ירמיה · פרק ט״ו
ירמיהו ט"ו: הדיאלוג הנוקב בין הנביא השבור לשולחו
נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֙יךָ֙ וָֽאֹכְלֵ֔ם וַיְהִ֤י דְבָרְךָ֙ לִּי֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחַת־לְבָבִ֔י כִּי־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֛ עָלַ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃
פסוק טזירמיהו וחומת הנחושת החזקה
היה היה פעם נביא יקר בשם ירמיהו. אלוהים נתן לו תפקיד חשוב מאוד: להגיד לאנשים את האמת, גם כשהיא לא כל כך נעימה לשמיעה. בגלל זה, לפעמים האנשים כעסו על ירמיהו והוא הרגיש עצוב ובודד מאוד, כאילו אין לו אף חבר בעולם. ירמיהו החליט לעשות דבר נפלא – הוא פשוט פתח את הלב וסיפר לאלוהים בדיוק מה הוא מרגיש, בלי להסתיר שום דבר. אלוהים הקשיב לו ברוך ובסבלנות, חיבק אותו בליבו והבטיח לו: 'אל תדאג, ירמיהו. אני אהיה איתך תמיד. אני אעשה אותך חזק ויציב כמו חומת נחושת יפה, שאף אחד לא יוכל להפיל'. ירמיהו הרגיש איך הפחד נעלם והלב שלו מתמלא בשלווה ובחום, וידע שהוא לעולם לא באמת לבד.
הפסוק מראה איך חיבור עמוק לערכים ולאמת פנימית יכול להזין את הנפש ולתת כוח להתמודד עם קשיים חברתיים ובדידות.
הסיפור של ירמיהו מזמין אותנו ללמד את הילדים על החשיבות של שיתוף ברגשות קשים. ירמיהו לא שמר את העצב והפחד בבטן, אלא שיתף את אלוהים בכנות מוחלטת. כהורים, אנו יכולים להשתמש בזה כדי להראות לילד שהבית שלנו הוא מקום בטוח שבו מותר להגיד הכל – גם כשכועסים, עצובים או מרגישים בודדים. השיתוף עצמו הוא שמקל על הלב ומאפשר לנו להעניק להם את 'חומת הנחושת' של האהבה והתמיכה שלנו.
- איך אתה מרגיש בלב כשאנחנו מספרים אחד לשני דברים שקצת קשים לנו?
- אם היית יכול לבנות חומת הגנה דמיונית ממה שהכי משמח אותך, ממה היא הייתה עשויה?
- מה עוזר לך להרגיש חזק ובטוח כשאתה מרגיש קצת לבד?
הנביא ירמיהו והבטחת הנחושת
דמיין שאתה עומד לבד בחצר, וכולם מסביב כועסים עליך רק בגלל שאמרת את האמת. זה בדיוק מה שקרה לירמיהו! הוא היה נביא, איש שתפקידו למסור את דברי אלוהים לאנשים בירושלים. אבל האנשים לא רצו להקשיב והציקו לו. ירמיהו הרגיש עצוב ובודד מאוד, ואפילו בכה ורצה להפסיק. הוא פנה אל אלוהים וסיפר לו בכנות כמה קשה לו. אלוהים הקשיב לו באהבה גדולה ולא כעס. הוא הבטיח לירמיהו: אני אשמור עליך ואהפוך אותך לחזק כמו חומת נחושת יציבה! אף אחד לא יוכל לנצח אותך כי אני איתך. ירמיהו הרגיש איך הלב שלו מתמלא מחדש באומץ ובשמחה. מה יקרה לירמיהו בהמשך הדרך הקשה?
ירמיהו מספר שכאשר הוא מקשיב למילים של אלוהים, זה מרגיש לו מתוק וטעים כמו אוכל טוב, והלב שלו מתמלא בשמחה גדולה.
האם ידעת שנחושת הייתה אחת המתכות החזקות ביותר בעולם העתיק? כשאלוהים הבטיח לירמיהו שהוא יהיה כמו חומת נחושת, הוא הבטיח לו כוח עצום שלא יישבר לעולם!
האם חומת הנחושת של ירמיהו תצליח לעמוד מול הכעס של העם כולו? בפרק הבא נראה אילו משימות חדשות מחכות לו!
