ויקרא · פרק כ״ג
אדריכלות של זמן: מחזור השנה המקודש
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים׃
פסוק מהמסע המופלא של החגים
הלילה, חמוד, נצא למסע קסום בתוך לוח השנה של העם שלנו. אלוהים סיפר למשה על ימים מיוחדים מאוד, שהם כמו מתנות קטנות שמחכות לנו לאורך השנה. קודם כל, בכל סוף שבוע מגיעה השבת המלכה. ביום הזה אנחנו נחים, משחקים יחד ומספרים סיפורים. אחר כך מגיעים החגים: בפסח אנחנו אוכלים מצה פריכה וטעימה, בשבועות אנחנו שמחים עם ביכורי השדה, בראש השנה אנחנו מקשיבים לקול השופר, ביום כיפור אנחנו מבקשים סליחה ומחבקים חזק, ובחג הסוכות אנחנו בונים בית קטן מענפים ויושבים בו יחד, מריחים את האתרוג ומביטים בכוכבים. כל הימים האלה הם הזדמנות לעצור, להגיד תודה על כל הטוב שיש לנו, ולהיות ביחד באהבה.
הפסוק הזה מלמד אותנו לחבר את הילדים לטבע ולשמחה פשוטה, ולהודות על השפע הקיים בחיינו.
הפרק מציג את החגים לא רק כחובות דתיות אלא כעוגנים של זמן ומשפחתיות. עבור ילדים, הטקסים הללו יוצרים תחושת ביטחון, שייכות וזהות עמוקה. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של מסורות משפחתיות קטנות משלכם – כמו ארוחת ערב משותפת ביום שישי, או משחק קבוע בסוף השבוע – ולשאול אותו מה גורם לו להרגיש הכי בבית.
- איזה חג אתה הכי הכי אוהב בשנה, ולמה הוא עושה לך שמח בלב?
- אם היית יכול לבנות סוכה קטנה משלך, אילו קישוטים היית רוצה שנתלה בה יחד?
- למה לדעתך זה כל כך כיף וחשוב שיש לנו את יום השבת כדי לנוח מכל השבוע?
המתנות של הזמן: לוח החגים הסודי
דמיין שאתה מקבל במתנה לוח שנה קסום, שבו בכל כמה שבועות מחכה לך הפתעה מיוחדת! אלוהים מגלה למשה את סוד החגים של בני ישראל. קודם כל, בכל שבוע מגיעה השבת – יום של שקט, מנוחה וזמן משפחתי מתוק. אחר כך מגיעים חגי השנה: בפסח אוכלים מצות פריכות, בשבועות חוגגים עם קציר החיטה, בראש השנה שומעים את קול השופר החזק, ביום כיפור מבקשים סליחה בלב שקט, ובסוכות בונים בית קטן מענפים ויושבים בו בשמחה גדולה עם אתרוג ריחני ולולב ירוק. אלוהים רוצה שהחגים האלה יהיו ימים של עצירה, חיבוק ושמחה משותפת לכולם.
ביום הראשון של החג תיקחו ענפים יפים ופירות מתוקים מהטבע, ותשמחו יחד לפני ה' במשך שבעה ימים שלמים!
ידעתם שבחג הסוכות ה' ביקש מאיתנו לעבור לגור בסוכה קטנה בחוץ למשך שבעה ימים שלמים? זה כדי שנזכור איך אלוהים שמר על בני ישראל כשהם הלכו במדבר החם!
בפרק הבא נגלה על מנורה מיוחדת שעשויה כולה מזהב טהור ולחם מסתורי שעומד תמיד על השולחן!
איים של שקט בתוך הטירוף
אלוהים מציג למשה ולבני ישראל את לוח השנה הרשמי של העם. זה לא סתם לוח זמנים של עבודה ולימודים, אלא סדרה של תחנות עצירה מיוחדות שנקראות 'מועדים'. הכל מתחיל בשבת השבועית, שבה כולם מפסיקים לעבוד ונחים יחד. משם הוא ממשיך לחגי האביב: פסח וחג המצות שמזכירים את היציאה לחופשי ממצרים, וספירת העומר שמובילה לחג השבועות שבו חוגגים את קציר החיטה ומביאים ביכורים. בהמשך מגיעים חגי הסתיו: יום תרועה (ראש השנה) שמעורר אותנו עם קול השופר, יום הכיפורים שבו עוצרים לחשבון נפש עמוק וסליחה, וחג הסוכות השמח שבו בונים סוכות בחוץ ומחזיקים את ארבעת המינים. הפרק מזכיר לנו שהחיים צריכים קצב – זמן לעבוד, וזמן לעצור ולחגוג.
