ויקרא · פרק ט״ז
אדריכלות של כפרה: הסדר הפנימי של יום הכיפורים
כִּֽי־בַיּ֧וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּאתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃
פסוק להעז שלקחה את כל הכעסים למדבר
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד שהיה לעם ישראל במדבר, יום שבו כולם רצו לנקות את הלב ולהרגיש קרובים וטובים. אהרן הכהן הגדול לבש בגדים לבנים, רכים ופשוטים, כמו ענן בהיר. הוא לקח שני תיישים קטנים, ועשה ביניהם הגרלה מיוחדת. תיש אחד נשאר במשכן, ואילו על התיש השני אהרן הניח בעדינות את שתי ידיו. הוא לחש על ראשו של התיש את כל הטעויות, הכעסים והמריבות של כולם, כאילו הוא מעביר אותם אליו. ואז, איש מיוחד לקח את התיש הרחק-הרחק אל המדבר הפתוח והשקט. התיש הלך לו בנחת בין החולות, ולקח איתו את כל הדברים הלא-טובים רחוק מהמחנה. כשבני ישראל ראו את התיש מתרחק, הם הרגישו שהלב שלהם נהיה קל, נקי ושמח, ושהם יכולים להתחיל דף חדש וטוב.
הפסוק מזכיר לנו שסליחה אמיתית מאפשרת לילדים שלנו להשתחרר מרגשות אשם ולדעת שתמיד יש להם דרך חזרה ללב נקי.
הסיפור על השעיר לעזאזל מציע כלי פסיכולוגי נהדר לילדים: החצנה של רגשות שליליים. ילדים סוחבים לעיתים קרובות רגשות אשם או כעס על טעויות שעשו במהלך היום. תוכלו להשתמש בסיפור כדי להסביר להם שטעויות הן לא חלק מהזהות שלהם – אפשר 'להוציא' אותן מהלב, לבקש סליחה, ולשלוח אותן לדרכן. זה הזמן לעודד אותם לשתף במשהו שהציק להם היום ולשחרר אותו יחד לקראת השינה.
- איך אתה מרגיש בגוף ובלב אחרי שאתה מבקש סליחה ממישהו?
- אם היית יכול לשלוח את הכעס או העצב שלך על גב של ענן או בלון, לאן היית רוצה שהוא יעוף?
- מה עוזר לך להרגיש שהלב שלך נקי ושמח מחדש?
העז המיוחדת והלב הנקי של אהרן
דמיינו שאתם עומדים מול אוהל ענק ויפה באמצע המדבר. שקט מוחלט מסביב. היום הוא יום מיוחד מאוד, יום שבו כולם רוצים לנקות את הלב מכל הטעויות והכעסים של השנה החולפת. אהרן, הכהן הגדול, לובש בגדי בד לבנים ופשוטים, כמו מלאך בהיר. הוא לוקח שני תיישים קטנים וחמודים. על אחד הוא עושה הגרלה מיוחדת שכתוב עליה 'להשם', ועל השני כתוב 'לעזאזל'. אהרן נכנס בזהירות אל החדר הכי סודי והכי קדוש באוהל, כשהוא מוקף בענן של קטורת ריחנית ומתוקה. כשהוא יוצא, הוא מניח את שתי ידיו על ראש התיש השני, ומספר לו בלחישה על כל המעשים הלא-טובים של העם. ואז, איש מיוחד לוקח את התיש הרחק אל המדבר הפתוח. התיש הולך והולך, ולוקח איתו את כל הדברים העצובים והכועסים רחוק-רחוק, עד שהם נעלמים!
ביום המיוחד הזה, כל הטעויות והכעסים נמחקים, והלב של כולם נהיה נקי, לבן וחדש לגמרי.
אהרן הכהן לא לבש את בגדי הזהב המפוארים שלו ביום הזה, אלא בגדי בד לבנים ופשוטים לגמרי, כדי להראות צניעות ופשטות.
