יחזקאל · פרק ג׳
הצופה האילם: גבולות האחריות והחוסן של יחזקאל
בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי׃
פסוק יזיחזקאל והספר המתוק כמו דבש
הלילה נספר על נביא מיוחד במינו ושמו יחזקאל. יום אחד, אלוהים נתן לו משימה מדהימה: הוא הראה לו מגילת ספר קטנה וביקש ממנו לאכול אותה! יחזקאל פתח את פיו, נגס במגילה, וגילה דבר נפלא – היא הייתה מתוקה וטעימה בדיוק כמו דבש זהוב ומתוק. אלוהים הסביר ליחזקאל שהוא צריך ללכת אל האנשים וללמד אותם להיות טובים יותר. אלוהים ידע שהאנשים לפעמים עקשנים ולא רוצים להקשיב, ולכן הוא הבטיח לעשות את הלב והמצח של יחזקאל חזקים כמו סלע יציב, כדי שלא יפחד לעשות את הדבר הנכון. יחזקאל הרגיש רוח נעימה וחזקה שמרימה אותו בעדינות, והוא הלך לשבת עם האנשים בשקט, מקשיב להם ומתכונן באהבה למשימתו החשובה לשמור עליהם כמו שומר חרוץ.
הפסוק מלמד אותנו על החובה המוסרית שלנו להדריך ולהזהיר את הילדים שלנו, לא כדי לשלוט בהם, אלא כדי להגן עליהם מפני טעויות כואבות.
הפרק עוסק בערך של אחריות ואומץ לבטא את האמת, גם מול התנגדות. כהורים, אנו רוצים להעניק לילדינו את ה'מצח החזק' – החוסן הפנימי לעמוד על שלהם מול לחץ חברתי. הסיפור מזמין אותנו לשוחח עם הילד על מצבים שבהם קשה להגיד את האמת או לעשות את הדבר הנכון כשאחרים מתנהגים אחרת, ולחזק את ההבנה שלפעמים המילים הטובות שלנו הן כמו שומר שמגן על החברים שלנו מפני טעויות.
- אם היית יכול לאכול ספר, איזה טעם היית רוצה שיהיה לו?
- איך לדעתך אפשר להיות חזקים כמו סלע כשמישהו אחר לא רוצה להקשיב לנו?
- מתי הרגשת שהיית אמיץ ועזרת לחבר לעשות את הדבר הנכון?
הנביא שאכל מגילה מתוקה
דמיינו שאתם מקבלים משימה סודית וחשובה מאוד! אלוהים פונה אל יחזקאל הנביא ומבקש ממנו לעשות משהו מוזר להפליא: לאכול מגילת ספר שלמה! יחזקאל פותח את פיו, טועם, ופתאום – הפתעה! המגילה מתוקה כמו דבש אמיתי בתוך הפה. אלוהים מסביר לו שהוא צריך ללכת אל בני עמו, שנמצאים רחוק מהבית בבבל, ולספר להם את דבריו. אלוהים מגלה לו שהאנשים שם עקשנים מאוד ולא תמיד ירצו להקשיב, אבל הוא מבטיח לעשות את המצח של יחזקאל חזק כמו סלע יציב כדי שלא יפחד מאף אחד. יחזקאל מרגיש רוח חזקה שנושאת אותו באוויר עם קולות רעש גדולים של כנפיים וגלגלים, והוא מגיע אל האנשים, מתיישב לידם בשקט ומתכונן למשימה הגדולה שלו.
אלוהים אומר ליחזקאל שהוא כמו שומר שעומד במגדל גבוה וצריך להזהיר את כולם כשיש סכנה, כדי לשמור עליהם.
הידעתם שיחזקאל אכל מגילת קלף שלמה בנבואה שלו, והטעם שלה היה מתוק בדיוק כמו דבש טעים?
אלוהים אומר ליחזקאל שהוא הולך להיות שומר מיוחד, אבל אז קורה משהו מוזר: יחזקאל צריך להיסגר בביתו ולא יכול לדבר! מה יקרה כשהוא יצטרך לשתוק? נגלה בפרק הבא!
