יואל · פרק ב׳
מזעקת השופר אל טללי הנחמה: האנטומיה של התשובה ביואל ב'
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃
פסוק יגהגשם הטוב שחזר אל השדות
הלילה נספר על ארץ יפה שבה השדות היו פעם עצובים ויבשים, כי המון חרקים קטנים אכלו את כל העלים הירוקים. האנשים היו מודאגים, אבל אז הנביא יואל, שהיה איש חכם וטוב, אמר להם: 'אל תדאגו, בואו נתאסף כולנו יחד ונחשוב בלב על הדברים הטובים שאנחנו יכולים לעשות. אלוהים הוא רחום ואוהב, והוא מחכה שנבקש סליחה מכל הלב'. כל האנשים, ואפילו הילדים הקטנים, עצמו עיניים והבטיחו להיות טובים יותר זה לזה. ואז, השמיים התמלאו בעננים אפורים וגשם מתוק ורך התחיל לרדת על האדמה. השדות שוב נהיו ירוקים, העצים התמלאו בפירות מתוקים, וכולם שמחו ורקדו יחד. כי כשהלב שלנו נפתח באהבה, גם הימים הכי אפורים הופכים לחגיגה של אור.
הפסוק מלמד אותנו להעריך חרטה כנה ואמיתית של ילדינו על פני עונשים או מחוות חיצוניות, ולהוות עבורם מקור של חמלה וסליחה.
הסיפור בפרק זה מדגיש את החשיבות של חרטה כנה ושינוי פנימי על פני מחוות חיצוניות ('וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'). כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על ההבדל בין להגיד 'סליחה' סתם כדי לצאת ידי חובה, לבין להרגיש באמת צער ולנסות לתקן. כדאי לעודד את הילד לחשוב על דרכים מעשיות שבהן הוא יכול לשמח מישהו שהוא פגע בו, ובכך להפוך את החרטה לפעולה חיובית ומקרבת.
- איך לדעתך מרגיש הבדל בין סליחה שאומרים מהר לסליחה שמגיעה עמוק מהלב?
- אם היית יכול להביא מתנה קטנה של שמחה למישהו שהיה לו יום קצת עצוב, מה היית מביא לו?
- מה הדבר שהכי משמח אותך לראות בטבע אחרי שיורד גשם?
השופר שהעיר את הלבבות
דמיין שאתה עומד בחוץ, ופתאום השמיים נהיים כהים-כהים! המון חרקים קטנים ורעשנים שנקראים ארבה מגיעים כמו ענן ענק ואוכלים את כל הדשא והעלים הירוקים. כולם נבהלים מאוד. אבל אז, הנביא יואל תוקע בשופר חזק: טוּ-טוּ-טוּ! הוא קורא לכולם, אפילו לתינוקות הקטנים, לבוא יחד ולבקש סליחה מאלוהים. יואל מסביר שאלוהים לא רוצה שנבכה סתם, אלא שנפתח את הלב באהבה. ואז קורה דבר נפלא: אלוהים שומע, מרחם ושולח גשם מתוק שמחזיר את הצבע הירוק לשדות והשמחה ללבבות! הכל שוב פורח וצומח.
אלוהים מבקש שלא רק נראה עצובים מבחוץ, אלא שנצטער באמת בתוך הלב שלנו, כי הוא אוהב אותנו ותמיד מוכן לסלוח.
נחיל ארבה אחד יכול להיות כל כך גדול, שהוא מסוגל לכסות שטח של עיר שלמה ולאכול ביום אחד אוכל שיכול להאכיל אלפי בני אדם!
אבל מה יקרה כשהגשם יתחיל לרדת והאדמה היבשה תתחיל להשתנות? בפרק הבא נגלה הפתעה מדהימה שמתחילה לרדת מהשמיים!
