יהושע · פרק ט״ו
טופוגרפיה, התיישבות וריאליזם פוליטי: נחלת שבט יהודה
וַתֹּאמֶר תְּנָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת׃
פסוק יטעַכְסָה והמעיין הסודי
הלילה נפתח מפה גדולה של ארץ יפה ורחבה. אנשי שבט יהודה מצאו בה מקום לבנות בו בתים, לנטוע כרמים ולרעות צאן. בתוך כל השדות הגדולים האלה חי איש אמיץ וטוב בשם כָּלֵב, והייתה לו בת חכמה שקראו לה עַכְסָה. יום אחד נתן כלב לבתו חלקת אדמה גדולה ומוארת בדרום. עכסה רכבה על חמורה, הביטה בשדות הצהובים והבינה שפרחים ועצים אינם יכולים לגדול בלי מים זכים. היא עצרה ליד אביה ואמרה לו ברוך: 'אבא יקר, תן לי בבקשה גם מעיינות מים'. כלב חייך באהבה, ונתן לה מעיינות שפיכו בשקט מים קרירים וצלולים, מלמעלה ועד למטה, והשדה כולו התמלא ירוק וריח של פריחה. ועכשיו, כשהמעיין שקט והלילה ירד, הגיע הזמן לעצום עיניים ולנוח.
הפסוק מלמד אותנו לתת לילדינו לא רק מרחב ועצמאות, אלא גם את הכלים והמשאבים החיוניים שיאפשרו להם לפרוח בו.
הסיפור של עכסה הוא הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילדים על היכולת לבטא צרכים ורגשות. לפעמים ילדים חוששים לבקש עזרה או מתביישים לומר שמשהו חסר להם. עכסה מלמדת אותנו שאפשר ורצוי לפנות להורים או לדמויות משמעותיות בביטחון, מתוך ידיעה שהבקשה תתקבל בהקשבה ובאהבה. תוכלו לשאול את הילד בעדינות אם יש משהו שהוא זקוק לו מכם כעת כדי להרגיש בטוח ורגוע.
- למה לדעתך היה לעכסה כל כך חשוב לבקש מים ולא רק להסתפק באדמה?
- איך אתה מרגיש כשאתה מבקש ממני עזרה במשהו שקשה לך לעשות לבד?
- אם היית יכול לבקש עכשיו משאלה אחת קטנה לחדר שלך, מה היית מבקש?
המתנה המיוחדת של עַכְסָה
דמיינו שאתם פותחים מפה ענקית עם הרים, עמקים ונחלים זוהרים. אנשי שבט יהודה מקבלים בפרק הזה את השטח הענק שלהם בארץ. בתוך המרחב היפה הזה מגיע המנהיג האמיץ כָּלֵב אל העיר חברון ומקים בה את ביתו. לבתו קוראים עַכְסָה. כאשר אביה נותן לה חלקת אדמה באזור הנגב החם, היא לא מתביישת. היא רוכבת על חמור, נעצרת ומבקשת ממנו מתנה חשובה מכולן: מעיינות של מים זכים! כלב מחייך באהבה ונותן לה גם מעיינות עליונים וגם מעיינות תחתונים, כדי שהשדות שלה יפרחו בירוק. אבל איזה שבט יהיה הבא בתור לקבל את נחלתו בארץ? בפרק הבא נגלה!
עכסה ביקשה מאביה כלב מעיינות של מים כדי שהשדה החדש שלה לא יהיה יבש, והוא שמח לתת לה שפע של מים זכים.
בפרק הזה נזכרות יותר ממאה ערים שונות שהשתייכו לשבט יהודה, מהנגב שבדרום ועד ירושלים שבצפון!
שבט יהודה כבר קיבל את אדמתו, אך מה יקרה כאשר בני יוסף יבואו לבקש את חלקם?
