יְהוָה׃

וְכִי־יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ־הַנָּבִיא אוֹ־כֹהֵן לֵאמֹר מַה־מַשָּׂא יְהוָה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־מַה־מַשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם־יְהוָה׃

וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל־הָאִישׁ הַהוּא וְעַל־בֵּיתוֹ׃

כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל־אָחִיו מֶה־עָנָה יְהוָה וּמַה־דִּבֶּר יְהוָה׃

וּמַשָּׂא יְהוָה לֹא תִזְכְּרוּ־עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת־דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ׃

כֹּה תֹאמַר אֶל־הַנָּבִיא מֶה־עָנָךְ יְהוָה וּמַה־דִּבֶּר יְהוָה׃

וְאִם־מַשָּׂא יְהוָה תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא יְהוָה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא יְהוָה׃

לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי׃

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←