אזעקת חירום ביהודה: כשהטבע יוצא משליטה
הפרק נפתח באזעקה דרמטית: תקיעת שופר בירושלים מזהירה מפני אסון מתקרב. נחיל ארבה עצום, המתואר כמו צבא פרשים בלתי מנוצח, שוטף את הארץ ומחריב את כל היבול החקלאי. האדמה רועדת והשמש מחשיכה. במצב החירום הזה, הנביא יואל לא מציע להילחם, אלא לעצור הכל ולהתבונן פנימה. הוא קורא לעם להתאסף – מזקנים ועד תינוקות, ואפילו חתן וכלה ביום חתונתם – לצום ולבקש סליחה כנה מאלוהים. כשהעם נענה לקריאה ומתפלל מכל הלב, חל מהפך: אלוהים מתמלא חמלה, מבטיח לגרש את הארבה, ומבטיח להשיב את הגשמים והשפע החקלאי, כדי שהעם לא יתבייש עוד.
במקום לעשות הצגות כאילו הכל בסדר או להפך, אלוהים רוצה כנות אמיתית. הוא תמיד מוכן לתת לנו הזדמנות שנייה כשאנחנו מתכוונים לזה.
כשקורה משהו גרוע או מלחיץ, אל תנסו מיד להאשים אחרים או לעשות הצגות שהכל בסדר. עצרו לרגע, תהיו כנים עם עצמכם לגבי החלק שלכם בסיטואציה, ותראו איך אפשר לתקן מבפנים.
זה כמו שקבוצת חברים בכיתה נקלעת למשבר חברתי קשה בגלל שמועה רעה, ובמקום להמשיך לריב ולהאשים, כולם מחליטים לעצור, להיפגש פנים אל פנים, לדבר בכנות ולפתור את הבעיה יחד.
מהפך בלב המדבר: מהפחד הכי גדול לשמחה הכי מתוקה
הפרק מתחיל בתיאור מצמרר של אסון טבע בקנה מידה מבהיל. נחיל ארבה אדיר, שמתואר כמו צבא מאורגן ומפחיד, פולש לארץ יהודה ומחסל כל פיסת ירק בשדות. השמיים משחירים, השמש והירח מאבדים את אורם, והתחושה הכללית היא של יום דין נורא ואפוקליפטי. בתוך החרדה והבלבול האלה, הנביא יואל משמיע קול שונה ומלא תקווה: הוא קורא לעם לא להיכנע לייאוש אלא להתכנס יחד, מהזקנים המנוסים ועד התינוקות הקטנים ביותר, ולעשות שינוי אמיתי וכנה בתוך הלב שלהם. יואל מדגיש שאלוהים הוא חנון ורחום, ורק מחכה שהם יפנו אליו בכנות ובחרטה אמיתית. המהפך הדרמטי קורה מיד לאחר מכן: אלוהים נענה לתפילתם המשותפת, מרחם על הארץ ומבטיח להרחיק את האויב ההרסני אל המדבר והים. הפרק מסתיים בהבטחה מדהימה של שפע ושיקום – הגשמים המיוחלים יחזרו לרדת בעתם, הגתות והאסמים יתמלאו מחדש ביין, שמן ודגן, ואלוהים יפצה את העם באופן מלא על כל השנים הקשות והרעב שהם עברו.
הפסוק מציג את ליבת התביעה הנבואית של יואל: דרישה לשינוי פנימי עמוק וכנה ולא להסתפק בטקסים חיצוניים של אבל, כמו קריעת בגדים. הנביא מזכיר לעם את שלוש עשרה מידות הרחמים של אלוהים, ומדגיש כי האל אינו חפץ בעונש אלא בתיקון. ההבנה שהאל חנון ורחום מעניקה לעם את התקווה והכוח לשנות את דרכם, מתוך ידיעה שהשער לסליחה ולשיקום תמיד פתוח בפניהם.