להיות שומר החומות: המשימה הבלתי אפשרית של יחזקאל
בפרק זה, יחזקאל הנביא, שנמצא עם הגולים בבבל, מקבל מינוי רשמי וקשוח מאלוהים. הכל מתחיל במחווה סמלית מדהימה: יחזקאל מצווה לאכול מגילת ספר שמסמלת את דברי אלוהים, והיא מתוקה בפיו כדבש. מיד לאחר מכן, אלוהים מבהיר לו שהמשימה שלו לא תהיה קלה בכלל. הוא נשלח אל בני עמו, שהם עקשנים וקשי-לב, ולא אל עמים זרים דוברי שפה קשה. כדי להתמודד איתם, אלוהים מעניק ליחזקאל חוסן פנימי חזק כמו סלע שמיר. רוח סערה נושאת את יחזקאל אל נהר כבר, שם הוא יושב המום ושקט במשך שבעה ימים. בסוף השבוע הזה, אלוהים מגדיר את תפקידו כ'צופה' – שומר שתפקידו להזהיר את האנשים מפני טעויותיהם. אם יחזקאל לא יזהיר אותם, הוא יישא באחריות לגורלם, אך אם יזהיר – הוא יציל את עצמו.
אלוהים ממנה את יחזקאל לתפקיד של 'צופה' – מישהו שחייב להגיד את האמת ולהזהיר את החברים שלו כשהם עושים טעות, כדי שלא ייפגעו.
כשאתם רואים חבר שעומד לעשות טעות קשה (כמו להסתבך במבחן או לפגוע במישהו), אל תעמדו מן הצד. להגיד משהו קטן של אזהרה זו לא הלשנה – זו אחריות חברית אמיתית שמצילה אותו.
זה כמו להיות מנהל קבוצה בצ'אט כיתתי: אם אתה רואה שמישהו מתחיל לעשות שיימינג לילד אחר, ואתה בוחר לשתוק ולא לעצור את זה, יש לך חלק באחריות למה שקרה. לעומת זאת, אם הגבת וניסית לעצור – עשית את שלך.
חוזה השתיקה והאחריות: יחזקאל נכנס לתפקיד
הפרק מתחיל ברגע סוריאליסטי שבו יחזקאל הנביא מצווה לאכול מגילת קלף המייצגת את דברי אלוהים. למרבה ההפתעה, למרות שהמסר שבתוכה מורכב, הטעם שלה מתוק כדבש. מיד לאחר מכן, אלוהים מנחית אותו למציאות: הוא נשלח לקהילת הגולים בבבל, אנשים עקשנים וקשי-לב שלא מעוניינים להקשיב. אלוהים מבטיח לחזק את יחזקאל ולהעניק לו 'מצח חזק' מול העקשנות שלהם. רוח אלוהית נושאת אותו בתוך רעש אדיר של מרכבה שמימית אל נהר כבר, שם הוא יושב המום ומשותק במשך שבעה ימים בין הגולים. בתום שבעת הימים, אלוהים מגדיר את יחזקאל כ'צופה' – שומר שתפקידו להזהיר את הרשעים ואת הצדיקים שסוטים מהדרך. האחריות היא עצומה: אם יחזקאל ישתוק, דמם של האנשים יהיה על ידיו. בסוף הפרק, יחזקאל חווה התגלות נוספת בבקעה, שם הוא מקבל פקודה מוזרה: להסתגר בביתו, להיקשר בחבלים, ולהיות אילם זמנית, עד שאלוהים יחליט לפתוח את פיו.
