ויקרא · פרק ח׳
טקס המילואים: כינון הכהונה והמעבר מקודש לחול
וַיִּצֹ֥ק מִשֶּׁ֛מֶן הַמִּשְׁחָה֙ עַל־רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃
פסוק יבהבגדים המיוחדים של אהרון והאוהל המסתורי
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד במדבר. אלוהים ביקש ממשה להכין את אהרון אחיו ואת בניו לתפקיד חשוב: לעזור לכל האנשים להתפלל ולשמור על השלום. משה אסף את כל העם, וביקש מאהרון ובניו להתרחץ במים קרירים וצלולים. אז, משה הלביש את אהרון בבגדים יפים ומפוארים כמו של מלך: מעיל כחול, חושן עם אבנים נוצצות, וכובע מיוחד שנקרא מצנפת. משה לקח שמן עם ריח נפלא של פרחים, וטפטף אותו על ראשו של אהרון. הריח הטוב מילא את כל האוויר! משה גם מרח מעט דם קדוש על האוזן, היד והרגל שלהם, כדי להזכיר להם תמיד להקשיב, לעשות דברים טובים וללכת בדרך הנכונה. בסוף, אהרון ובניו נכנסו לאוהל מועד ונשארו שם שבעה ימים כדי ללמוד ולהתכונן בשקט. הם הרגישו מוכנים ושמחים לעזור לכולם.
הסבירו לילד שכמו שאהרון נמשח בשמן כדי לציין את תפקידו המיוחד, כך גם לכל אחד מאיתנו יש ייעוד וכישרון מיוחדים שאנחנו יכולים להעניק לעולם.
הפרק עוסק בהכנה קפדנית וברצינות לקראת תפקיד חדש. עבור ילדים, מעברים (כמו כניסה לגן חדש, כיתה חדשה או אפילו מעבר למיטה של גדולים) יכולים לעורר חשש. דרך הסיפור על אהרון שהתכונן שבעה ימים ולבש בגדים מיוחדים, נוכל להסביר לילד שהכנה מוקדמת וטקסים קטנים (כמו הכנת התיק יחד או בחירת בגדים לבוקר) עוזרים לנו להרגיש בטוחים ומוכנים לאתגרים חדשים. זהו כלי נהדר לחיזוק הביטחון העצמי שלהם.
- אם היית יכול לעצב לעצמך בגד מיוחד שיש לו כוחות של שלום או שמחה, איך הוא היה נראה?
- למה לדעתך אהרון ובניו היו צריכים לחכות שבעה ימים בתוך האוהל לפני שהם התחילו לעבוד?
- איזה דבר חשוב עשית פעם שהיית צריך להתכונן אליו הרבה זמן מראש?
הבגדים המיוחדים והשמן הריחני של אהרון
דמיינו שאתם עומדים בלב המדבר החם, ומסביבכם קהל עצום של אנשים שמחכים בשקט. משה רבנו קורא לאחיו אהרון ולבניו להגיע אל פתח אוהל מועד – האוהל המיוחד של אלוהים. משה רוחץ אותם במים נקיים, ואז מתחיל להלביש את אהרון בבגדים הכי יפים שראיתם מימיכם! מעיל כחול, אפוד צבעוני, וחושן נוצץ עם אבנים יקרות. על ראשו הוא מניח כובע מפואר וטבעת זהב מבריקה. פתאום, משה לוקח בקבוק עם שמן ריחני ושופך אותו על הראש של אהרון. הריח הנפלא מתפזר בכל המדבר! משה מכין אותם לתפקיד הכי חשוב: להיות הכהנים שיעזרו לכל העם להתקרב לאלוהים. הם צריכים להישאר באוהל שבעה ימים שלמים כדי להתכונן. מה יקרה כשהם יסיימו את ההכנה הארוכה?
משה שופך שמן מיוחד וריחני על הראש של אהרון כדי להראות לכולם שאהרון נבחר להיות הכהן הגדול שיעזור לעם.
הידעתם שעל בגדי הכהן הגדול היו פעמוני זהב קטנים שהשמיעו צליל עדין בכל פעם שהוא הלך?