לעמוד לבד מול כולם
בפרק זה אנו פוגשים את ירמיהו הנביא ברגע קשה במיוחד של בדידות וייאוש. אלוהים מודיע לו שגזר הדין על ממלכת יהודה וירושלים הוא סופי, ושאפילו מנהיגים דגולים מהעבר כמו משה ושמואל לא יוכלו לשנות את ההחלטה להביא חורבן בגלל חטאי העם. ירמיהו מוצא את עצמו בעמדה בלתי אפשרית: הוא חייב להמשיך לבשר לעם על האסון המתקרב, והם בתגובה שונאים ומקללים אותו. ירמיהו פונה לאלוהים בכאב עצום ומתוודה על הסבל והבדידות שלו. אלוהים לא פוטר אותו מהמשימה, אך מבטיח לו הגנה מלאה ומבטיח להפוך אותו לחזק כמו חומת נחושת בצורה מול מתנגדיו.
ירמיהו מרגיש שדברי אלוהים הם חלק בלתי נפרד ממנו, כמו אוכל שמחזק את הגוף, והם אלו שנותנים לו כוח ושמחה גם כשקשה לו מאוד חברתית.
כשאתם מרגישים שכולם נגדכם בגלל שעשיתם את הדבר הנכון, אל תנסו להתווכח בכוח. פנו למישהו שאתם סומכים עליו, שתפו אותו בכאב שלכם, ותזכרו שהאמת הפנימית שלכם היא הכוח הכי חזק שלכם.
לעמוד לבד מול כולם זה כמו להיות התלמיד היחיד בכיתה שיוצא להגנת ילד שעובר חרם בקבוצת הווטסאפ, למרות שזה הופך אותך ללא פופולרי באופן זמני.
המחיר של האמת: ירמיהו נשבר ומחפש כיוון
ירמיהו פרק ט'ו מציג דרמה אישית סוערת במיוחד, המעמידה את הנביא במבחן קשה של בדידות ואמונה. אלוהים מבהיר לירמיהו שחורבן ירושלים וממלכת יהודה הוא בלתי נמנע, ואפילו תפילות של מנהיגים דגולים מהעבר כמו משה ושמואל לא יועילו עוד לשנות את רוע הגזרה. ירמיהו, שמוטל עליו לשאת את בשורת החורבן הקשה הזו לעם, הופך לאדם השנוא ביותר במדינה. כולם מקללים ומאשימים אותו בצרות שלהם, והוא מוצא את עצמו בבדידות חברתית ורוחנית מוחלטת ללא שום תמיכה. מתוך הייאוש העמוק והכאב הפיזי והנפשי שלו, ירמיהו פונה לאלוהים בטרוניה קשה וכנה, ואפילו מאשים אותו שהוא כמו מעיין אכזב שמבטיח מים אך מתייבש ברגע האמת. אלוהים אינו מעניש את ירמיהו על הכנות שלו, אך מציב לו תנאי ברור להמשך הדרך: אם יחזור להאמין ויפריד בין העיקר לטפל, הוא יזכה להגנה אלוהית מוחלטת. אלוהים מבטיח להפוך אותו לחומת נחושת בצורה מול אויביו, כך שהם יילחמו בו אך לא יוכלו לנצח אותו.