הנחלה הגדולה ויוזמת המים
שבט יהודה מקבל את הנחלה המרכזית והגדולה ביותר: מים המלח במזרח, דרך הנגב ומעלה עקרבים בדרום, ועד חוף הים התיכון במערב וגבול ירושלים בצפון. הפרק מפרט עשרות שמות של ערים ומבצרים בארבעה אזורים שונים. בתוך התיאור הגיאוגרפי מתרחש אירוע אישי מרתק: כלב בן יפונה מוריש את ענקי חברון, ומציע את בתו עכסה לאישה למי שיכבוש את העיר דביר. עתניאל בן קנז מרים את הכפפה וכובש את העיר. עכסה, שמקבלת קרקע יבשה בדרום, מבינה מיד שקרקע בלי מים אינה שווה דבר. בביטחון עצמי היא יורדת מהחמור ומבקשת מאביה מקורות מים. כלב נענה ברצון ומעניק לה מעיינות שופעים. בסוף הפרק מודגש כי אנשי יהודה לא הצליחו לגרש את היבוסים מירושלים, והם המשיכו לגור יחד.
עכסה מראה שלא מספיק לקבל שטח ריק; צריך יוזמה ואומץ לבקש את המשאבים שבאמת יאפשרו לך להצליח.
קיבלתם הזדמנות, תפקיד חדש או פרויקט גדול? אל תסתפקו רק בכותרת. בדקו מיד מהם הכלים המעשיים שחסרים לכם להצלחה ובקשו אותם בלי להסס.
זה כמו לקבל במתנה מחשב עריכה מתקדם ביותר, אבל בלי חיבור לחשמל או בלי תוכנות עבודה מתאימות: בלי התשתית שתפעיל אותו, המכשיר כולו חסר תועלת.
גבולות של אימפריה ושתי גולות מים
הפרק משרטט את גבולותיה של הנחלה המשמעותית ביותר בהתנחלות השבטים – נחלת בני יהודה. הטקסט מגדיר במדויק את המרחב הגיאוגרפי: מים המלח ומדבר צין בדרום, דרך גיא בן הינום בפאתי ירושלים, ועד לחוף הים התיכון. בתוך המרחב הזה מתוארת ההתיישבות של כלב בן יפונה בחברון, לאחר שהכניע את צאצאי הענקים ששלטו בה. כדי להשלים את ההשתלטות על האזור, כלב מבטיח את בתו עכסה למי שיכבוש את דביר. עתניאל בן קנז מנצח במשימה ונושא את עכסה. כאן נכנס סיפור מפתיע על יוזמה ועמידה על העקרונות: עכסה רוכבת אל אביה, יורדת מהחמור וטוענת כי אדמת הנגב שקיבלה אינה יכולה לשמש בית אמיתי ללא מקורות מים. כלב מקבל את עמדתה ומעניק לה מעיינות עליונים ותחתונים. בהמשך נפרסות רשימות ארוכות של ערי יהודה לפי מחוזות גיאוגרפיים, כשהפרק נחתם בהערה ריאליסטית: אנשי יהודה לא יכלו להוריש את היבוסים שישבו בירושלים, והם נותרו לשבת זה לצד זה.
עכסה בת כלב מבינה שאדמה בנגב ללא מקורות מים חיים תישאר שוממת, ולכן היא פונה באומץ לאביה ומבקשת מעיינות שיאפשרו חיים וקיום ממשי. הפסוק הזה מהווה את הלב האנושי והמעשי של הפרק: בתוך רשימות גיאוגרפיות ארוכות וכיבושים צבאיים, הוא מלמד שנחלה איננה רק קווי גבול על גבי מפה, אלא היכולת להבטיח את התנאים הבסיסיים המאפשרים התיישבות, צמיחה ושגשוג לדורות הבאים.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הזה בפעם הראשונה, קל לטבוע ברשימות האינסופיות של שמות מקומות וגבולות. אבל כשעוצרים להתבונן במה שקורה בין השורות, מגלים מעבר חד ומכוון מהתמונה הכללית של מפות ופוליטיקה אל הרגעים האנושיים שמפיחים במפה הזו חיים. שבט יהודה מקבל חבל ארץ אדיר ממדים, הכולל את מדבר יהודה, הרי חברון, השפלה ומישור החוף. אולם הבעלות על השטח אינה מתממשת רק באמצעות הגרלה או הצהרות חגיגיות, אלא דורשת התמודדות מעשית בשטח. המפגש בין כלב לעכסה בתו מאיר בדיוק את הפער הזה. כלב פועל לפי