חבקוק · פרק ג׳
אמונה מעבר לחורבן: המהפך הרוחני בתפילת חבקוק
יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי׃
פסוק יטחבקוק והאיילה המדלגת אל השמיים
הלילה נספר על נביא מיוחד במינו ושמו חבקוק. חבקוק חי לפני שנים רבות, ויום אחד הוא הרגיש דאגה קלה בליבו. הוא הביט סביבו וראה שהשדות יבשים, שאין פירות מתוקים על העצים ושהרפתות ריקות. אבל במקום להצטער, חבקוק החליט לעצום את עיניו ולשאת תפילה חמה לאלוהים. הוא נזכר כמה אלוהים גדול, חזק ושומר על כולנו באהבה. פתאום, חבקוק הרגיש איך הלב שלו מתמלא בשמחה עצומה ובאור גדול! הוא הרגיש חזק וקל, ממש כמו איילה זריזה שיכולה לדלג בקלות ובבטחה על פני הסלעים הכי גבוהים בהר בלי ליפול בכלל. חבקוק ידע שאפילו כשיש ימים קצת פחות קלים, אלוהים תמיד איתנו, נותן לנו כוח ושומר עלינו חזקים ושמחים.
הפסוק הזה מלמד אותנו שאמונה וביטחון מעניקים לילדים חוסן פנימי ויכולת להתגבר על מכשולים קשים, בדיוק כמו איילה שמטפסת בבטחה על הרים.
הסיפור של חבקוק מציע כלי חינוכי נפלא לפיתוח חוסן נפשי אצל ילדים. חבקוק מלמד אותנו שלפעמים ישנם ימים מאתגרים שבהם דברים לא מסתדרים כפי שרצינו – אולי משחק שנשבר או חבר שהכעיס. במקום לשקוע בתוך העצב, אנו יכולים ללמד את הילד לעצור, לנשום עמוק, ולמצוא את נקודות האור והכוח הפנימיות שלו. עודדו את הילד לחשוב על הדברים הטובים שיש לו ועל היכולת שלו להתגבר, בדיוק כמו האיילה שמטפסת בבטחה על ההר.
- אם היית יכול להיות חיה חזקה וזריזה כמו האיילה, לאן היית רוצה לדלג?
- מה עוזר לך להרגיש שמח וחזק בלב גם כשמשהו קטן לא מצליח לך?
- על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה להגיד תודה לפני שאתה נרדם?
חבקוק והאיילה המדלגת אל האור
דמיין שאתה עומד על הר גבוה, והרוח נושבת חזק-חזק. פעם אחת חי נביא ושמו חבקוק. הוא ראה שהשדות יבשים, שאין תאנים מתוקות על העצים ואין כבשים ברפתות. חבקוק הרגיש פחד קטן בלב, אבל אז הוא עצם את עיניו והתפלל לה'. הוא נזכר כמה אלוהים גדול, חזק ומלא באור זוהר שמגרש את החושך. פתאום, הפחד של חבקוק נעלם ובמקומו נכנסה שמחה גדולה! הוא הרגיש חזק וקל כמו איילה זריזה שמדלגת בקלות ובבטחה על סלעים גבוהים. חבקוק הבין שאפילו כשיש ימים קצת קשים, אלוהים תמיד שומר עלינו וממלא את ליבנו בתקווה ובשמחה גדולה. מה יקרה כשנפתח את הלב לאור?
אלוהים נותן לי כוח חזק בלב, כמו איילה מהירה שיכולה לרוץ ולדלג בקלות על ההרים הכי גבוהים בלי ליפול.
האם ידעת שחבקוק מדמה את האמונה שלו לאיילה? איילות הן חיות מדהימות שיכולות לרוץ על מצוקים תלולים מאוד בלי להחליק אפילו פעם אחת!
בספר הבא נגלה נביאים נוספים שיעזרו לנו למצוא כוח ואור ברגעים הכי מפתיעים!