הפסוק מבטא את נקודת האור היחידה בחייו המורכבים של ירמיהו הנביא. למרות הבדידות, הרדיפות והסבל הרב שחווה בגלל נבואות החורבן שלו, המפגש האישי שלו עם דבר אלוהים מעניק לו שמחה פנימית עמוקה. ירמיהו מדמה את קבלת הנבואה לאכילה – הטמעה מוחלטת של המילים לתוך גופו ונפשו, דבר המגדיר את זהותו ומעניק לו כוח להמשיך בשליחותו הקשה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של חיי הנביא ומראה לנו שגם הגיבורים הגדולים ביותר חווים רגעי שבירה עמוקים. בתחילת הפרק, אלוהים מציג עמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי העם חוטא, ומסביר שחורבן ירושלים קרוב ובלתי נמנע. ירמיהו, שצריך לתווך את הבשורה הנוראה הזו לעם, מוצא את עצמו מבודד לחלוטין. הוא מתאר את עצמו כאיש ריב ומדון לכל הארץ, למרות שהוא מעולם לא עשה עסקים או הלווה כספים לאיש – פעולות שבדרך כלל מייצרות סכסוכים בעולם העתיק. הבדידות שלו היא חברתית ורוחנית כאחד. הוא לא יושב בחברת חוגגים ומשחקים, אלא יושב בדד, מלא בזעם אלוהי על העוולות שהוא רואה סביבו. ברגע של כאב עצום, ירמיהו פונה לאלוהים בשאלה נוקבת ומדמה אותו ל'כמו אכזב מים לא נאמנו' – דימוי לנחל אכזב שזורם רק בחורף ומטעה את הנוודים הצמאים בקיץ. זוהי האשמה חסרת תקדים מצד נביא כלפי שולחו. תגובת אלוהים אינה עונש, אלא קריאה לבירור פנימי. אלוהים אומר לו: 'אם תשוב ואשיבך... ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. כלומר, אם תנקה את הדיבור שלך מהייאוש והזלזול (הזולל) ותתמקד בערך היקר של הנבואה, תחזור להיות השופר שלי. אלוהים לא מבטיח לירמיהו חיים קלים או פופולריות, אלא חוסן פנימי והגנה מפני אלו שמנסים להשתיק אותו.
אם היית במצב שבו האמת שלך גורמת לכל החברים להתרחק ממך, האם היית מעדיף לשתוק כדי להישאר חלק מהקבוצה, או להמשיך להגיד את מה שאתה מאמין בו?
ירמיהו ט"ו: הדיאלוג הנוקב בין הנביא השבור לשולחו
ירמיהו פרק ט"ו נפתח בהצהרה אלוהית דרמטית וחד-משמעית המבהירה כי גזר דינה של ממלכת יהודה נחתם. אלוהים מודיע לירמיהו כי אפילו משה ושמואל, גדולי המתווכים בהיסטוריה המקראית, לא יצליחו לבטל את גזר דין החורבן המרחף על ירושלים. העם נידון לפורענות קשה הכוללת מוות, חרב, רעב ושבי, כעונש על חטאיו המצטברים מימי מנשה מלך יהודה. מתוך מציאות לאומית קשה זו, ירמיהו נושא קינה אישית קורעת לב על גורלו המר כנביא השנוא על הכל. הוא מקלל את יום הולדתו ומתאר את בדידותו המוחלטת – הוא אינו משתתף בשמחות של בני גילו, אלא יושב בדד, נושא את זעם האל בקרבו וסובל מכאב פיזי ונפשי מתמשך. בשיא תסכולו, ירמיהו מאשים את אלוהים באכזבה ומדמה אותו לנחל אכזב שמימיו אינם נאמנים. בתגובה לקובלנה זו, אלוהים אינו מעניש את הנביא אלא דורש ממנו לעבור תהליך של זיכוך פנימי והשבת האמונה. אלוהים מבטיח לירמיהו כי אם יתעלה מעל ייאושו ויפריד בין הטפל לעיקר, הוא יזכה להגנה אלוהית מוחלטת ויהפוך לחומת נחושת בצורה מול כל רודפיו.