אבל מה קורה למי שלוקח את התיש למדבר? ואיך העם חוגג את היום המיוחד הזה בסוף? בפרק הבא נגלה חוקים חדשים ומפתיעים!
יום האתחול הלאומי: מאחורי הקלעים של יום כיפור
פרק טז בספר ויקרא חושף בפנינו את המקור ההיסטורי של יום הכיפורים. לאחר מותם הטרגי של בני אהרן, אלוהים מזהיר את אהרן הכהן הגדול שלא להיכנס לקודש הקודשים – החדר הפנימי והקדוש ביותר במשכן – מתי שמתחשק לו, אלא רק פעם אחת בשנה, ביום העשור לחודש השביעי. ביום זה, אהרן עובר סדרת טקסים קפדנית ביותר: הוא מתרחץ, לובש בגדי לבן פשוטים, ומקריב קורבנות לכפרה על עצמו ועל העם. גולת הכותרת היא הגרלה בין שני תיישים (שעירים): אחד מוקרב במשכן, והשני, 'השעיר לעזאזל', נשלח למדבר הפתוח כשהוא נושא עליו באופן סמלי את כל החטאים והטעויות של בני ישראל. זהו יום של צום, שביתה ממלאכה וניקוי פנימי עמוק לכל הקהילה.
הפסוק הזה אומר שלא משנה כמה פישלתם בשנה האחרונה, יש יום אחד שבו אפשר לנקות את השולחן, לאפס את המערכת ולהתחיל מחדש בלי משקעים.
כמו שטקס השעיר לעזאזל פינה פיזית וסמלית את האשמה מהמחנה, כשאתם עושים טעות מול חבר, אל תשאירו אותה באוויר. תכתבו הודעה קצרה, תודו בטעות ותוציאו את זה החוצה. ניקוי שולחן מהיר מונע פיצוצים גדולים אחר כך.
השעיר לעזאזל הוא כמו כפתור 'רוקן פח אשפה' במחשב או בטלפון. לפעמים המערכת שלנו עמוסה בקבצים פגומים, כעסים ורגשות אשם, ואנחנו צריכים פעולה אקטיבית וחד-משמעית כדי למחוק הכל ולהתחיל מחדש עם זיכרון נקי.
לנקות את המערכת: הטקס הדרמטי של יום כיפור
הפרק הזה מציג בפנינו את המקור ההיסטורי והטקסי של יום הכיפורים, יום הסליחה והכפרה הלאומי. הסיפור מתחיל מיד לאחר מותם הטרגי של נדב ואביהו, בניו של אהרן הכהן הגדול, שנכנסו למקום הקדוש בצורה לא מבוקרת. כדי למנוע אסון נוסף, אלוהים מגדיר לאהרן כללים ברורים ומדויקים לכניסה אל קודש הקודשים – החדר הפנימי והסודי ביותר במשכן – המותרת רק פעם אחת בשנה. ביום המיוחד הזה, אהרן נדרש להשיל מעליו את בגדי הזהב המפוארים שלו וללבוש בגדי בד לבנים ופשוטים המבטאים ענווה. הוא מקריב פר לכפרה על עצמו ועל משפחתו, ומבצע טקס ייחודי עם שני תיישים שנתרמו על ידי העם. באמצעות הגרלה, תיש אחד מוקרב במשכן, ואילו על ראשו של התיש השני אהרן מניח את ידיו ומתוודה על כל החטאים והטעויות של עם ישראל. התיש הזה, המכונה 'השעיר לעזאזל', משולח חי אל המדבר השומם כשהוא נושא עמו באופן סמלי את כל האשמה של הקהילה. בסיום הפרק, היום הזה נקבע כחוקת עולם לדורות – יום של צום, שביתה ממלאכה וטהרה לכל אדם.