הפסוק מגדיר מחדש את תפקיד הנביא לא כמנהיג פוליטי או כקוסם, אלא כ"צופה" – שומר הניצב על החומה ומזהיר מפני סכנה מתקרבת. האחריות של יחזקאל אינה להבטיח הצלחה או לשנות את לב העם בכוח, אלא למסור את אזהרת האל בנאמנות. אם יחריש, דם העם יהיה על ידיו; אם ידבר, הוא את נפשו הציל. זהו ביטוי עילאי לאחריות מוסרית אישית וציבורית.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של נפש הנביא ברגעים הכי קשים של תחילת הדרך. יחזקאל נמצא בבבל, רחוק מבית המקדש שנמצא בסכנת חורבן בירושלים. אכילת המגילה בתחילת הפרק היא דרך ויזואלית מדהימה להראות שהנביא לא רק מקריא דפים מוכנים, אלא ממש בולע ומפנים את המסר האלוהי לתוך הגוף שלו. הטעם המתוק של המגילה מראה שלמרות שהנבואות קשות, החיבור לאמת האלוהית הוא חוויה מנחמת ומתוקה. אבל אז מגיע המפגש עם המציאות האנושית. אלוהים אומר ליחזקאל משהו אירוני: אם הייתי שולח אותך לעמים זרים עם שפה קשה, הם היו מקשיבים לך בשמחה. אבל העם שלך, שמבין את השפה שלך מצוין, פשוט מסרב להקשיב. הם 'חזקי מצח וקשי לב'. כדי לשרוד את העימות הזה, יחזקאל מקבל 'שדרוג' – אלוהים הופך את המצח שלו לחזק כמו סלע שמיר, שהוא קשה יותר מצור. זהו שיעור מדהים בחוסן נפשי: לפעמים, כדי להתמודד עם סביבה עקשנית או עוינת, אנחנו צריכים לפתח עור עבה ועמידות פנימית. המעבר של יחזקאל לנהר כבר מלווה ברעש עצום של כנפיים וגלגלים (המרכבה השמימית), אבל כשהוא מגיע לגולים, הרעש מתחלף בשבעה ימים של שתיקה מוחלטת והלם ('משמים'). השתיקה הזו היא קריטית – היא מראה שיחזקאל לא בא להטיף מגבוה, אלא יושב יחד עם הגולים, מרגיש את הכאב שלהם ומעבד את גודל המשימה. רק אז הוא מקבל את הגדרת התפקיד שלו כ'צופה'. הצופה לא אחראי על התוצאות – הוא לא יכול להכריח אנשים להשתנות. הוא אחראי רק על התהליך: להשמיע את האזהרה. המהפך בסוף הפרק, שבו יחזקאל נדרש להסתגר בביתו ולהפוך לאילם, מדגיש את המתח המטורף שבו הוא חי: הוא צופה שחייב להזהיר, אבל הוא יכול לדבר רק כשאלוהים מאפשר לו. השתיקה הכפויה הזו הופכת כל מילה שיגיד בעתיד להרבה יותר עוצמתית וממוקדת.
אם הייתם רואים חבר טוב שלכם עושה טעות גדולה שתהרוס לו את העתיד, האם הייתם מזהירים אותו גם אם זה היה גורם לו לכעוס עליכם ולנתק איתכם קשר?
הצופה האילם: גבולות האחריות והחוסן של יחזקאל
יחזקאל פרק ג' מתאר את השלב המכריע בהקדשתו של יחזקאל לנביא בקרב גולי בבל על נהר כבר. בפתח הפרק מצווה יחזקאל לאכול מגילת ספר המכילה דברי קינה ומספד, והיא הופכת בפיו למתוקה כדבש – סמל להפנמה מלאה של דבר האל. מיד לאחר מכן, אלוהים מבהיר לו את קושי השליחות: הוא נשלח אל בית ישראל, עם קשה עורף ועקשן, ולא אל עמים זרים דוברי שפות לא מובנות שהיו מקשיבים לו ברצון. כדי לעמוד מול התנגדותם, אלוהים מחזק את מצחו של יחזקאל והופך אותו לקשה מסלע שמיר. רוח אלוהית נושאת את יחזקאל ברעש גדול של כנפיים ואופנים אל קהילת הגולים בתל אביב שעל נהר כבר, שם הוא יושב המום ודומם במשך שבעה ימים. בתום ימי ההלם, אלוהים מגדיר את תפקידו המוסרי כ'צופה' לבית ישראל, הנושא באחריות אישית להזהיר את הרשע ואת הצדיק השב מדרכו; שתיקתו תגרור אשמת דם, ואילו דיבורו ינקה אותו מאחריות. לבסוף, יחזקאל נשלח אל הבקעה, שם הוא חוזה שוב בכבוד ה' ומצווה להסתגר בביתו, להיכבל בחבלים ולהיות אילם, כך שיוכל לדבר רק כאשר אלוהים יפתח את פיו באופן יזום.