שבעה ימים שלמים אהרון ובניו צריכים להישאר בתוך האוהל המסתורי. בפרק הבא נגלה מה יקרה כשהם ייצאו החוצה!
ההשקה הגדולה: אהרון ובניו נכנסים לתפקיד
בפרק זה, משה מוביל את אחד הטקסים המרשימים ביותר במדבר סיני: חנוכת אהרון ובניו לתפקיד הכהנים של עם ישראל. מול כל העם המקהל בפתח אוהל מועד, משה רוחץ את אהרון ובניו ומלביש את אהרון בבגדי הכהונה המפוארים, הכוללים את האפוד, החושן עם האורים והתומים, והמצנפת שעל ראשו. לאחר מכן, משה מושח את המשכן ואת אהרון בשמן קדוש וריחני. כדי להשלים את הטקס, משה מקריב קורבנות מיוחדים ונוגע בדם הקורבן בתנוך אוזנם הימנית, בבוהן ידם הימנית ובבוהן רגלם הימנית של אהרון ובניו – סמל להקדשת כל גופם ומעשיהם לתפקיד. בסיום, הם מצווים להישאר בפתח האוהל שבעה ימים רצופים כדי להשלים את תקופת ההכשרה שלהם.
השמן שנשפך על ראשו של אהרון מסמן שהוא נכנס לתפקיד חדש וחשוב, ומאותו רגע החיים שלו מוקדשים לעזרה לאחרים ולהנהגה רוחנית.
כשאתם מתחילים תפקיד חדש – כמו הדרכה בתנועת נוער או ניהול פרויקט בכיתה – אל תרוצו ישר לעבודה. קחו זמן להכנה עצמית, הגדירו את האחריות שלכם והבינו את גודל המשימה.
טקס ההסמכה של אהרון ובניו דומה מאוד לטקס השבעה חגיגי של חיילים בצבא ההגנה לישראל או להשבעת נשיא. המדים המיוחדים, הקהל העצום וההבטחה הרשמית נועדו להזכיר להם ולכולם את גודל האחריות שמונחת על כתפיהם.
לעטות את המדים: מאחורי הקלעים של טקס ההסמכה הגדול
הפרק מתאר את טקס ההסמכה הרשמי והמרגש של אהרון ובניו לכהונה, שנערך לעיני כל העם בפתח אוהל מועד במדבר סיני. משה מוביל את האירוע המורכב והחגיגי הזה שלב אחר שלב: הוא מתחיל ברחצה יסודית של אהרון ובניו במים נקיים, ממשיך בהלבשת אהרון בבגדי הכהונה הגדולה המפוארים והצבעוניים, וביציקת שמן המשחה הריחני על ראשו כדי לקדש אותו, ומסיים בהלבשת בניו בבגדיהם המיוחדים. לאחר מכן מגיע שלב הקרבת הקורבנות: פר חטאת ושני אילים. באקט סמלי ויוצא דופן, משה מורח מדם איל המילואים על תנוך אוזנם הימנית, על בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של אהרון ובניו, ומזה עליהם שמן ודם כדי לקדש אותם ואת בגדיהם באופן מוחלט. לבסוף, משה מורה להם לבשל את בשר הקורבן, לאכול אותו בפתח האוהל יחד עם המצות, ולא לצאת מהמתחם במשך שבעה ימים שלמים כדי להשלים את תקופת ההכשרה וההתקדשות שלהם לתפקידם החדש והמחייב. רק לאחר סיום שבעת ימי ההמתנה הללו, הם יהיו מוכנים להתחיל רשמית בעבודתם כמנהיגים הרוחניים של העם.