הפסוק אומר לנו לקחת את ענפי העצים והפירות הכי יפים של הטבע, ופשוט לחגוג ולשמוח איתם. זה מזכיר לנו להעריך את היופי שיש סביבנו.
כשאתה מרגיש שהשבוע שלך עמוס מדי ואתה מאבד ריכוז, קבע לעצמך 'שבת קטנה' – שעה אחת ביום שבה אתה מכבה את הטלפון, לא עושה שיעורים, ופשוט עושה משהו שמרגיע אותך ומטעין לך את המצברים.
חוק פאת השדה והלקט שמופיע באמצע החגים (להשאיר חלק מהקציר לעניים) הוא כמו להחליט שחלק מדמי הכיס שלך או מהזמן הפנוי שלך אתה מקדיש כדי לעזור למישהו אחר שבאמת צריך את זה, בלי לבקש תמורה.
לנהל את הזמן, או שהזמן ינהל אותך
אלוהים מציג למשה תוכנית מהפכנית לעיצוב הזמן של בני ישראל במדבר. במקום לתת לימים לזרום ללא מטרה, נקבעות תחנות קבועות של עצירה, זיכרון וחגיגה לאורך השנה. הכל מתחיל בשבת – יום מנוחה שבועי שמנתק את האדם מהעבודה ומהיצירה. משם, התוכנית השנתית נפרסת: חג הפסח וחג המצות באביב שמנציחים את היציאה לחירות; ספירת חמישים הימים עד חג השבועות שמחבר בין החקלאות לקדושה; יום תרועה בראש החודש השביעי שקורא להתעוררות; יום הכיפורים שדורש מאיתנו להתנתק מהגוף דרך צום ולעשות חשבון נפש; וחג הסוכות שבו יוצאים מהבתים היציבים לסוכות ארעיות כדי לזכור את הנדודים במדבר ולשמוח בשפע של האסיף. התוכנית הזו מראה איך קהילה שלמה יכולה ליצור זהות משותפת דרך לוח שנה אחיד ומלא משמעות.
פסוק זה מבטא את תמצית החגיגה המקראית: חיבור בלתי אמצעי בין עולם הטבע והחומר לבין עולם הרוח והקדושה. נטילת ארבעת המינים בסוכות אינה רק טקס סמלי, אלא ביטוי פיזי של שמחה והודיה על השפע האדמתי, המתרחשת ישירות לפני האל. היא מלמדת שהקדושה במקרא אינה דורשת סגפנות או בריחה מהעולם הפיזי, אלא קידוש שלו ושמחה בתוכו.
להעמקה בסיפור⌄
מה שמעניין בסיפור הזה הוא הדרך שבה הוא מחבר בין שני עולמות שנראים לפעמים הפוכים: הטבע וההיסטוריה. מצד אחד, החגים קשורים קשר הדוק לעונות השנה ולעבודה בשדה – קציר השעורים בפסח, קציר החיטה בשבועות, ואסיף הפירות בסוכות. מצד שני, אותם חגים בדיוק נושאים משמעות היסטורית ולאומית עמוקה – יציאת מצרים בפסח והנדודים במדבר בסוכות. השילוב הזה יוצר מצב שבו החקלאי הישראלי, כשהוא חוגג את ההצלחה הכלכלית שלו בשדה, לא שוקע באגואיזם אלא נזכר בסיפור המשותף של העם שלו וביחסים שלו עם אלוהים. נקודה מרתקת נוספת היא המיקום של פסוק כ"ב. ממש באמצע רשימת החגים המפוארת, התורה עוצרת ומזכירה את החובה להשאיר את פינת השדה (פאה) ואת השיבולים שנשרו (לקט) לעניים ולגרים. למה זה מופיע כאן, באמצע חוקי החגים? התשובה פשוטה ומרגשת: אי אפשר לחגוג קדושה ושמחה דתית בלי לגלות אחריות חברתית. השמחה שלכם בשפע החקלאי לא שלמה אם השארתם את החלשים מאחור. אם תחשבו על זה, הסיפור הזה מנסה להציל אותנו מהשעבוד לשגרה. בעולם העתיק, כמו בעולם המודרני, קל מאוד לשקוע בתוך מרוץ העבודה וההישגים. השבת והחגים כופים עלינו לעצור. הם אומרים לנו: 'אתם לא רק מכונות שמייצרות אוכל או כסף. אתם בני אדם חופשיים, ויש לכם נשמה שצריכה להזין את עצמה ברוח, בקהילה ובזיכרון'.