חבקוק פרק ג: לגלות את הכוח הפנימי כששום דבר לא עובד
הנביא חבקוק חי בתקופה קשה ומפחידה שבה האויבים איימו להחריב את הכל. בפרק הזה הוא נושא תפילה מיוחדת ומרגשת. בהתחלה הוא מתאר בדמיונו את כוחו העצום של אלוהים, שמזעזע את ההרים, מרעיד את הימים ומאיר את השמיים בברקים וחצים של אור. חבקוק ממש רועד מרוב פחד מהעוצמה הזו וממה שעומד לקרות. הוא מתאר מצב נורא שבו השדות מתייבשים, אין ענבים בכרמים ואין בקר ברפתות – חורבן מוחלט. אבל אז קורה משהו מדהים: במקום להתייאש, חבקוק בוחר לשמוח ולבטוח באלוהים. הוא מבין שהכוח האמיתי שלו לא תלוי במה שיש לו בכיס או במקרר, אלא באמונה החזקה שבלב שלו, שנותנת לו יציבות כמו של איילה שמטפסת על הרים תלולים.
גם כשהכל מסביב נראה קשה ומפחיד, האמונה נותנת לנו כוח פנימי חזק ויציבות, כמו איילה שמדלגת בקלות על סלעים גבוהים.
כשאתם מרגישים שהכל קורס סביבכם – מבחן שנכשלתם בו, ריב עם חבר ומצב רוח ברצפה – אל תסתכלו רק על מה שרע כרגע. תעצרו, תנשמו עמוק, ותזכירו לעצמכם את החוזקות שלכם ואת האנשים שאוהבים אתכם. זה הדלק שיעזור לכם לקום מחדש.
זה כמו להתכונן למשחק כדורגל חשוב או להופעה, ולגלות שחצי מהציוד אבד והגשם מתחיל לרדת. במקום לוותר ולבכות, אתם מחליטים לעלות למגרש עם חיוך, לשחק בכל הכוח וליהנות מהרגע למרות הכל.
לרקוד על הצוקים: הבחירה המטורפת של חבקוק
הנביא חבקוק מוצא את עצמו בנקודת שפל היסטורית קשה במיוחד. העם שלו עומד בפני חורבן קרוב מידי הבבלים, והטבע עצמו נראה כאילו הוא פונה נגדם. בפרק ג', שהוא תפילה ושיר נשגב, חבקוק מתאר חזון עוצמתי ומפחיד של כוח אלוהי שמרעיד את היבשות, מבקע נהרות ומחשיך את השמש והירח. הגוף של חבקוק רועד פיזית מרוב פחד מהעתיד המאיים לבוא. הוא מצייר תמונה קודרת של קריסה כלכלית וחקלאית מוחלטת בארץ: אין תאנים על העצים, אין ענבים בכרמים, הזיתים מכזבים והרפתות ריקות לחלוטין מצאן ובקר. אבל ברגע הכי חשוך ומפחיד הזה, חבקוק מקבל החלטה מפתיעה ומעוררת השראה. הוא בוחר לא לשקוע בדיכאון או בייאוש, אלא לשמוח ולרקוד. הוא מבין שהאמונה שלו באלוהים היא לא עסקה של 'תן וקבל' חומרית, אלא עוגן פנימי עמוק שמעניק לו כוח ויציבות מוחלטת, בדיוק כמו של איילה המדלגת בבטחה על צוקים מסוכנים. הוא מגלה שהשמחה האמיתית נובעת מבפנים, מהחיבור שלו למקור החיים, ולא מהנסיבות הזמניות שמסביבו.