הפסוק מתאר את רגע השיא של טקס ההקדשה האישי של אהרון לכהונה הגדולה. יציקת שמן המשחה על ראשו אינה רק אקט סמלי של מינוי למנהיגות רוחנית, אלא ביטוי פיזי להעברת הקדושה והפרשת האדם מן החולין אל עבודת הקודש. משיחה זו מייצגת את החיבור שבין החומר לרוח, שבו שמן ריחני ומוחשי הופך את האדם לכלי שרת עבור הקהילה כולה ועבור האל.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, המעבר של אהרון ובניו מאנשים פרטיים לכהנים שמייצגים את הציבור מול אלוהים הוא דרמטי במיוחד. הטקס המפורט בפרק מראה שהשינוי הזה לא קורה ברגע אחד, אלא דורש תהליך ארוך, פיזי וסמלי. משה משתמש כאן בכל החושים: רחצה במים המייצגת ניקיון וטהרה, לבישת בגדים מפוארים המעניקים ייצוגיות וממלכתיות, ומשיחה בשמן ריחני שמבדילה אותם מכל שאר העם. אחד הפרטים הכי מעניינים בטקס הוא מריחת דם איל המילואים על תנוך האוזן הימנית, בוהן היד הימנית ובוהן הרגל הימנית של אהרון ובניו. למה דווקא האיברים האלה? ברמה האנושית, האוזן מייצגת את השמיעה וההקשבה – הכהן חייב להקשיב לדברי אלוהים ולמצוקות של האנשים שמגיעים אליו. היד מייצגת את העשייה והפעולה הפיזית במשכן, והרגל מייצגת את ההליכה בדרך הנכונה ואת היציבות. מריחת הדם על קצוות הגוף האלה מסמלת שכל כולו של האדם – מהראש ועד כפות הרגליים – מגויס כעת למטרה גדולה יותר ממנו. אין כאן חצי עבודה; המנהיג הרוחני צריך להיות מחויב לחלוטין, בכל חושיו ובכל איבריו. בנוסף, הדרישה מאהרון ובניו להישאר שבעה ימים שלמים בתוך אוהל מועד, בלי לצאת, יוצרת תקופת דגירה רוחנית. שבעה ימים הם יחידת זמן שמסמלת בריאה והתחלה חדשה, בדיוק כמו שבעת ימי בריאת העולם. הם לא יכולים פשוט ללבוש את הבגדים ולהתחיל לעבוד מיד; הם צריכים לעבור שינוי פנימי עמוק, להתרגל לזהות החדשה שלהם ולהבין את כובד המשקל של התפקיד שלהם. הסיפור הזה מעלה שאלה חזקה על הדרך שבה אנחנו נכנסים למחויבויות בחיים שלנו. לפעמים אנחנו רוצים להשיג מעמד, תפקיד או קשר חדש באופן מיידי, בלי לעבור את הדרך הקשה של ההכנה. הפרק מזכיר לנו שטקסים ותקופות הכנה הם לא בזבוז זמן – הם הדרך של הנפש שלנו לעכל את השינוי ולהתאים את עצמה לאחריות החדשה. כשאתם מקבלים על עצמכם תפקיד, בין אם זה הדרכה, הנהגת כיתה או אפילו פרויקט אישי, ההשקעה בפרטים הקטנים ובהכנה המנטלית היא זו שתקבע אם תצליחו להחזיק מעמד לאורך זמן. זה גם מראה לנו שמנהיגות אמיתית דורשת שקיפות. משה לא עושה את הטקס הזה בחדר סגור, אלא מקהיל את כל העדה לפתח אוהל מועד. כולם צריכים לראות את התהליך, להבין שאהרון ובניו הוקדשו לתפקיד באופן רשמי, ולפתח כלפיהם אמון. האמון הציבורי הזה הוא הבסיס לכל הנהגה בריאה.
אם היית צריך לבחור שלושה 'מדים' או חפצים שמייצגים את מי שאתה ואת השאיפות שלך בחיים, מה הם היו ולמה?
טקס המילואים: כינון הכהונה והמעבר מקודש לחול
פרק ח' בספר ויקרא מציג את היישום בפועל של הציוויים האלוהיים להקמת מעמד הכהונה בישראל. משה מקהיל את כל עדת בני ישראל אל פתח אוהל מועד כדי לשמש עדים לטקס ההסמכה ההיסטורי של אהרון ובניו. התהליך מתחיל ברחצה טקסית של המועמדים במים, ולאחריה משה מלביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול המפוארים – הכותונת, המעיל, האפוד, החושן המכיל את האורים והתומים, המצנפת וציץ הזהב. משה מושח בשמן המשחה את המשכן, את כליו ואת אהרון עצמו, ובכך מקדש אותם. בהמשך, משה מקריב סדרה של קורבנות: פר חטאת לכפרה, איל עולה, ואיל שני המכונה 'איל המילואים'. משה לוקח מדם איל המילואים ומורח אותו על תנוך אוזנם הימנית, בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית של אהרון ובניו, ומזה עליהם תערובת של שמן ודם. לאחר הנפת חלקי הקורבן והמצות לפני השם, משה מורה לכהנים החדשים לבשל את הבשר ולאכול אותו בפתח האוהל, ומצווה עליהם להישאר שם שבעה ימים רצופים מבלי לצאת, על מנת להשלים את תהליך התקדשותם והסמכתם לתפקיד.
