יחזקאל · פרק כ״ז
קינת הכלכלה הגלובלית: קריסתה של ספינת הפאר צור
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי׃
פסוק גהספינה היפה שלמדה להיות צנועה
הלילה נספר על עיר מיוחדת במינה בשם צור, שהייתה ממש כמו ספינת פאר ענקית ומרהיבה שהפליגה בים הגדול. הספינה הזו נבנתה מעצי ארז חזקים, והיו לה מפרשים צבעוניים ויפים שנעו ברוח. מכל רחבי העולם הגיעו אליה ספינות אחרות והביאו לה מתנות ואוצרות: זהב נוצץ, אבנים יקרות, ובדים רכים ונעימים. תושבי העיר היו כל כך שמחים ועשירים, אבל לאט לאט הם התחילו להתגאות יותר מדי. הם אמרו: 'אנחנו הכי חזקים והכי יפים, ואף אחד לא צריך לעזור לנו!'. מרוב גאווה, הם שכחו שחשוב להיות צנועים וטובי לב. בסופו של דבר, רוח סערה חזקה הגיעה ופגעה בספינה, והיא שקעה במים. הסיפור הזה מזכיר לנו שהדבר הכי יפה וחשוב בעולם הוא לא הזהב או הבגדים המפוארים, אלא הלב הטוב והצנוע שלנו.
הפסוק מראה איך גאווה מוגזמת גורמת לנו להאמין שאנחנו חסינים מהכל, ומזכיר לנו את החשיבות של צניעות.
הסיפור על צור מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על ההבדל בין דברים חומריים (צעצועים, בגדים, משחקים) לבין ערכים פנימיים כמו חברות וצניעות. כשהילד חווה הצלחה או מקבל משהו חדש, כדאי לכוון אותו לשתף אחרים ולזכור שהערך שלו אינו תלוי בחפצים שיש לו. שיחה כזו מחזקת את הביטחון העצמי הפנימי של הילד ומלמדת אותו להעריך חברות אמת.
- אם היית יכול לבנות ספינה משלך, אילו דברים טובים היית שם בה בשביל החברים שלך?
- למה לדעתך הלב שלנו חשוב יותר מכל הצעצועים והזהב שבעולם?
- איך אנחנו יכולים להראות לחברים שאנחנו אוהבים אותם בלי להשוויץ?
הספינה המפוארת ששקעה בים
דמיינו שאתם עומדים על חוף הים, ומולכם מופיעה ספינת ענק מדהימה ביופייה! זוהי העיר צור, עיר נמל עתיקה שנראית בדיוק כמו אוניית פאר. יש לה מפרשים צבעוניים ממצרים, משוטים חזקים מעצי אלון, וסוחרים מכל העולם שמביאים אליה זהב, תבלינים ובדים נוצצים. כולם מדברים על כמה שהיא עשירה וחזקה. אבל אנשי צור התחילו להשוויץ ולהגיד: 'אנחנו הכי יפים והכי חזקים, אף אחד לא יכול עלינו!'. בגלל הגאווה הזו, הם לא שמו לב לסכנות. פתאום, רוח סערה חזקה הגיעה מהמזרח, הכתה בספינה הגדולה, והיא שקעה עמוק אל תוך המים הכחולים יחד עם כל האוצרות שלה.
העיר צור חשבה שהיא הכי יפה והכי חזקה בעולם, ושאף פעם לא יקרה לה שום דבר רע.
הידעתם שהמפרשים של האונייה המטאפורית של צור היו עשויים מבד פשתן רקום ויקר שהובא במיוחד ממצרים העתיקה?
מה יקרה למלכים ולסוחרים האחרים כשישמעו שהספינה הכי חזקה בעולם טבעה? בפרק הבא נגלה איך כולם מגיבים לחורבן המפתיע!
צור: כשההצלחה עולה לראש!
בפרק זה, הנביא יחזקאל מקבל משימה מיוחדת: לשיר שיר קינה, מעין שיר עצוב של פרידה, על העיר צור. צור הייתה עיר נמל פיניקית סופר-מצליחה, ששלטה בסחר הימי העולמי. יחזקאל מתאר אותה כמו ספינת פאר שנבנתה מהחומרים הכי יקרים שיש: ארזים מלבנון, שנהב וזהב. מכל קצוות תבל הגיעו אליה סחורות - מכסף וברזל ועד תבלינים ובגדי יוקרה. צור הרגישה בלתי מנוצחת וגאה מאוד בעושר שלה. אך אז מגיע המפנה הדרמטי: רוח קדים עזה מכה בספינה בלב ים, והיא טובעת לחלוטין. כל העושר, המלחים והחיילים שוקעים במצולות, ומשאירים את שאר עמי העולם בהלם מוחלט.