אם היית צריך להמציא 'יום עצירה' חדש ללוח השנה המודרני, איזה ערך או אירוע היית בוחר לציין בו, ואיך היית חוגג אותו כדי שכולם יעצרו את השגרה?
אדריכלות של זמן: מחזור השנה המקודש
אלוהים פונה אל משה ומציג בפניו את לוח המועדים המקיף של בני ישראל, המכונה 'מועדי ה''. התוכנית נפתחת בהדגשת השבת השבועית כבסיס לכל זמני המנוחה והקדושה. לאחר מכן, מפורטים בסדר כרונולוגי חגי השנה, החל מחודש ניסן (החודש הראשון): חג הפסח וחג המצות, הכוללים את קורבן הפסח ואכילת מצות במשך שבעה ימים. בהמשך מתוארת מצוות הבאת עומר השעורים הראשון אל הכהן וספירת חמישים ימים (ספירת העומר) עד לחג השבועות, שבו מוקרב לחם ביכורים חדש. הפרק עוצר לרגע להדגשת המצוות הסוציאליות של השארת לקט ופאה לעני ולגר בזמן הקציר. בחלקו השני, הפרק עובר לחודש השביעי (תשרי) ומפרט את חגי הסתיו: יום תרועה המאופיין בזכרון תרועה ומנוחה; יום הכיפורים, המוגדר כיום של עינוי נפש וכפרה מוחלטת שבו אסורה כל מלאכה; וחג הסוכות, הנחגג במשך שבעה ימים בישיבה בסוכות ובנטילת ארבעת המינים, ומסתיים ביום השמיני (שמיני עצרת). משה מסיים את דבריו בהעברת חוקי המועדים הללו אל העם.
פסוק זה מבטא את תמצית החגיגה המקראית: חיבור בלתי אמצעי בין עולם הטבע והחומר לבין עולם הרוח והקדושה. נטילת ארבעת המינים בסוכות אינה רק טקס סמלי, אלא ביטוי פיזי של שמחה והודיה על השפע האדמתי, המתרחשת ישירות לפני האל. היא מלמדת שהקדושה במקרא אינה דורשת סגפנות או בריחה מהעולם הפיזי, אלא קידוש שלו ושמחה בתוכו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
לוח המועדים המופיע כאן אינו רק קובץ חוקים פולחני, אלא מניפסט תיאולוגי ופילוסופי על מהותו של הזמן. המושג 'מועד' אינו מציין רק תאריך בלוח השנה, אלא נקודת מפגש קבועה (מלשון ועד) בין האדם, הטבע והאלוהות. המבנה הספרותי של הפרק מאורגן סביב המספר שבע – מספר הטיפולוגי המייצג שלמות וקדושה במקרא: השבת היא היום השביעי; חג המצות וחג הסוכות נמשכים שבעה ימים; שבועות נחגג לאחר ספירת שבעה שבועות; והחגים המשמעותיים ביותר של סוף השנה חלים בחודש השביעי. חזרה מבנית זו מדגישה כי הזמן אינו זורם באופן כאוטי, אלא טבוע בו סדר פנימי תבוני. אחד המתחים המרתקים בפרק הוא השילוב בין הממד החקלאי לממד ההיסטורי-לאומי. החגים המקראיים מעוגנים עמוק במחזוריות של הטבע בארץ ישראל: קציר השעורים, קציר החיטה ואסיף הפירות. עם זאת, התורה מעניקה למחזורים הטבעיים הללו משמעות היסטורית של חירות ונדודים (יציאת מצרים והישיבה בסוכות במדבר). בכך, המקרא מונע מהדת להפוך לפולחן טבע אלילי מחד, או להיסטוריוגרפיה מופשטת ומנותקת מהאדמה מאידך. האדם נדרש להודות על השפע הפיזי של הארץ, אך בו-זמנית לזכור את השורשים ההיסטוריים והרוחניים שלו. מבחינה ספרותית, שזירת פסוק כ"ב – העוסק במצוות לקט ופאה לעני ולגר – בלב חוקי החגים של הקציר (בין שבועות לראש השנה) היא פנינה ספרותית ומוסרית. המיקום הזה אינו מקרי. הוא בא ללמד כי קדושה פולחנית מנותקת מחמלה חברתית היא חסרת ערך בעיני האל. השמחה על תבואת השדה חייבת להיות מתורגמת לדאגה לחלש. בנוסף, הפרק מציג ניגוד מעניין בין יום הכיפורים לחג הסוכות, החלים באותו חודש שביעי. יום הכיפורים מייצג את שיא ההתכנסות פנימה, התנתקות מהצרכים הפיזיים (עינוי נפש) וחרדת הדין. לעומתו, חג הסוכות מייצג את פריצת השמחה החוצה, החיבור לטבע דרך ארבעת המינים והישיבה בסוכה ארעית תחת כיפת השמים. הניגוד הזה יוצר איזון נפשי ורוחני עמוק: החיים הדתיים והאנושיים דורשים גם רגעים של חשבון נפש וצמצום עצמי, וגם רגעים של שמחה מתפרצת, הודיה ופתיחות לעולם.