פסוק זה חותם את תפילתו הנשגבת של חבקוק ומבטא את תמצית האמונה היהודית ברגעי משבר. הנביא, הניצב מול פני חורבן חקלאי וכלכלי מוחלט, אינו שוקע בייאוש אלא מוצא בתוכו כוח רוחני עצום. הוא מדמה את עצמו לאיילה קלת רגליים המדלגת בקלות ובבטחה על פני צוקים תלולים ומסוכנים. ה' הוא מקור כוחו הפנימי, המאפשר לו להתעלות מעל המציאות הקשה ולצעוד בביטחון גם בנתיבים הצרים והמאתגרים ביותר של החיים.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק השלישי של חבקוק הוא בעצם שיר תפילה סוער, שמרגיש לפעמים כמו פסקול של סרט אקשן קולנועי ענק. חבקוק מתחיל בבקשה פשוטה ואנושית: 'ברוגז רחם תזכור' – הוא מבין שהולך להיות קשה, והבבלים עומדים להחריב את הארץ, אבל הוא מבקש מאלוהים לשמור על מידת הרחמים בתוך הכעס והחורבן. מכאן, השיר עובר לתיאור מדהים של התגלות אלוהית קדמונית. אלוהים מתואר כמי שמגיע מאזור תימן והר פארן באור מסנוור, והטבע כולו יוצא מאיזון מול הנוכחות שלו: הרים עתיקים מתפוצצים, גבעות שוקעות, נהרות נבקעים בארץ, והים משמיע קול זעקה עצום ומניף את גליו לשמיים. הדימויים הדרמטיים האלה של חצים, ברקים ומרכבות ישועה לא נועדו רק להפחיד, אלא להזכיר לחבקוק ולנו שיש כוח עצום שמנהל את העולם, כוח שיכול להביא ישועה וסדר גם מתוך הכאוס המוחלט. מה שבאמת מדהים בפרק הזה הוא המעבר החד מהרעש הקוסמי הגדול אל השקט והפחד האישי של הנביא. חבקוק מודה בכנות שהבטן שלו רועדת והשפתיים שלו פיזית רוטטות מרוב פחד מהאסון המתקרב. הוא מביט סביבו ורואה שממה חקלאית מוחלטת: אין תאנים על העצים, אין ענבים בכרמים, הזיתים מכזבים והרפתות ריקות לחלוטין מצאן ובקר. במצב כזה של קריסה כלכלית וקיומית, רוב האנשים היו מרימים ידיים, שוקעים בייאוש או כועסים על העולם. אבל חבקוק עושה מהפך מחשבתי מדהים. הוא מבין שהחוסן שלו לא תלוי בנסיבות החיצוניות. השמחה שלו היא בחירה אקטיבית. כשהוא מכריז 'ואני בה' אעלוזה', הוא בעצם אומר: 'האויב יכול לקחת לי את האוכל, את היבול ואת הביטחון הפיזי, אבל הוא לא יכול לקחת לי את החופש לבחור באמונה ובתקווה'. הדימוי המפורסם של 'רגלי איילות' בסוף הפרק מסכם את זה בצורה מושלמת. האיילה לא משנה את המבנה של ההר התלול והמסוכן, והיא לא משטחת את הצוקים. במקום זה, היא משתמשת ברגליים הייחודיות שלה כדי לרוץ ולדלג עליהם בבטחה. חבקוק מלמד אותנו שהאמונה והחוסן הפנימי הם הרגליים הרוחניות שמאפשרות לנו לטפס על הצוקים הכי מפחידים של החיים שלנו בלי ליפול, ולמצוא יציבות דווקא כשהקרקע רועדת.
אם הייתם חווים כישלון ענק שבו הכל נהרס, מה היה הדבר האחד שהייתם נאחזים בו כדי לא לאבד תקווה?
אמונה מעבר לחורבן: המהפך הרוחני בתפילת חבקוק
פרק ג' של ספר חבקוק נפתח בכותרת 'תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות', והוא מהווה את שיאו הדרמטי והפיוטי של הספר כולו. הנביא חבקוק, הניצב בפני האיום הבבלי הממשמש ובא וחורבנה הצפוי של ממלכת יהודה, נושא תפילה נשגבת המשלבת פחד קיומי עמוק עם ביטחון רוחני מוחלט. הוא פותח בבקשה נרגשת מאלוהים לגלות רחמים גם בעת כעס ומשפט. בהמשך התפילה, חבקוק מתאר חזון קוסמי מרהיב של התגלות אלוהית, שבה ה' מופיע כלוחם גיבור המרעיד את הארץ, מבקע נהרות, ומזעזע את ההרים והימים כדי להושיע את עמו ואת משיחו. למשמע החזון הנורא והמפואר הזה, חבקוק מתאר את חרדתו הפיזית העמוקה ואת רעידת גופו. אולם, דווקא מתוך נקודת השפל הזו, ולמרות הציפייה לקריסה חקלאית וכלכלית קשה – שבה התאנה לא תפרח, הגפנים והזיתים יכזיבו, והמכלאות יתרוקנו מצאן ובקר – הנביא מגיע לדרגת אמונה עילאית ובלתי תלויה בדבר. הוא מצהיר כי ימשיך לעלוז ולשמוח בה' מושיעו, המעניק לו כוח ויציבות פנימית כרגלי איילות המדלגות בבטחה על במותי הארץ ותלמיה הצרים.