צור הייתה כל כך בטוחה בעצמה ובעושר שלה, שהיא שכחה ששום דבר בחיים לא בטוח במאה אחוז.
כשאתם משיגים הישג גדול או מקבלים ציון מעולה, תחגגו בכיף אבל אל תשתמשו בזה כדי להרגיש שאתם 'יותר שווים' מאחרים. הצלחה שבאה עם גאווה מנכרת חברים, בעוד שהצלחה עם צניעות מושכת אנשים אליכם.
זה ממש כמו חברה ענקית של טלפונים סלולריים ששולטת בשוק, בטוחה שהיא הכי טובה בעולם ומזלזלת במתחרים, ופתאום בגלל טעות אחת קטנה ויוהרה היא קורסת לחלוטין ונעלמת מהשוק.
כשבועת העושר מתפוצצת בלב ים
הפרק נפתח בפנייה של אלוהים אל הנביא יחזקאל, ומבקש ממנו לחבר שיר קינה על העיר צור. צור, שהייתה מעצמת סחר ימי אדירה, מתוארת כאן דרך דימוי מרהיב של ספינת פאר ענקית. יחזקאל מפרט לפרטי פרטים את חומרי הגלם המשובחים שמהם היא נבנתה ואת רשת הקשרים המסחריים הענפה שלה, שהשתרעה מספרד (תרשיש) ועד ערב ומצרים. העיר הזו צברה הון עצום והגיעה לביטחון עצמי מופרז, כשהיא מכריזה על עצמה כשלמות בהתגלמותה. אלא שהביטחון הזה מתברר כאשליה. בסופו של דבר, רוח מזרחית חזקה מנפצת את הספינה המפוארת הזו בלב הים. כל רכושה, צוותה המיומן ולוחמיה שוקעים למצולות, והעמים הסובבים אותה נותרים המומים ומבוהלים מהמהירות שבה הכל קרס.
הפסוק חושף את שורש נפילתה של צור: האמונה העיוורת בשלמותה העצמית. צור, עיר נמל עשירה ומשגשגת, דימתה את עצמה לספינת פאר מושלמת שאין בה כל פגם. תפיסה עצמית זו של 'כלילת יופי' הובילה לביטחון מופרז ולניתוק מוסרי, מתוך מחשבה שעושר חומרי מעניק חסינות נצחית מפני פגעי הזמן וההיסטוריה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד התיאורים הגיאוגרפיים והכלכליים המרתקים ביותר בתנ"ך, אבל הוא הרבה יותר מרשימת מלאי של סחורות עתיקות. יחזקאל משתמש כאן בדרך כתיבה מיוחדת: הוא מקדיש את רוב הפרק לתיאור מפורט, כמעט מהפנט, של העושר, היופי והעוצמה של צור. אנחנו קוראים על בדים צבעוניים, מתכות יקרות, סוסים, שנהב ואפילו תבלינים ריחניים. הפירוט הזה נועד לגרום לנו להרגיש את הגודל והעוצמה של העיר. אבל יש כאן מלכוד. כל היופי והעושר האלה מתוארים כספינה עמוסה מדי. צור בנתה את כל הזהות שלה על כסף, מעמד וקשרים מסחריים. היא הרגישה שהיא 'כלילת יופי' ושאין לה צורך בשום דבר מעבר לעצמה. היא הפכה את הכלכלה והחומר למרכז החיים שלה. ואז מגיע השבר. ברגע אחד, 'רוח הקדים' – רוח מזרחית חזקה ויבשה – מנפצת את האונייה בלב ים. המעבר החד מהתיאור המפואר של הסחר לחורבן המוחלט בלב ים יוצר ניגוד דרמטי חזק. יחזקאל מראה לנו שהעושר החומרי, מרשים ככל שיהיה, הוא שברירי להפליא. כשהמשבר האמיתי מגיע, כל הכסף והקשרים לא יכולים להציל את הספינה מטביעה. מה שמעניין כאן הוא התגובה של שאר העולם. הסוחרים והמלכים של המדינות האחרות לא שמחים לאיד; הם מזועזעים ומפוחדים. הם מבינים שאם האימפריה הכי חזקה וכלכלית יכלה לקרוס ברגע, אז אף אחד לא באמת מוגן. זה גורם לנו לחשוב על החיים שלנו: על מה אנחנו נשענים כשאנחנו רוצים להרגיש בטוחים? האם זה על דברים חיצוניים כמו כסף ומעמד, או על דברים פנימיים ויציבים יותר?