הפסוק מתאר את רגע השיא של טקס ההקדשה האישי של אהרון לכהונה הגדולה. יציקת שמן המשחה על ראשו אינה רק אקט סמלי של מינוי למנהיגות רוחנית, אלא ביטוי פיזי להעברת הקדושה והפרשת האדם מן החולין אל עבודת הקודש. משיחה זו מייצגת את החיבור שבין החומר לרוח, שבו שמן ריחני ומוחשי הופך את האדם לכלי שרת עבור הקהילה כולה ועבור האל.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ח' בספר ויקרא מהווה נקודת מפנה דרמטית במבנה החברתי והדתי של עם ישראל במדבר. עד לשלב זה, המפגש עם האלוהי היה מרוכז כמעט לחלוטין בדמותו הכריזמטית והחד-פעמית של משה. כעת, באמצעות טקס המילואים, ממוסדת מערכת קבועה, שושלתית ומובנית של תיווך דתי – הכהונה. המעבר ממנהיגות כריזמטית למנהיגות ממוסדת הוא שלב קריטי בגיבושו של כל עם, והפרק מתאר בדיוק כיצד המעבר הזה מתבצע דרך מערכת מורכבת של סמלים וטקסים. המבנה הספרותי של הפרק נשען על חזרה עקבית על הנוסחה 'כאשר ציווה השם את משה' (המופיעה שבע פעמים לאורך הפרק). חזרה זו אינה מקרית; היא מדגישה כי משה אינו פועל על דעת עצמו, וכי כל פרט בטקס – החל מרחיצת הגוף ועד לסידור המצות בסל – הוא חלק מתוכנית אלוהית מדוקדקת. הדיוק הקיצוני בביצוע הטקס נועד ליצור תחושת יציבות וסדר מוחלט, המנוגדת לאנרכיה ולכאוס של חיי הנוודים במדבר. הסדר הטקסי מייצר מציאות חדשה שבה הקודש אינו אירוע מקרי, אלא מערכת חוקים קבועה וצפויה מראש. אחד האלמנטים המרתקים והמזוהים ביותר עם הטקס הוא השימוש בדם איל המילואים על קצוות גופם של הכהנים: תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל הימנית. מבחינה אנתרופולוגית, מדובר בטקס מעבר קלאסי (Rite of Passage) המגדיר מחדש את גבולות הגוף של הכהן. האוזן מייצגת את השמיעה והציות לקול האלוהי ולזעקת העם; היד מייצגת את העבודה הפיזית והקרבת הקורבנות; והרגל מייצגת את ההליכה הפיזית במרחב המקודש ושמירת גבולותיו. מריחת הדם על איברים אלו מסמלת את שיעבודו המלא של הגוף הפיזי של הכהן לטובת תפקידו הרוחני. הוא אינו שייך עוד לעצמו, אלא הופך לכלי שרת ציבורי. הפרק מציג גם את המתח המובנה בין משה, המנהיג הכריזמטי, לבין אהרון, המנהיג הממסדי. משה הוא זה שמנהל את הטקס, רוחץ, מלביש ומקריב – הוא מתפקד כאן כ'כהן הגדול של הכהנים'. אולם, זוהי שירת הברבור של שליטתו הבלעדית בפולחן. בסיום שבעת ימי המילואים, משה ייסוג לאחור ויאפשר לאהרון ולבניו לתפוס את קדמת הבמה. זהו שיעור עמוק בהעברת סמכויות ובבניית מוסדות שיכולים לשרוד מעבר לחייו של מנהיג יחיד. משה מבין שתפקידו אינו לשלוט לנצח, אלא להקים את התשתית שתאפשר לעם לתפקד בלעדיו. תקופת ההסגר בת שבעת הימים בפתח אוהל מועד משלימה את המהפך המבני. המספר שבע, המהדהד את בריאת העולם, מסמל כי הקמת הכהונה היא מעשה של בריאה מחדש של הסדר החברתי והקוסמי. הכהנים נדרשים לנתק מגע מהעולם החיצון, לשהות במרחב הלימינאלי (מרחב המעבר המטושטש) שבין קודש לחול, ורק אז לצאת אל העם כבני אדם חדשים, המוכנים לשאת את משא הקדושה ואת כפרת העם. ללא תקופת ההמתנה וההפנמה הזו, הטקס החיצוני היה נותר ריק מתוכן פנימי.