להעמקה בסיפור⌄
החלק הראשון של הפרק משתמש בדימויים צבאיים מדהימים כדי לתאר את פלישת הארבה. הנביא מתאר אותם כפרשים שרצים במהירות, כמרכבות שמרעישות על ראשי ההרים, וכצבא מאורגן ששום מכשול לא יכול לעצור אותו. הם מטפסים על חומות, נכנסים דרך החלונות לתוך הבתים כמו גנבים, והאדמה כולה רועדת מפניהם. התיאור הזה יוצר תחושה של חוסר אונים מוחלט מול כוח עליון שאי אפשר להתמודד איתו בכלים רגילים. אבל אז, בדיוק בנקודת השיא של הפחד, מגיע המפנה הדרמטי של הפרק. הנביא יואל לא קורא לעם לבנות חומות גבוהות יותר או לגייס צבא, אלא לעשות משהו הרבה יותר קשה: להסתכל פנימה ולשנות את ההתנהגות שלהם. הוא משתמש בביטוי המפורסם 'קרעו לבבכם ואל בגדיכם'. בתקופה העתיקה, קריעת בגדים הייתה הדרך המקובלת להראות אבל או חרטה. יואל אומר להם שהטקס החיצוני הזה לא מעניין את אלוהים אם הלב עצמו נשאר אדיש וקר. הוא דורש כנות מוחלטת ומפגש אמיתי עם הטעויות שלהם. הקריאה הזו להתכנסות היא קולקטיבית לחלוטין. יואל דורש שכולם ישתתפו – מהזקנים המנוסים ועד התינוקות, ואפילו חתן וכלה שזה עתה התחתנו ורוצים רק לחגוג. זה מלמד אותנו שלפעמים, כדי לפתור משבר גדול, אי אפשר להשאיר את העבודה רק למנהיגים או לחלק מהאנשים; כולם צריכים לקחת אחריות ולהיות שותפים בתיקון. מה שמעניין כאן הוא הדינמיקה של התגובה האלוהית. ברגע שהעם עוצר, מתכנס ומפגין חרטה אמיתית, הטון של הפרק משתנה מקצה לקצה – מנבואת חורבן קשה לנבואת נחמה ושמחה עצומה. אלוהים מתואר כמי שמקנא לארצו וחומל על עמו. הוא לא רק סולח להם באופן תיאורטי, הוא ממש משקם את הטבע ואת החיים הפיזיים שלהם. הוא מבטיח לפצות אותם על השנים האבודות שבהן הארבה אכל את היבול שלהם, להוריד גשמי ברכה בזמן, ולמלא את האסמים בדגן, יין ושמן. אם תחשבו על זה, הסיפור הזה מעלה שאלה עמוקה על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם כישלונות ומשברים. לפעמים אנחנו מנסים לתקן דברים רק 'מבחוץ' כדי לרצות אחרים או כדי לצאת ידי חובה. יואל מזכיר לנו ששינוי אמיתי ובר קיימא מתחיל תמיד מבפנים, מתוך נכונות להודות בטעות ולהתחייב לדרך חדשה. רק אז אפשר לצמוח מתוך ההריסות ולבנות משהו חזק ויפה יותר.
האם קרה לך פעם שהתנצלת בפני מישהו רק כדי לסיים את העניין, בלי שבאמת התכוונת לזה בלב? מה גרם לך להבין את ההבדל בין שתי הדרכים?
מזעקת השופר אל טללי הנחמה: האנטומיה של התשובה ביואל ב'
הפרק נפתח בתרועת שופר דרמטית בציון, המבשרת על בואו של 'יום יהוה' – יום של חושך, אפלה ואסון קטסטרופלי. הנביא מתאר פלישה חסרת תקדים של כוח הרסני, המדומה לצבא פרשים ומרכבות מאורגן להפליא, השורף ומחריב את הארץ והופך אותה מ'גן עדן' למדבר שממה. האדמה רועדת והמאורות לוקים בחושך. נוכח האיום הקיומי הזה, הנביא קורא לעם לנקוט בצעד רוחני חסר פשרות: לשוב אל ה' בכל לבבם, בצום, בבכי ובקריעת הלב ולא הבגדים, תוך הישענות על מידות הרחמים והחנינה של האל. העם נקרא להתאסף בהרכב מלא – מזקנים ועד עוללים, כולל חתן וכלה – והכהנים מתפללים בדמעות בבית המקדש ומבקשים חמלה כדי למנוע חרפה לאומית. בעקבות התשובה הכנה, חל מפנה תיאולוגי והיסטורי: אלוהים מתמלא קנאה לארצו וחמלה על עמו. הוא מבטיח להרחיק את האויב הצפוני, להשיב את הגשמים בעתם (יורה ומלקוש), למלא את הגרנות והיקבים בשפע של דגן, תירוש ויצהר, ולפצות את העם על השנים הקשות שאכל הארבה, תוך הבטחה כי העם לא יבוש לעולם וכי נוכחות האל שוכנת בקרבם.