הקודים הישנים של אומץ צבאי, אך בתו מביאה איתה מבט של קיימות ועתיד. היא מבינה שחבל ארץ בדרום ללא מים הוא מלכודת של שממה. האופן שבו היא ניגשת אליו אינו בתלונות או בכעס, אלא בפנייה ברורה, מנומקת וישירה. המונח 'גֻּלֹּת מַיִם' מתייחס למאגרי מים טבעיים או מעיינות הנובעים במדרונות, וכאשר כלב נענה לה ונותן לה מעיינות עליונים ותחתונים, הוא מאשר את הראייה המפוכחת שלה. לצד זה, סיום הפרק מזכיר נקודה היסטורית מרתקת: למרות העוצמה של שבט יהודה, העיר ירושלים – שנשלטה בידי היבוסים – נותרה מובלעת עצמאית שהשבט לא יכול היה לכבוש באותה תקופה. המקרא אינו מטייח את חוסר היכולת הזו ומציג מציאות מורכבת של חיים משותפים כורח המציאות. השילוב הזה שבין שרטוט הגבולות, יוזמת החיים של עכסה והגבולות הבלתי גמורים בירושלים הופך את הפרק לתמונה חיה ומציאותית של בניית חברה מאפס.
אם הייתם מקבלים הזדמנות גדולה אך מגלים שהיא חסרת תנאים בסיסיים, האם הייתם מוותרים עליה או נלחמים כדי להשיג את המשאבים החסרים?
טופוגרפיה, התיישבות וריאליזם פוליטי: נחלת שבט יהודה
הפרק מתעד את חלוקת הארץ לשבט יהודה, השבט הראשון שמקבל את נחלתו ממערב לירדן. התיאור נפתח בתיחום ארבעת גבולותיו של השבט: הגבול הדרומי יוצא מקצה ים המלח, עובר דרך מעלה עקרבים וקדש ברנע עד לנחל מצרים; הגבול המזרחי נשען על ים המלח עד שפך הירדן; הגבול הצפוני חולף בעמק עכור, גיא בן הינום מדרום לירושלים, ממשיך דרך קריית יערים ויורד אל בית שמש ויבנאל; והגבול המערבי הוא חוף הים התיכון. בתוך המרחב הזה מקבל כלב בן יפונה את חברון ומגרש מתוכה את שלושת ילידי הענק. כלב מציע את בתו עכסה למי שילכוד את קריית ספר, ועתניאל בן קנז עומד במשימה ונושא אותה. עכסה פונה לאביה בבקשה מעשית: מאחר שקיבלה אדמת נגב יבשה, היא דורשת מקורות מים, וכלב מעניק לה את גולות המים העליונות והתחתונות. יתרת הפרק מוקדשת לקטלוג מפורט של ערי יהודה לפי חבלי ארץ – הנגב, השפלה, ההר והמדבר – ומסתיימת בציון העובדה שבני יהודה לא יכלו להוריש את תושבי ירושלים היבוסים, שהמשיכו להתגורר לצידם.
עכסה בת כלב מבינה שאדמה בנגב ללא מקורות מים חיים תישאר שוממת, ולכן היא פונה באומץ לאביה ומבקשת מעיינות שיאפשרו חיים וקיום ממשי. הפסוק הזה מהווה את הלב האנושי והמעשי של הפרק: בתוך רשימות גיאוגרפיות ארוכות וכיבושים צבאיים, הוא מלמד שנחלה איננה רק קווי גבול על גבי מפה, אלא היכולת להבטיח את התנאים הבסיסיים המאפשרים התיישבות, צמיחה ושגשוג לדורות הבאים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק טו בספר יהושע נראה במבט ראשון כטקסט ארכיוני-מנהלי מובהק, מעין קדסטר מקראי המשרטט את גבולות שבט יהודה וממפה את עריו. אולם קריאה צמודה חושפת יצירה בעלת עומק היסטורי, מבנה גיאוגרפי הדוק ומטען תיאולוגי ומוסרי רב-שכבות. מבנה הפרק נע מתנועה היקפית רחבה של קווי הגבול החיצוניים אל פנים הטריטוריה, תוך חלוקה מדויקת לארבעה אזורים אקולוגיים מובחנים: הנגב הצחיח, השפלה הפורייה, גב ההר המוגן, ומדבר יהודה הצופה אל ים המלח. רשימה זו איננה רק תיאור פיזי, אלא מעשה של כינון זהות לאומית המעגן את ישיבת העם בתוך נוף קונקרטי.