פסוק זה חותם את תפילתו הנשגבת של חבקוק ומבטא את תמצית האמונה היהודית ברגעי משבר. הנביא, הניצב מול פני חורבן חקלאי וכלכלי מוחלט, אינו שוקע בייאוש אלא מוצא בתוכו כוח רוחני עצום. הוא מדמה את עצמו לאיילה קלת רגליים המדלגת בקלות ובבטחה על פני צוקים תלולים ומסוכנים. ה' הוא מקור כוחו הפנימי, המאפשר לו להתעלות מעל המציאות הקשה ולצעוד בביטחון גם בנתיבים הצרים והמאתגרים ביותר של החיים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ג' בספר חבקוק הוא אחת היצירות השיריות הנשגבות והמורכבות ביותר במקרא. הפרק מעוצב כתפילה המלווה בהנחיות מוזיקליות ייחודיות ('על שגיונות', 'למנצח בנגינותי'), המעידות על אופייה הליטורגי והרגשי העז. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק משמש כמענה לתהיותיו הנוקבות של הנביא בפרקים הקודמים על אודות צדק אלוהי, שתיקת האל ושגשוגם של הרשעים הבבלים. כאן, חבקוק אינו מקבל תשובה תיאורטית או פילוסופית יבשה, אלא חווה חוויה דתית וקוסמית מעצבת המשנה את תפיסתו מן היסוד.
התפילה נפתחת בפנייה דרמטית ואינטימית: 'ה' שמעתי שמעך יראתי'. חבקוק מכיר בגדולת האל ובפועלו ההיסטורי, אך מתחנן: 'בקרב שנים חייהו... ברוגז רחם תזכור'. זוהי קריאה נואשת להחייאת מעשי הישועה ההיסטוריים של האל דווקא בתוך תקופת ה'רוגז' והחורבן הממשמש ובא על יהודה. מכאן פונה הנביא לתיאור תיאופניה (התגלות אלוהית) מפוארת המהדהדת מסורות עתיקות של שירת סיני, שירת דבורה וברכת משה. האל מופיע מתימן ומפארן, כבודו מכסה שמיים ותהילתו מלאה הארץ. האור האלוהי מתואר כ'נוגה כאור' עם 'קרניים מידו לו' – דימוי של קרני אור ועוצמה קורנת המייצגת את חביון עזו, המקום שבו נסתר כוחו האינסופי.
ההתגלות האלוהית אינה סטטית; היא אקטיבית ומחוללת שינוי דרמטי בטבע כולו. לפניו הולך 'דבר' ו'רשף' (מגפה ואש), והארץ כולה מזדעזעת מצעדיו: 'עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים, ויתפוצצו הררי עד'. התיאור הציורי של מרכבות הישועה הרוכבות על הים והנהרות, ושל השמש והירח העומדים דום בזבול (במקום מושבם בשמיים) לנוכח חצי האור וברק החנית של האל, מציג את ה' כאל לוחם קוסמי השולט באיתני הטבע. מטרת מלחמה זו אינה הרס לשם הרס, אלא 'לישע עמך, לישע את משיחך'. האל מוחץ את ראש בית הרשע ומפרק את יסודותיו עד הצוואר.
אולם, השיא הרוחני והפילוסופי של הפרק אינו טמון בכוחו הפיזי וההרסני של האל, אלא בתגובתו הנפשית של הנביא לחזון זה. למשמע קול ההתגלות והחורבן הקרב, חבקוק חווה זעזוע פיזי עמוק ומטלטל: 'ותרגז בטני... לקול צללו שפתי, יבוא רקב בעצמיי'. הוא אינו מתיימר להציג חזות של גיבור חסר פחד, אלא מכיר בפחד הקיומי האנושי. מיד לאחר מכן הוא מתאר את הקטסטרופה החקלאית האולטימטיבית: 'כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כיחש מעשה זית ושדמות לא עשה אוכל...'. בעולם העתיק, חורבן חקלאי כזה פירושו רעב, קריסה כלכלית ומוות פיזי.