הפסוק מציג את ליבת התביעה הנבואית של יואל: דרישה לשינוי פנימי עמוק וכנה ולא להסתפק בטקסים חיצוניים של אבל, כמו קריעת בגדים. הנביא מזכיר לעם את שלוש עשרה מידות הרחמים של אלוהים, ומדגיש כי האל אינו חפץ בעונש אלא בתיקון. ההבנה שהאל חנון ורחום מעניקה לעם את התקווה והכוח לשנות את דרכם, מתוך ידיעה שהשער לסליחה ולשיקום תמיד פתוח בפניהם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' בספר יואל מהווה את אחד משיאי השירה הנבואית במקרא, ומציג מבנה ספרותי מוקפד המעביר את הקורא מהתהום העמוקה ביותר של החרדה אל פסגות הנחמה והשפע. בחלקו הראשון של הפרק (פסוקים א-יא), הנביא משתמש במטפורת מלחמה אפוקליפטית כדי לתאר את פלישת הארבה. התיאור הריאליסטי של החרקים הופך תחת עטו של יואל לצבא מיתי, כמעט על-טבעי. השימוש במילים מנחות הקשורות למהירות, סדר וכוח ('ירוצון', 'יעלו', 'לא יעבטון') מדגיש את היעילות המבעיתה של האויב. זהו כוח שאינו סוטה ממסלולו, חודר מבעד לכל הגנה ומותיר אחריו שממה מוחלטת. רעידת השמים והארץ והאפלת השמש והירח מעבירים את האירוע ממישור המצוקה החקלאית המקומית אל המישור הקוסמי – זהו 'יום יהוה' הגדול והנורא, שבו הטבע עצמו מזדעזע נוכח גזרת הדין. אולם, המטרה של תיאור האימה אינה יצירת ייאוש חסר תוחלת, אלא הנעת העם לפעולה רוחנית דחופה. בפסוק יב מתרחש המעבר החד והמפתיע ביותר בנבואה: 'וגם עתה... שובו עדי בכל לבבכם'. הנביא תובע מהעם להמיר את הטקסיות החיצונית המקובלת באבלות קדמונית – קריעת הבגדים – בפעולה פנימית, פסיכולוגית ורוחנית עמוקה: 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'. דרישה זו מציבה אלטרנטיבה מוסרית לדת הפולחנית היבשה, ומבהירה כי הטקס החיצוני חסר ערך ללא מהות פנימית של כנות וחרטה. יואל מעגן את הקריאה הזו באמונה באופיו הרחום של האל, תוך ציטוט מודע של שלוש עשרה מידות הרחמים מספר שמות, ומזכיר כי האל 'ניחם על הרעה' וחפץ בחיים ובתיקון ולא בחורבן. ההתגייסות הנדרשת היא מוחלטת וקולקטיבית, ואינה מותירה מקום לאדישות. הניגוד הקיצוני בין 'עוללים ויונקי שדיים' לבין 'חתן וכלה' מדגיש כי בעת משבר קיומי, אין איש הפטור מאחריות וממעורבות, ואפילו השמחה האישית הגדולה ביותר נסוגה בפני הצרכים הרוחניים של הכלל. תפילת הכהנים בין האולם למזבח מתמקדת בטיעון של מניעת חילול השם וחרפה בקרב הגויים ('למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם'), טיעון המניע את המהפך האלוהי ואת המעבר ממידת הדין למידת הרחמים. החצי השני של הפרק (פסוקים יח-כז) הוא מענה ישיר ותמונת ראי מושלמת לתשובת העם. האל פועל מתוך 'קנאה' לארצו ו'חמלה' על עמו, והתיקון מוצג כהיפוך קוסמי וחקלאי מוחלט של החורבן הקודם. האויב הצפוני (הארבה) מורחק ומודח אל המדבר והים, הגשמים המיוחלים (היורה והמלקוש) יורדים בצדקה ובזמן, והאדמה והבהמות, שהיו שותפות מלאות לסבל ולצמא, נקראות כעת לשמוח ולגיל בברכת האל. הבטחת הפיצוי המפעימה ('ושילמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה') מבטאת תפיסה עמוקה של צדק מאחה וחסד אלוהי המשתרע מעבר לעצם הסליחה הפורמלית. השיקום אינו רק כלכלי אלא בעיקרו רוחני, ומגיע לשיאו בחידוש הברית ובידיעה האינטימית של נוכחות האל בקרב ישראל, המבטיחה כי העם לא יבוש לעולם.