בתוך הפריסה הגיאוגרפית הזו מושתל הסיפור על כלב, עתניאל ועכסה, המהווה מוקד דרמטי וספרותי מכריע. כלב, איש המעשה מדור המדבר, מוריש את בני הענק וממשיך לתפקד כסמל לנחישות ואמונה בלתי מתפשרת. הצעתו לתת את עכסה למי שילכוד את קריית ספר (דביר) נשענת על מודל פטריארכלי מוכר, אך עכסה עצמה הופכת מסובייקט פאסיבי לדמות מופת של יוזמה עצמאית. ירידתה מן החמור איננה רק מחווה של כבוד אלא פעולה דרמטית שתופסת את תשומת ליבו של אביה. טיעונה של עכסה הוא מופת של פיכחון ריאליסטי: 'כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם'. היא אינה דוחה את המתנה שקיבלה, אלא מסבירה שאדמה ללא מקורות חיים איננה ברכה אלא נטל. היענותו של כלב, המעניק לה מעיינות כפולים – עליונים ותחתונים – מעניקה תוקף לעמדתה ומציגה מודל של מנהיגות קשובה היודעת לחלק משאבים באופן בר-קיימא.
הפרק מסתיים בדיסוננס חריף ובקול ריאליסטי צורם: 'וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם'. הטקסט המקראי אינו מטשטש את מגבלות הכוח הצבאי ואת הפער שבין החזון האידיאלי לבין המציאות הפוליטית בשטח. ירושלים נותרת מובלעת זרה בלב נחלת יהודה ובנימין, עובדה שתלווה את ההיסטוריה הישראלית עד לימי דוד המלך. סיום זה מעקר כל נימה של שכרון כוח או ניצחון מוחלט: ההתנחלות מתוארת כתהליך חלקי, שברירי ומורכב, שבו אידיאלים פוגשים את קשיי הקיום היומיומיים ואת הצורך בהסתגלות למציאות בלתי מושלמת.
- הבטחה או מעמד חסרי ערך ללא המשאבים החיוניים למימושם.בעולם העבודה או בהובלת פרויקט, קבלת קידום לתפקיד ניהולי בכיר ללא תקציב, סמכויות ביצוע או כוח אדם מתאים היא מלכודת. כמו עכסה שדרשה מים לנחלת הנגב, על האדם לעמוד על התנאים התפעוליים המהותיים הנדרשים לו, ולא להתפתות למעמד ריק מתוכן שיוביל לכישלון בלתי נמנע.
- יוזמה מנומקת מתוך שטח הפעולה גוברת על תכנון מופשט שנקבע מרחוק.כאשר עובד, שותף או בן זוג מזהה פער בין התוכנית המקורית למתרחש בשטח, מחובתו להציף את הבעיה באופן בהיר ולא פסיבי. הצגת הטיעון בצורה מכבדת אך תקיפה, תוך הגדרת הצורך המדויק, מאפשרת לשנות את חלוקת המשאבים לטובת המערכת כולה.
- הכרה בכך שלא כל מטרה ניתנת להשגה מידית מונעת שחיקה ומאפשרת התמקדות במה שבר-קיימא.העובדה שיהודה לא יכול היה לכבוש את ירושלים מלמדת על הצורך להשלים לעיתים עם יעדים בלתי מושגים בטווח הקצר. במקום לשחוק כוחות במאבקים חסרי תוחלת, יש לבסס את האחיזה במה שכבר הושג, לייצב את התשתיות הקיימות, ולהמתין לתנאים הבשלים לשינוי.