דווקא בנקודה זו של חוסר אונים מוחלט ושממה קיומית, מתרחש המהפך האמוני הגדול ביותר במקרא: 'ואני בה' אעלוזה, אגילה באלוהי ישעי'. חבקוק מנתק לחלוטין את אמונתו ושמחתו מהתנאים החומריים והנסיבות החיצוניות. האמונה הופכת מבקשת שכר ותועלת לבחירה קיומית חופשית, עמוקה וטהורה. הוא חותם בדימוי המופלא: 'ה' אלוהים חילי, וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני'. האיילה אינה משנה את המבנה של ההר התלול והמסוכן, אך כפות רגליה הייחודיות מאפשרות לה לצעוד בבטחה על פי תהום ובמדרונות החלקלקים ביותר. כך גם האמונה אינה מבטלת את קשיי המציאות ואת האיומים החיצוניים, אלא מעניקה לאדם את החוסן הנפשי והרוחני להתעלות מעליהם ולצעוד בבטחה בנתיבי החיים הצרים והמאתגרים ביותר.
- חוסן רוחני מבוסס ניתוק מתועלת חומריתבעולם המודרני, קל מאוד להתנות את האושר והשקט הנפשי שלנו בהצלחות מדידות: גובה השכר, מעמד חברתי, או יציבות כלכלית. חבקוק מציע מודל של חוסן רדיקלי שבו האדם מוצא עוגן רוחני או ערכי פנימי שאינו תלוי בנסיבות החיצוניות. כאשר אנו מטפחים עולם פנימי עשיר וערכים מוצקים, אנו מסוגלים לשמור על שלווה ושמחה גם כאשר התנאים החיצוניים משתנים לרעה באופן קיצוני.
- מתן לגיטימציה לפחד כשלב בדרך לחוסןהנביא אינו נמנע מלתאר את רעידת גופו ואת הפחד המשתק שלו מפני האסון. הצעד הראשון להתמודדות עם משברים אינו הדחקה או הפגנת ביטחון עצמי מזויף, אלא קבלה והכרה ברגשות הפחד והחרדה. רק לאחר שחבקוק נותן מקום לחולשתו האנושית, הוא מסוגל לגייס את כוחות הנפש שלו ולבחור באמונה אקטיבית.
- פיתוח 'רגלי איילה' במקום בקשת דרך סלולהבמצבי לחץ ומשבר בעבודה או במערכות יחסים, אנו נוטים לייחל לכך שהבעיות ייעלמו מעצמן או שהדרך תהפוך לחלקה וקלה. הלקח של חבקוק מציע שינוי מיקוד: במקום לבקש את שינוי פני השטח הקשים, עלינו להשקיע בפיתוח היכולות האישיות שלנו – החוסן, הגמישות המחשבתית והיציבות הנפשית. אלו הן 'רגלי האיילה' המאפשרות לנו לנווט בבטחה גם בתוואי שטח מורכב ומסוכן.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין החרדה הקיומית האנושית לבין הביטחון המוחלט באל. כיצד יכול האדם לחוות בו-זמנית פחד פיזי משתק ('ותרגז בטני') לצד שמחה רוחנית עילאית ('ואני בה' אעלוזה')? מתח זה חושף את הדואליות של הקיום האנושי, שבו הגוף והנפש מגיבים בדרכים מנוגדות לחלוטין לאותו משבר קיומי, ומציב שאלה פתוחה לגבי היכולת האנושית לגשר על הפער בין הפחד הפיזי המיידי לבין התקווה הרוחנית ארוכת הטווח.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת׃
יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יְהוָה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר׃
אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ׃
וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה׃
לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו׃
עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי־עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ׃
תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן׃
הֲבִנְהָרִים חָרָה יְהוָה אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם־בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל־סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה׃
עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע־אָרֶץ׃
רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא׃
שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ׃
בְּזַעַם תִּצְעַד־אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם׃
יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת־מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד־צַוָּאר סֶלָה׃
נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ־לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר׃
דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים׃
שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ׃
כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא־עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃
וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃
יְהוִהּ אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי׃