פסוק זה מהווה את נקודת השיא והתכלית של הפרק כולו. הוא מבהיר כי כל הטקסים המורכבים והסמליים של יום הכיפורים נועדו להשיג מטרה אחת מהותית: טהרה פנימית ורוחנית של העם. הכפרה אינה רק מחיקת חובות טכנית, אלא תהליך עמוק של התנקות והתחדשות מול פני האלוהים, המאפשר לפתוח דף חדש ונקי במערכת היחסים.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה עוסק באחד הצרכים האנושיים הכי בסיסיים שיש: הצורך בהזדמנות שנייה ובשחרור מאשמה. הסיפור מתחיל מיד אחרי המוות של נדב ואביהו, בני אהרן, שנכנסו לקודש בצורה לא מבוקרת ומתו. המוות הזה יצר פחד גדול וריחוק. אלוהים מראה לאהרן שיש דרך להתקרב, אבל היא דורשת סדר, הכנה וצניעות. אהרן לא נכנס לקודש הקודשים עם בגדי הזהב המפוארים שלו, אלא בבגדי לבן פשוטים. זה אומר שלפני האמת המוחלטת, אין מקום לאגו או למעמד. מה שבאמת מעניין כאן הוא טקס שני התיישים. ההגרלה קובעת שגורלם יהיה הפוך לחלוטין: אחד הולך פנימה, אל המקום הכי קדוש, והשני הולך החוצה, אל המדבר השומם והפראי. התיש שנשלח למדבר, 'לעזאזל', הוא המקור לביטוי המוכר לנו היום. אבל בניגוד לשימוש המודרני שבו אנחנו מאשימים מישהו אחר שלא בצדק, בטקס המקורי התיש לא נענש על חטאי העם, אלא שימש ככלי פסיכולוגי וויזואלי עוצמתי. דמיינו את בני ישראל עומדים ומסתכלים על התיש מתרחק ונעלם באופק המדברי. המראה הזה נתן להם תחושה פיזית ומוחשית שהחטאים, הכעסים והטעויות שלהם באמת עזבו את המחנה. הפרק מסתיים בקביעה שיום זה הוא 'שבת שבתון' שבו 'תענו את נפשותיכם'. העינוי הזה, שמתבטא בעיקר בצום, הוא לא עונש, אלא דרך לנתק את עצמנו מהצרכים הפיזיים היומיומיים כדי להתרכז בתיקון פנימי. זהו יום של שוויון מוחלט – הוא חל על האזרח ועל הגר כאחד. כולם עוצרים, כולם מביטים פנימה, וכולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש עם דף חלק לחלוטין.
אם היית צריך לבחור חפץ או פעולה סמלית היום כדי 'לשלח' איתה את הדברים שאתה מתחרט עליהם, מה זה היה ואיך זה היה משפיע עליך?
אדריכלות של כפרה: הסדר הפנימי של יום הכיפורים
פרק טז בספר ויקרא מציג את סדר העבודה המפורט והקפדני של הכהן הגדול ביום הכיפורים, יום הכפרה השנתי של עם ישראל. העלילה נפתחת בצל מותם הטרגי של בני אהרן, נדב ואביהו, ומתוך כך משרטטת את גבולות המותר והאסור בכניסה אל קודש הקודשים. אהרן הכהן מצווה להיכנס אל מאחורי הפרוכת רק פעם אחת בשנה, כשהוא לבוש בבגדי בד לבנים ופשוטים, המבטאים ענווה והתפרקות ממעמד. הוא מקריב פר לחטאת עבור עצמו וביתו, ולוקח משני שעירי העיזים של העם. באמצעות הטלת גורל, שעיר אחד מיועד להקרבה לה', והשני מיועד להישלח חי אל המדבר השומם, אל 'עזאזל'. אהרן נכנס אל קודש הקודשים עם מחתת גחלים וקטורת סמים דקה, הממסכת את הראייה בענן עשן ומגנה עליו ממוות, ומזה מדם הפר והשעיר על הכפורת. לאחר מכן, הוא סומך את שתי ידיו על ראש השעיר החי, מתוודה על כל עוונות בני ישראל, ומשלח אותו ביד איש עתי אל המדבר, לשאת את העוונות אל ארץ גזירה. הפרק נחתם בציווי לדורות לקבוע את היום הזה, בעשור לחודש השביעי, כיום של עינוי נפש ושביתה מוחלטת ממלאכה – שבת שבתון לכל אזרח וגר.