- הצורך במעברים הדרגתיים ובטקסי מעברבחיים המודרניים אנו נוטים לדלג על טקסים ולעבור במהירות מתפקיד לתפקיד או משלב חיים אחד למשנהו (למשל, מעבר מיידי מלימודים לקריירה, או סיום קשר וכניסה מיידית לאחר). הפרק מלמד אותנו שהנפש זקוקה לזמן מעבר מוגדר (כמו שבעת ימי המילואים) כדי להפנים את השינוי בזהות, לעבד את האחריות החדשה ולמנוע שחיקה ומשברים בהמשך הדרך.
- מנהיגות אחראית יודעת לפנות את הבמהמנהלים ומנהיגים רבים מתקשים לשחרר סמכויות ומנסים לשלוט בכל פרט לאורך זמן. משה מדגים מנהיגות מעצימה: הוא משקיע את כל כולו בהכשרת אהרון ובניו, מבצע את הטקס בקפדנות, אך עושה זאת במטרה ברורה להעביר להם את השרביט ולסגת אל מאחורי הקלעים. הצלחתנו כמנהיגים נמדדת ביכולת של המערכת לתפקד מצוין גם בלעדינו.
- גיוס מוחלט של הגוף והתודעה למטרהמריחת הדם על האוזן, היד והרגל מזכירה לנו שהתחייבות אמיתית למטרה – בין אם מדובר בקריירה, בזוגיות או ביצירה משמעותית – אינה יכולה להישאר ברמה התיאורטית בלבד. היא דורשת מאיתנו לגייס את יכולת ההקשבה שלנו (אוזן), את כוח העשייה המעשי שלנו (יד) ואת הנכונות להתמיד ולצעוד בדרך גם כשקשה (רגל). התחייבות חלקית מייצרת תוצאות חלקיות.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית עמוקה לגבי היחס בין הממסד לפרט: האם תהליך ההתקדשות וההסמכה של אהרון ובניו, המפקיע אותם מחייהם הפרטיים והופך אותם למשרתי הציבור, הוא אקט של התעלות רוחנית או שמא מדובר במחיקת האינדיבידואליות שלהם לטובת המערכת? המתח בין הצורך של החברה במוסדות יציבים ונוקשים לבין החופש האישי של האדם נותר לא פתור בפרק, ומזמין אותנו לחשוב על המחיר האישי שמשלמים אלו הבוחרים (או נבחרים) לשרת את הכלל.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת׃
וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת׃
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם׃
וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת־הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ׃
וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת־הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל־הַחֹשֶׁן אֶת־הָאוּרִים וְאֶת־הַתֻּמִּים׃
וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל־מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃
וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם׃
וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ׃
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת׃
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו׃
וַיִּקַּח אֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה׃
וְאֶת־הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־בְּשָׂרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃
וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃
וְאֶת־הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִים וְאֶת־הַפָּדֶר׃
וְאֶת־הַקֶּרֶב וְאֶת־הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ־נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּקְרֵב אֶת־הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃
וַיַּקְרֵב אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃
וַיִּקַּח אֶת־הַחֵלֶב וְאֶת־הָאַלְיָה וְאֶת־כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת־שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין׃
וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל־הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין׃
וַיִּתֵּן אֶת־הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת־הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ׃
וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם׃
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם׃
וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃
וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