הפסוק מגדיר מחדש את תפקיד הנביא לא כמנהיג פוליטי או כקוסם, אלא כ"צופה" – שומר הניצב על החומה ומזהיר מפני סכנה מתקרבת. האחריות של יחזקאל אינה להבטיח הצלחה או לשנות את לב העם בכוח, אלא למסור את אזהרת האל בנאמנות. אם יחריש, דם העם יהיה על ידיו; אם ידבר, הוא את נפשו הציל. זהו ביטוי עילאי לאחריות מוסרית אישית וציבורית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
יחזקאל פרק ג' מעמיד במרכזו את אחת הדרמות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות המרתקות ביותר במקרא: המעבר של הנביא ממעמד של שומע פסיבי לשליח פעיל, הנושא בנטל מוסרי כבד מנשוא. הפרק נפתח באקט הסמלי של אכילת המגילה. פעולה זו, המהדהדת את דברי ירמיהו ('נמצאו דבריך ואוכלם'), מסמלת את הפיכת דבר האל לחלק בלתי נפרד מהפיזיולוגיה והתודעה של הנביא. המתיקות של המגילה בפיו, על אף תוכנה המר והקשה, חושפת את הפרדוקס הקיומי של הנבואה: קבלת דבר ה' היא חוויה קיומית נעלה ומתוקה, אך מימוש השליחות במציאות החברתית הוא מר ומייסר. הניגוד הספרותי הבולט בפרק הוא בין בית ישראל לבין 'עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון'. אלוהים מציג אירוניה דרמטית כואבת: דווקא העמים הזרים, שאינם מבינים את שפת הנביא, היו נשמעים לו לו היה נשלח אליהם; ואילו בני עמו, המבינים את שפתו, מסרבים להקשיב משום שהם מסרבים להקשיב לאל עצמו. כדי לשרוד את השליחות הזו, יחזקאל זקוק לטרנספורמציה נפשית. אלוהים מעניק לו 'מצח חזק' כנגד מצחם של השומעים, 'כשמיר חזק מצור'. השמיר הוא חומר מיתי או מינרל קשה במיוחד המסוגל לחתוך סלעים. דימוי זה מדגיש כי מול אטימות חברתית נדרש חוסן נפשי יוצא דופן, עמידות שאינה נשחקת מול דחייה וביקורת. לאחר מכן, המעבר הגיאוגרפי והנפשי של יחזקאל מתרחש באמצעות הרוח הנושאת אותו אל הגולים בתל אביב שעל נהר כבר. כאן נחשף הממד האנושי של הנביא: הוא יושב 'משמים' במשך שבעה ימים. המילה 'משמים' מבטאת הלם, אלם וקיפאון קטטוני. זוהי תקופת דגירה פסיכולוגית שבה הנביא מעבד את המעבר מחזון שמימי למציאות האפרורית והכואבת של הגלות. רק לאחר שבוע של הזדהות שקטה עם סבלם של הגולים, מוגדר תפקידו כ'צופה'. מודל ה'צופה' מציג תפיסה מהפכנית של אחריות מוסרית: הנביא אינו נמדד במבחן התוצאה (האם העם חזר בתשובה) אלא במבחן המאמץ והאזהרה. יש כאן הבחנה חדה בין אחריות השליח לאחריות השומע. החלק האחרון של הפרק מציג תפנית מפתיעה: יחזקאל מצווה להסתגר בביתו ולהיות אילם. כבילת הנביא בחבלים והדבקת לשונו לחיכו מסמלות את העובדה שהנבואה אינה כלי לביטוי עצמי או לדיאלוג חברתי שוטף. השתיקה הכפויה מדגישה כי דבר ה' יושמע רק ברגעים קריטיים שבהם האל יבחר לפתוח את פי הנביא. האילמות הזו הופכת את יחזקאל עצמו לאות ומופת חי עבור העם העקשן – השתיקה שלו רועמת ומבטאת את חומרת המצב שבו האל מונע את תוכחתו מעם מורד.