אם הייתם צריכים לבנות את 'ספינת החיים' שלכם, אילו ערכים או תכונות הייתם שמים בה כדי שהיא לא תטבע בסערה הראשונה?
קינת הכלכלה הגלובלית: קריסתה של ספינת הפאר צור
פרק כ"ז בספר יחזקאל מציג קינה יוצאת דופן על העיר הפיניקית צור, שהייתה מעצמת הסחר הימי הגדולה ביותר של העת העתיקה. הנביא מצטווה לשאת קינה זו, המעוצבת כאלגוריה ספרותית מרהיבה שבה צור מתוארת כאוניית פאר אדירה המפליגה בלב ימים. יחזקאל מפרט באריכות את מבנה האונייה, שנבנתה מחומרי הגלם המשובחים ביותר בעולם: ארזי לבנון, אלוני בשן ושנהב מכתים. בהמשך, הפרק מציג מפה גיאוגרפית-כלכלית מקיפה של רשת הסחר של צור, המונה עשרות עמים וממלכות – מיהודה וישראל ועד דמשק, יוון ותרשיש – אשר סיפקו לה מתכות, בדים, מזון ועבדים. צור הגיעה לשיא של עושר ועוצמה, והתגאתה בהיותה 'כלילת יופי'. אולם, העלילה מגיעה לנקודת תפנית חדה כאשר רוח הקדים המזרחית מנפצת את האונייה העמוסה בלב ימים. כל עושרה, מלחיה, חובליה ולוחמיה שוקעים למצולות ביום מפלתה, והעמים והמלכים שהתעשרו ממנה נותרים המומים, אבלים ומפוחדים על החוף נוכח קריסתה הפתאומית של המעצמה הכלכלית.
הפסוק חושף את שורש נפילתה של צור: האמונה העיוורת בשלמותה העצמית. צור, עיר נמל עשירה ומשגשגת, דימתה את עצמה לספינת פאר מושלמת שאין בה כל פגם. תפיסה עצמית זו של 'כלילת יופי' הובילה לביטחון מופרז ולניתוק מוסרי, מתוך מחשבה שעושר חומרי מעניק חסינות נצחית מפני פגעי הזמן וההיסטוריה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
קינת יחזקאל על צור בפרק כ"ז היא מופת של שירה מקראית וניתוח גיאופוליטי-היסטורי. הנביא משתמש במטפורה של אוניית פאר (העיר צור) כדי לחשוף את הדינמיקה הפנימית של אימפריאליזם כלכלי ואת השבר המוסרי הנלווה אליו. צור אינה מתוארת כאן כרשעת או אכזרית במובן הפשוט, אלא כעיר שחטאה המרכזי הוא ההיבריס – הגאווה הקיצונית הנובעת מהצלחה חומרית חסרת תקדים. ההצהרה 'אני כלילת יופי' (פסוק ג') מבטאת אמונה עיוורת בכך שהעושר והאסתטיקה החיצונית מעניקים חסינות קיומית. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי על מתח מובנה בין הפירוט הקטלוגי המרהיב של הסחר העולמי לבין החורבן הפתאומי. יחזקאל מציג רשימה ארוכה ומדויקת של שותפיה העסקיים של צור ומפרט את סחורותיהם: חיטה מיהודה, יין מדמשק, כסף מתרשיש, וסוסים מתוגרמה. פירוט זה משרת שתי מטרות: ראשית, הוא מדגיש את התלות ההדדית של הכלכלה העולמית באותה תקופה; שנית, הוא מעצים את גודל הנפילה. ככל שהרשימה ארוכה ומפוארת יותר, כך השקיעה במצולות הופכת לדרמטית ומזעזעת יותר. החורבן מתואר באמצעות 'רוח הקדים' (פסוק כו), דימוי לכוח טבע ריבוני (או גזירה אלוהית) המנפץ את האשליה האנושית. האונייה, שהייתה עמוסה מדי ברכוש ובביטחון עצמי, לא יכלה לעמוד בפני הסערה. קריסתה של צור מעוררת תגובת שרשרת גלובלית: המלחים והחובלים של עמי הים יורדים אל החוף, מתאבלים ומקוננים 'מי כצור כדומה בתוך הים' (פסוק לב). השריקה והתדהמה של הסוחרים בעמים (פסוק לו) משקפות את ההבנה המבעיתה שגם המבנים החזקים ביותר שיצר האדם הם זמניים ושבריריים. יחזקאל מעמיד כאן מראה נוקבת מול תרבות המקדשת את הצבירה החומרית וההישגיות הכלכלית, ומזכיר כי ללא תשתית מוסרית ורוחנית, כל אימפריה כלכלית נידונה לשקוע במצולות ההיסטוריה.