- הבחנה בין מראית עין למהות פנימיתבמערכות יחסים מודרניות, קל מאוד להסתפק במחוות חיצוניות – מתנות יקרות, פוסטים מפרגנים ברשתות החברתיות או התנצלויות שטחיות. הלקח של 'קרעו לבבכם ואל בגדיכם' קורא לנו להשקיע בעבודה הפנימית הקשה של הקשבה אמיתית, שינוי דפוסי התנהגות פוגעניים ונוכחות רגשית כנה, שהם הבסיס היחיד לשיקום קשרים פגועים.
- גיוס קהילתי ואחריות משותפת בעת משברכאשר ארגון, קהילה או משפחה נקלעים למשבר קשה, הנטייה הטבעית היא לעיתים להתכנס פנימה או להטיל את האחריות על המנהיגים. הפרק מלמד שהתגברות על משבר דורשת התגייסות קולקטיבית של כל השותפים, מקטן ועד גדול, תוך השהיית אינטרסים אישיים (כמו החתן והכלה היוצאים מחופתם) לטובת מאמץ משותף לתיקון.
- שיקום ופיצוי מעבר לסליחה פורמליתכאשר אנו סולחים למישהו שפגע בנו, או כאשר אנו מבקשים סליחה, לעיתים אנו מסתפקים בהפסקת העוינות. ההבטחה האלוהית 'ושילמתי לכם את השנים' מציעה מודל גבוה יותר: שאיפה לשיקום אקטיבי, להחזרת השפע והאמון, ולפיצוי על הנזק שנגרם, כדי להצמיח מתוך השבר מציאות טובה וחזקה יותר משהייתה לפניו.
הפרק מעלה מתח פילוסופי מורכב בין חוקי הטבע הסיבתיים לבין המוסר האנושי. מצד אחד, פלישת הארבה והבצורת מתוארות כתופעות טבע הרסניות ובלתי נשלטות. מצד שני, הנביא קושר ביניהן לבין מצבו הרוחני של העם וטוען ששינוי מוסרי פנימי יכול להשפיע על המערכת האקולוגית ולהביא לגשמי ברכה. מתח זה מעורר שאלה נצחית: האם יש קשר בין ההתנהגות המוסרית של האנושות לבין גורלה הפיזי בעולם, או שמא מדובר בשתי מערכות נפרדות הפועלות במקביל ללא זיקה הדדית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי־בָא יוֹם־יְהוָה כִּי קָרוֹב׃
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר׃
לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ׃
כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן׃
כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה׃
מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר׃
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם׃
וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ׃
בָּעִיר יָשֹׁקּוּ בַּחוֹמָה יְרֻצוּן בַּבָּתִּים יַעֲלוּ בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב׃
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם׃
וַיהוָה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָדוֹל יוֹם־יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ׃
וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יְהוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד׃
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃
מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃
אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל־עַמֶּךָ וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם׃
וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ׃
וַיַּעַן יְהוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם׃
וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת׃
אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי־הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת׃
אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם׃
וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן׃
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר׃
וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם׃
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃
וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