הפסוק מבטא את נקודת האור היחידה בחייו המורכבים של ירמיהו הנביא. למרות הבדידות, הרדיפות והסבל הרב שחווה בגלל נבואות החורבן שלו, המפגש האישי שלו עם דבר אלוהים מעניק לו שמחה פנימית עמוקה. ירמיהו מדמה את קבלת הנבואה לאכילה – הטמעה מוחלטת של המילים לתוך גופו ונפשו, דבר המגדיר את זהותו ומעניק לו כוח להמשיך בשליחותו הקשה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט"ו מציג את אחד מרגעי השפל והשיא הרוחניים של ירמיהו, ומאיר את המורכבות הפסיכולוגית והתיאולוגית של מוסד הנבואה. הפרק נפתח בדחייה מוחלטת של כל ניסיון תיווך מצד העם. האזכור של משה ושמואל, שני המנהיגים שהצליחו בעבר להניא את אלוהים מחרון אפו ברגעי משבר לאומיים, מדגיש כי הפעם נחצה קו אדום שממנו אין חזרה. חטאי המלך מנשה השרישו ביהודה שחיתות מוסרית ורוחנית עמוקה כל כך, שהחורבן הפך להכרח היסטורי וקוסמי בלתי נמנע. ירמיהו מוצא את עצמו לכוד בתווך: הוא אוהב את עמו וכואב את חורבנם הקרב, אך מחויב להכריז על אסונם. מתח בלתי נסבל זה מביא אותו למשבר קיומי עמוק, המבוטא בקינתו הנוקבת 'אוי לי אמי כי ילדתני'. ירמיהו מרגיש שחייו הוחמצו לחלוטין; הוא הפך ל'איש ריב ומדון' לכל הארץ, למרות שלא חטא לאיש מבחינה חברתית או כלכלית, לא הלווה ולא לווה כספים – פעולות שהיוו את מקור החיכוך המרכזי בעולם העתיק. הבדידות שלו מוחלטת – הוא נמנע מחיי חברה תקינים, מצהיר 'לא ישבתי בסוד משחקים', ויושב בדד, ספוג בזעם האלוהי שאינו נותן לו מנוח. תחושת הנטישה והכאב הפיזי הבלתי פוסק מובילות את ירמיהו להטחת אשמה חסרת תקדים באלוהים, כשהוא משווה אותו ל'כמו אכזב מים לא נאמנו'. זהו דימוי מטאפורי עוצמתי מעולם המדבר: נווד צמא הצועד בציפייה למצוא מים בנחל, ומגלה ערוץ יבש ומאכזב. ירמיהו מרגיש שאלוהים פיתה אותו לשליחות אך הפקיר אותו לסבל נצחי ללא מרפא. תגובת ה' לטרוניה זו היא מופת של חינוך ועיצוב רוחני. אלוהים אינו מנחם את ירמיהו באופן פסיבי, אך גם אינו מעניש אותו על חוצפתו. במקום זאת, הוא מציב לו דרישה ל'תשובה' פנימית: 'אם תשוב ואשיבך... ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. אלוהים קורא לירמיהו לזכך את דבריו, להפריד בין ה'יקר' – השליחות הרוחנית והאמת הנצחית – לבין ה'זולל' – הייאוש, הרחמים העצמיים והטחת האשמות חסרות התוחלת. רק מתוך עמדה מזוככת זו, שאינה נכנעת למרירות, יוכל ירמיהו להמשיך לשמש כפיו של אלוהים. בסיום הפרק, אלוהים מחדש את הבטחתו המקורית לירמיהו ומעניק לו את הדימוי של 'חומת נחושת בצורה'. האויבים ובני עמו ימשיכו להילחם בו ולנסות להשתיקו, אך החוסן הפנימי והתמיכה האלוהית יבטיחו כי הם לא יוכלו לו, שכן אלוהים נמצא איתו להושיעו ולהצילו מיד רעים ועריצים. במבנה הספרותי של הפרק אנו רואים ניגוד חריף בין הדיבור האלוהי הנוקשה בתחילת הפרק לבין הדיאלוג האינטימי והכואב בסופו. החלק הראשון מתאר את ירושלים כעיר נטושה שאיש אינו חומל עליה, עיר ששמשה שקעה בצהריים – דימוי מבהיל לחורבן פתאומי בעיצומו של יום. מול החורבן הלאומי הזה, עומד חורבנו האישי של הנביא. המילים המנחות בפרק, כמו 'שוב' ו'פוקד', עוברות טרנספורמציה: בתחילה אלוהים ממאן לשוב מחרונו והעם ממאן לשוב מדרכיו, אך בסוף הפרק אלוהים מציע לירמיהו עצמו 'לשוב' אליו. ירמיהו מבקש מאלוהים 'זכריני ופקדני והנקם לי מרדפי', ובכך הוא קושר את גורלו האישי לגורל הנבואה. אכילת דברי אלוהים, המתוארת בפסוק טז, מציגה את הנבואה לא כנטל חיצוני אלא כחלק אורגני מזהותו של ירמיהו. אולם, הטמעה זו היא גם מקור סבלו, שכן היא מונעת ממנו להשתלב בחברה הרגילה. הדילמה המוסרית המרכזית בפרק נוגעת למחירו של החוסן הרוחני: האם על הנביא להפוך אדיש לסבל סביבו כדי לשרוד, או שמא דווקא הרגישות המרבית היא שמכשירה אותו לתפקידו? אלוהים דורש ממנו את שניהם – להישאר רגיש מספיק כדי להוציא יקר מזולל, אך חזק מספיק כדי לעמוד כחומת נחושת מול ההתנגדות.