- הסכנה שבהסתמכות בלעדית על חוסן כלכליבעולם העסקים והקריירה המודרני, קל ליפול למלכודת של הערכת שווי עצמי על פי מדדים פיננסיים בלבד. אדם או חברה עשויים להרגיש בלתי מנוצחים בשל רווחים גבוהים, תוך הזנחת מערכות יחסים, אתיקה מקצועית או בריאות נפשית. כאשר מגיע משבר בלתי צפוי בשוק, מתברר שהחוסן האמיתי אינו נמדד רק ביתרת העובר ושב, אלא ביכולת להישען על ערכים יציבים וקהילה תומכת.
- הכרת התלות ההדדית והצניעות הנגזרת ממנהצור שכחה שעושרה נובע משיתוף פעולה עם עשרות עמים אחרים, וייחסה את כל ההצלחה לעצמה ('אני כלילת יופי'). בחיי היומיום, מנהלים או אנשי מקצוע מצליחים נוטים לעיתים לנכס לעצמם את כל הקרדיט על הישגי הארגון, תוך התעלמות מתרומתם של העובדים הזוטרים או השותפים לדרך. הכרה בכך שהצלחתנו תלויה באחרים מייצרת מנהיגות צנועה, קשובה ובת-קיימא יותר.
- ההבנה שיופי חיצוני ותדמית אינם תחליף לתוכןההתמקדות של צור באסתטיקה ובפאר החיצוני של האונייה לא מנעה את טביעתה כשהרוח הכתה בה. בחיים האישיים, השקעת משאבים מופרזת בנראות חיצונית, בסטטוס חברתי או במותגים, ללא טיפוח של עולם פנימי, ערכים ויושרה, משאירה את האדם חשוף לחלוטין בפני משברי חיים משמעותיים. טיפוח ה'בפנים' הוא שמקנה יציבות בסערה.
האם קיימת סתירה מובנית בין שגשוג כלכלי וגלובליזציה לבין שמירה על ערכים מוסריים ורוחניים, או שמא ניתן לקיים אימפריה מסחרית המבוססת על ענווה וצדק?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם שָׂא עַל־צֹר קִינָה׃
וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הישבתי [הַיֹּשֶׁבֶת] עַל־מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי׃
בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ׃
בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ׃
אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כתים [כִּתִּיִּים׃]
שֵׁשׁ־בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ׃
יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ׃
זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ׃
פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ־בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ׃
בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ׃
תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ׃
יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ׃
מִבֵּית תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ׃
בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן והובנים [וְהָבְנִים] הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ׃
אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ׃
יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ׃
דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר׃
וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה׃
דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְבִגְדֵי־חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה׃
עֲרַב וְכָל־נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ׃
רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל־בֹּשֶׂם וּבְכָל־אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ׃
חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא אַשּׁוּר כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ׃
הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ׃
אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב־יַמִּים׃
בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים׃
הוֹנֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ מַעֲרָבֵךְ מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ מַחֲזִיקֵי בִדְקֵך וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ וְכָל־אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ אֲשֶׁר־בָּךְ וּבְכָל־קְהָלֵךְ אֲשֶׁר בְּתוֹכֵךְ יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְּיוֹם מַפַּלְתֵּךְ׃
לְקוֹל זַעֲקַת חֹבְלָיִךְ יִרְעֲשׁוּ מִגְרֹשׁוֹת׃
וְיָרְדוּ מֵאָנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל־הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ׃
וְהִשְׁמִיעוּ עָלַיִךְ בְּקוֹלָם וְיִזְעֲקוּ מָרָה וְיַעֲלוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ׃
וְהִקְרִיחוּ אֵלַיִךְ קָרְחָה וְחָגְרוּ שַׂקִּים וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר־נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר׃
וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה וְקוֹנְנוּ עָלָיִךְ מִי כְצוֹר כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם׃
בְּצֵאת עִזְבוֹנַיִךְ מִיַּמִּים הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים בְּרֹב הוֹנַיִךְ וּמַעֲרָבַיִךְ הֶעֱשַׁרְתְּ מַלְכֵי־אָרֶץ׃
עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים בְּמַעֲמַקֵּי־מָיִם מַעֲרָבֵךְ וְכָל־קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ׃
כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר רָעֲמוּ פָּנִים׃
סֹחֲרִים בָּעַמִּים שָׁרְקוּ עָלָיִךְ בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד־עוֹלָם׃