- יצירת גבולות מגינים מפני שחיקהבעידן המודרני, טכנולוגיית העבודה מרחוק מטשטשת את הגבולות בין פנאי לעבודה, ומובילה לשחיקה מהירה. החלת עקרון ה'שבתון' – הגדרה מודעת של זמנים שבהם אנו מנתקים מגע ממיילים, משימות ומסכים – היא קריטית לשמירה על שלמותנו הנפשית והמשפחתית. יצירת 'איים של שקט' בזמן מאפשרת לנו לחזור לעצמנו.
- אינטגרציה של חומר ורוחהשילוב של הבאת ביכורים וארבעת המינים בתוך הטקסים הדתיים מלמד אותנו לא לבוז לחומר או להצלחה הכלכלית, אלא לקדש אותם. כאשר אנו מגיעים להישג מקצועי או פיננסי, עלינו לתרגם אותו לחגיגה קהילתית, להודיה ולעזרה לזולת, במקום להפוך אותו למקור של גאווה ריקה או חרדה מפני אובדן.
- סולידריות חברתית כתנאי לקדושהבכל פרויקט גדול או חגיגה שאנו מובילים בארגון או במשפחה, עלינו לשאול את עצמנו: 'מי נשאר מאחור?'. שילוב של מנגנוני תמיכה בחלשים (כמו השארת פאת השדה) בתוך המערכות המצליחות שלנו אינו רק מעשה צדקה צדדי, אלא הלב הפועם של הצלחה מוסרית וקיומית ארוכת טווח.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין הצורך האנושי ביציבות ובביטחון (המיוצגים על ידי הבית הקבוע והשפע של האסיף) לבין הדרישה לצאת אל הארעיות והפגיעות (המיוצגות על ידי הסוכה). כיצד יכול האדם למצוא את האיזון הנכון בחייו בין השאיפה לבנות 'מבצרים' של ביטחון כלכלי וקיומי לבין ההבנה שהחיים הם ארעיים במהותם, ושהביטחון האמיתי אינו טמון בקירות הבטון אלא ביכולת לחיות בשלום עם הארעיות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי׃
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם׃
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם׃
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה׃
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ׃
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן׃
וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת־הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה׃
וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין׃
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת־קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם׃
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה׃
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה׃
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה׃
וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה׃
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים׃
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן׃
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל־מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם׃
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא־תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ׃
כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה׃
וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
כִּי כָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא־תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ׃
וְכָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל־מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ׃
כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם׃
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה׃
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃
מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה׃
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת־תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן׃
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים׃
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ׃
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת׃
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