פסוק זה מהווה את נקודת השיא והתכלית של הפרק כולו. הוא מבהיר כי כל הטקסים המורכבים והסמליים של יום הכיפורים נועדו להשיג מטרה אחת מהותית: טהרה פנימית ורוחנית של העם. הכפרה אינה רק מחיקת חובות טכנית, אלא תהליך עמוק של התנקות והתחדשות מול פני האלוהים, המאפשר לפתוח דף חדש ונקי במערכת היחסים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
במרכזו של פרק טז עומד המבנה הספרותי והרעיוני של המעבר מהפנים אל החוץ, ומהקודש אל החול. הפרק נפתח באזכור מות בני אהרן, פתיחה המטעינה את הטקסט במתח דרמטי וחרדה קיומית עמוקה. הקדושה במקרא אינה מרחב בטוח ונוח; היא אש אוכלת, והכניסה אליה מחייבת היערכות קפדנית, יראת כבוד וצניעות מוחלטת. המילה המנחה 'וכפר' חוזרת לאורך הפרק שוב ושוב, ומסמנת את התנועה המדורגת של הטהרה: תחילה מכפר הכהן על עצמו ועל ביתו, לאחר מכן על המקדש ואוהל מועד, ולבסוף על העם כולו. תנועה זו מלמדת שתיקון חברתי ורוחני מתחיל תמיד מן הפרט, דרך המעגל המשפחתי הקרוב, ורק אז מתרחב אל הכלל.\n\nהמבנה הדרמטי מגיע לשיאו בטקס שני השעירים, המציג ניגוד ספרותי וקוסמי מרתק. שני השעירים, הדומים במראם ובערכם על פי המסורת, מועמדים פתח אוהל מועד. הגורל מפריד ביניהם באופן מוחלט ובלתי צפוי: האחד עולה לה' ונכנס פנימה אל תוך המקדש כקורבן, ואילו השני נשאר חי, נטען באשמת העם, ונשלח החוצה אל המדבר – אל השממה, המייצגת את הכאוס, החורבן והמוות מחוץ למחנה המסודר. עזאזל אינו אל או שד, אלא מקום גיאוגרפי סמלי (ארץ גזירה, צוק שומם במדבר) המבטא את הרחקת החטא אל מחוץ לתודעה האנושית והחברתית.\n\nמבחינה פסיכולוגית וספרותית, סמיכת הידיים של אהרן על ראש השעיר והווידוי המפורש הם אקט של החצנה (Externalization). החטא אינו נשאר מודחק בתוך הנפש או הקהילה; הוא מקבל גוף, מועבר אל השעיר, ומגורש פיזית אל המדבר. ההשפעה הקתרטית של המראה הזה על הקהל הצופה הייתה עצומה: ראיית האשמה מתרחקת ונעלמת אפשרה שחרור אמיתי מרגשות אשם קולקטיביים ואיפשרה התחלה חדשה.\n\nהמעבר מבגדי הזהב המפוארים של הכהן הגדול לבגדי הבד הלבנים נושא משמעות עמוקה של הפשטת האגו. מול המוות ומול האלוהות, האדם מתייצב בלבן פשוט, נטול סממני כוח ועושר. הפרק מדגיש כי הכפרה אינה רק טקס פולחני של אליטה כהנית, אלא דורשת השתתפות אקטיבית של כל פרט בקהילה באמצעות 'עינוי הנפש' (צום והתבוננות פנימית) ושביתה ממלאכה. השוויון המוחלט בין האזרח לגר ביום זה מדגיש את הממד המוסרי-אוניברסלי של הכפרה: לכולם מגיעה הזדמנות שווה לטהרה.\n\nבנוסף, יש לשים לב לשימוש הסמלי בדם ובקטורת. הדם, המייצג את הנפש והחיים במקרא, מוזה על הכפורת כדי לטהר את המרחב המקודש שנטמא על ידי חטאי בני ישראל. הקטורת, לעומת זאת, יוצרת מסך עשן המגביל את הראייה האנושית. הגבלה זו מזכירה לאהרן, ולנו, שישנם דברים הנשארים נשגבים ומעבר להשגתנו, וכי הגישה אל הקודש דורשת ענווה והכרה במגבלות הכוח והדעת של האדם.