- הבחנה בין אחריות על המעשה לאחריות על התוצאהבעולם העבודה והניהול המודרני, אנו חווים לעיתים קרובות תסכול כאשר פרויקטים נכשלים למרות שהשקענו בהם את המקסימום, או כאשר קולגות אינם מקשיבים לעצותינו המקצועיות. מודל ה'צופה' מלמד אותנו שהחובה המוסרית והמקצועית שלנו היא להציג את האמת, להזהיר מפני סיכונים ולעשות את עבודתנו בנאמנות. התוצאה הסופית והחלטותיהם של אחרים אינן בשליטתנו, ועלינו ללמוד לשחרר את האשמה לגביהן.
- חשיבותה של תקופת שתיקה והפנמהכאשר אנו נכנסים לתפקיד חדש, מובילים שינוי בארגון או מתמודדים עם משבר משפחתי, הנטייה הטבעית היא לפעול ולדבר מיד. שבעת ימי השתיקה של יחזקאל ('משמים') מזכירים לנו את הערך של השהיית התגובה. הקשבה פסיבית, התבוננות מעמיקה והזדהות עם השטח הן קריטיות לבניית סמכות אמיתית ולהבנת המציאות לפני שמנסים לתקן אותה.
- פיתוח חוסן נפשי (מצח שמיר) מול דחייהיזמים, מנהיגים חברתיים או כל אדם המנסה להוביל רעיון חדשני נתקלים לעיתים קרובות בחומה של שמרנות, עקשנות ודחייה מצד הסביבה. הדימוי של 'מצח חזק מצור' מציע לנו לפתח חוסן נפשי מובנה – לא מתוך אטימות לביקורת בונה, אלא מתוך הבנה שהתנגדות היא חלק טבעי מכל תהליך של שינוי, וכי עלינו לעמוד איתן מאחורי הערכים והחזון שלנו.
הפרק מעלה דילמה קשה בנוגע לגבולות האחריות ההדדית: מצד אחד, מוצגת תפיסה קהילתית מחייבת שבה שתיקתו של אדם אחד מול עוולות של אחר הופכת אותו לשותף לפשע ואחראי למותו ('ודמו מידך אבקש'). מצד שני, הפרק מדגיש את הבחירה החופשית והאחריות האישית של החוטא. כיצד ניתן ליישב את המתח בין חירותו המוחלטת של הפרט לבין החובה המוסרית של הסובבים אותו להתערב בחייו ולהזהירו, בייחוד כאשר התערבות זו נתקלת בסירוב מוחלט?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם אֵת אֲשֶׁר־תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק׃
וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן־אָדָם לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם׃
כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם־לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ׃
וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי־אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה׃
הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת־מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם׃
כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא־תִירָא אוֹתָם וְלֹא־תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית־מְרִי הֵמָּה׃
וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן־אָדָם אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע׃
וְלֵךְ בֹּא אֶל־הַגּוֹלָה אֶל־בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ׃
וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד־יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ׃
וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל׃
וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד־יְהוָה עָלַי חָזָקָה׃
וָאָבוֹא אֶל־הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל־נְהַר־כְּבָר ואשר [וָאֵשֵׁב] הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם׃
וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי׃
בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃
וְאַתָּה כִּי־הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא־שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃
וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃
וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא־חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃
וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד־יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל־הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ׃
וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל־הַבִּקְעָה וְהִנֵּה־שָׁם כְּבוֹד־יְהוָה עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל־נְהַר־כְּבָר וָאֶפֹּל עַל־פָּנָי׃
וַתָּבֹא־בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם׃
וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל־חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא־תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃
וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת־פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