המתח המובנה בין שלמות החזון לבין מגבלות המציאות: הפרק פותח בשרטוט גבולות רחבים וכוללים של הבטחה גדולה, אך נחתם במציאות פרגמטית של מובלעות יבוסיות ופשרה טריטוריאלית. האם השלמה עם אי-שלמות היא כניעה לחולשה, או שמא זוהי פסגת החוכמה המדינית והקיומית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר־צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָֽן׃
וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן־הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶֽגְבָּה׃
וְיָצָא אֶל־מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָֽעָה׃
וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם (והיה) [וְהָיוּ] תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה־יִֽהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶֽגֶב׃
וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד־קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּֽן׃
וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חׇגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן־רְאוּבֵֽן׃
וְעָלָה הַגְּבוּל ׀ דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל־הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר־נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל־מֵי־עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל־עֵין רֹגֵֽל׃
וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן־הִנֹּם אֶל־כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל־רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי גֵֽי־הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק־רְפָאִים צָפֽוֹנָה׃
וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל־מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל־עָרֵי הַר־עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִֽים׃
וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל־הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל־כֶּתֶף הַר־יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּֽית־שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָֽה׃
וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר־הַֽבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָֽמָּה׃
וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵֽי־יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
וּלְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵֽי־יְהוּדָה אֶל־פִּי יְהוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת־קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרֽוֹן׃
וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת־שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָֽק׃
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל־יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם־דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת־סֵֽפֶר׃
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּֽׁה׃
וַֽיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּֽׁה׃
וַיְהִי ׀ בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת־אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּֽאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּֽךְ׃
וַתֹּאמֶר תְּנָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּֽוֹת׃
זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵֽי־יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
וַיִּֽהְיוּ הֶֽעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵֽי־יְהוּדָה אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגֽוּר׃
וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָֽה׃
וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָֽן׃
זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלֽוֹת׃
וְחָצוֹר ׀ חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצֽוֹר׃
אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָֽה׃
וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּֽלֶט׃
וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָֽה׃
בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָֽצֶם׃
וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחׇרְמָֽה׃
וְצִֽקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּֽה׃
וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כׇּל־עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְחַצְרֵיהֶֽן׃
בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצׇרְעָה וְאַשְׁנָֽה׃
וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָֽם׃
יַרְמוּת וַֽעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָֽה׃
וְשַׁעֲרַיִם וַֽעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶֽן׃
צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל־גָּֽד׃
וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיׇקְתְאֵֽל׃
לָכִישׁ וּבׇצְקַת וְעֶגְלֽוֹן׃
וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִֽישׁ׃
וּגְדֵרוֹת בֵּית־דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶֽן׃
לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָֽׁן׃
וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִֽיב׃
וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָֽרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶֽן׃
עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶֽיהָ׃
מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר־עַל־יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶֽן׃
אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד־נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם (הגבול) [הַגָּדוֹל] וּגְבֽוּל׃
וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹֽה׃
וְדַנָּה וְקִרְיַת־סַנָּה הִיא דְבִֽר׃
וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִֽים׃
וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶֽן׃
אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָֽן׃
(וינים) [וְיָנוּם] וּבֵית־תַּפּוּחַ וַאֲפֵֽקָה׃
וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶֽן׃
מָעוֹן ׀ כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּֽה׃
וְיִזְרְעֶאל וְיׇקְדְעָם וְזָנֽוֹחַ׃
הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶֽן׃
חַלְחוּל בֵּֽית־צוּר וּגְדֽוֹר׃
וּמַעֲרָת וּבֵית־עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶֽן׃
קִרְיַת־בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶֽן׃
בַּמִּדְבָּר בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָֽה׃
וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר־הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶֽן׃
וְאֶת־הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא־[יָכְלוּ] (יוכלו) בְנֵי־יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה׃