- הצורך בהפרדת העיקר מהטפל ברגעי משבר אישי ומקצועיכאשר אנו חווים כישלון מקצועי או משבר במערכת יחסים, קל לשקוע ברחמים עצמיים ובהאשמת הסביבה (ה'זולל'). הצעד המעשי שהפרק מציע הוא לבצע 'חילוץ ערך' (להוציא יקר מזולל) – לזהות את הליבה הערכית שלנו בתוך הכאוס, להתמקד במה שבאמת חשוב, ולפעול מתוך המקום הנקי הזה במקום להגיב מתוך פגיעות ואינסטינקטים זמניים.
- לגיטימיות של ספק וכאב במערכות יחסים משמעותיותהדיאלוג החשוף של ירמיהו עם אלוהים מלמד שקשר אמיתי ועמוק – בין אם מדובר בזוגיות, ביחסי הורים וילדים או באמונה – מסוגל להכיל גם רגעי כעס, ספק ואכזבה. במקום להדחיק את התסכול או לנתק קשר, ביטוי כנה וישיר של הכאב מאפשר דיאלוג מחודש ובנייה מחדש של האמון על בסיס יציב יותר.
- חוסן פנימי אינו הגנה מפני קושי, אלא יכולת עמידה בתוכוההבטחה האלוהית לירמיהו אינה שהקשיים ייעלמו או שהעם יתחיל לאהוב אותו. המציאות החיצונית נשארת מאתגרת, אך השינוי הוא פנימי – הפיכתו ל'חומת נחושת'. בחיי היום-יום, מול לחצים חברתיים או מקצועיים, עלינו לשאוף לפיתוח חוסן פנימי ויציבות ערכית, מתוך הבנה שלא תמיד נוכל לשנות את הנסיבות החיצוניות, אך אנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו אליהן.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית של אחריות קולקטיבית מול צדק אישי. מצד אחד, אלוהים מסרב לסלוח לעם בגלל חטאי העבר של המלך מנשה, מה שמציג תפיסה של עונש דורי מצטבר. מצד שני, ירמיהו היחיד, שעושה את רצון ה' ומקדיש את חייו לאמת, סובל סבל נורא ובדידות קשה בגלל חטאי הכלל. כיצד ניתן ליישב את הצדק האלוהי כאשר הצדיק סובל בשל חטאי החברה שבה הוא חי, והאם יש גבול ליכולת של הפרט לשאת בתוצאות של קלקולי הכלל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל־הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל־פָּנַי וְיֵצֵאוּ׃
וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃
וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת נְאֻם־יְהוָה אֶת־הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת־הַכְּלָבִים לִסְחֹב וְאֶת־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת־בֶּהֱמַת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית׃
וּנְתַתִּים לזועה [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן־יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר־עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם׃
כִּי מִי־יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלִַם וּמִי יָנוּד לָךְ וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ׃
אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם־יְהוָה אָחוֹר תֵּלֵכִי וָאַט אֶת־יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם׃
וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ׃
עָצְמוּ־לִי אַלְמְנֹתָו מֵחוֹל יַמִּים הֵבֵאתִי לָהֶם עַל־אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת׃
אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ באה [בָּא] שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה׃
אוֹי־לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל־הָאָרֶץ לֹא־נָשִׁיתִי וְלֹא־נָשׁוּ־בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי׃
אָמַר יְהוָה אִם־לֹא שרותך [שֵׁרִיתִיךָ] לְטוֹב אִם־לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת־רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת־הָאֹיֵב׃
הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת׃
חֵילְךָ וְאוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן לֹא בִמְחִיר וּבְכָל־חַטֹּאותֶיךָ וּבְכָל־גְּבוּלֶיךָ׃
וְהַעֲבַרְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד׃
אַתָּה יָדַעְתָּ יְהוָה זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל־לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה׃
נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דבריך [דְבָרְךָ] לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת׃
לֹא־יָשַׁבְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי־זַעַם מִלֵּאתָנִי׃
לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אִם־תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם־תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא־תָשׁוּב אֲלֵיהֶם׃
וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם־יְהוָה׃
וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים׃