- החצנה של רגשות אשםבדומה לטקס השעיר לעזאזל, פסיכולוגיה מודרנית מראה שרגשות אשם מודחקים מרעילים את הנפש. כאשר אנו סוחבים איתנו חרטה על טעות בעבודה או במערכת יחסים, כתיבת הדברים או שיחה גלויה וכנה משמשים כ'שעיר' שלנו – הם מוציאים את האשמה מהמרחב הפנימי אל המרחב החיצוני, ומאפשרים לנו להתחיל בתהליך של תיקון וסליחה עצמית.
- הפשטת בגדי הזהב (ענווה מנהיגותית)אהרן הכהן נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן פשוטים, ללא פאר והדר. בחיים המקצועיים והאישיים, מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להשיל את סממני הסטטוס והאגו ברגעי משבר או בעת מתן דין וחשבון. כשאתה נדרש לפתור קונפליקט עמוק בצוות או במשפחה, עשה זאת מתוך עמדה של פשטות, הקשבה וניקיון כפיים, ולא מתוך עמדת כוח.
- יצירת מרחב של עצירה מוחלטת (שבת שבתון)בעולם המודרני המאופיין ברעש תמידי וריצה אחר הישגים, אנו זקוקים ל'יום כיפור' אישי – זמן מוגדר שבו אנו עוצרים את כל המלאכה, מנתקים את המכשירים הדיגיטליים, ומענים את הנפש במובן החיובי של צמצום הגירויים הפיזיים. עצירה זו מאפשרת לנו לבחון את חיינו במבט-על, לטהר את מערכות היחסים שלנו ממשקעים ולחזור לשגרה ממוקדים ורגועים יותר.
הפרק מעלה דילמה מוסרית מרתקת בנוגע למנגנון הכפרה: האם ניתן באמת להעביר אשמה מוסרית של קהילה שלמה אל גורם שלישי (השעיר לעזאזל) שאינו אשם בדבר? האם טקס חיצוני סמלי מסוגל לחולל שינוי מוסרי פנימי אמיתי, או שמא הוא עלול לשמש כמפלט קל המנקה את המצפון ללא צורך בתיקון התנהגותי ממשי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהוָה וַיָּמֻתוּ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת׃
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה׃
כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם׃
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה׃
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ׃
וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל׃
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת׃
וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה׃
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת־פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר־לוֹ׃
וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת׃
וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת׃
וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע־פְּעָמִים מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ׃
וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת׃
וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם׃
וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל׃
וְיָצָא אֶל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי־יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃
וְהִזָּה עָלָיו מִן־הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת־הַשָּׂעִיר הֶחָי׃
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה׃
וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר׃
וּבָא אַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם׃
וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת־בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם׃
וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה׃
וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת־הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה׃
וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת־דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת־עֹרֹתָם וְאֶת־בְּשָׂרָם וְאֶת־פִּרְשָׁם׃
וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה׃
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃
כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ׃
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם׃
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר־יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃
וְכִפֶּר אֶת־מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל־כָּל־עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר׃
וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל־חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