תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ויקרא · פרק י״א

אנטומיה של קדושה: המבנה הספרותי והפילוסופי של חוקי המאכלות

👑

כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ׃

פסוק מ״ד
התאמת תוכן לפי גיל

החיות המיוחדות והשמירה על הגוף

דמיינו, ילדים מתוקים, שאנחנו יוצאים לטיול קסום בטבע. אנחנו רואים פרה רועה באחו, דגים שוחים בנחל הכחול, וציפורים עפות גבוה בשמיים. בסיפור שלנו הלילה, אלוהים מדבר אל משה ואהרון ומגלה להם סוד חם ואוהב: איך לשמור על הגוף שלנו נקי, בריא ומיוחד. אלוהים מסביר שביבשה כדאי לנו לאכול חיות עדינות כמו הפרה והכבש, שיש להן פרסות סדוקות והן אוכלות לאט וברוגע. במים, הוא מראה לנו את הדגים המקסימים שיש להם סנפירים וקשקשים נוצצים. אלוהים מבקש שנשמור על עצמנו ולא ניגע בחיות פחות מתאימות, כדי שהלב שלנו יישאר תמיד טהור וקרוב אליו. אלוהים נתן לנו את החוקים האלה מתוך אהבה גדולה, כדי שנהיה עם מיוחד וקדוש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שהחינוך לקדושה ולערכים מתחיל בדברים הכי יומיומיים ופשוטים, כמו האוכל שאנחנו בוחרים להכניס הביתה.

טיפ להורים

הסיפור על חוקי המאכלות מלמד אותנו ואת ילדינו שיעור חשוב על גבולות ואהבה עצמית. אלוהים אינו אוסר דברים כדי להעניש, אלא כדי להגן ולשמור על ייחודיות. בחינוך היומיומי, אנו יכולים להשתמש בסיפור זה כדי להסביר לילדים מדוע אנו מציבים להם גבולות (כמו הגבלת ממתקים או שעות מסך). נסבירו להם שכמו שאלוהים שומר על עם ישראל כי הוא אוהב אותם ורוצה שיהיו בריאים ומיוחדים, כך גם אנו, ההורים, מציבים גבולות מתוך אהבה ורצון לשמור על גופם ונפשם. זו הזדמנות מצוינת לפתח שיחה על בחירות נכונות ובריאות.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לבחור חיה אחת מהסיפור שיש לה פרסות והיא עדינה וטובה, איזו חיה היית רוצה להיות?
  • למה לדעתך אמא ואבא שמים לפעמים גבולות (כמו לא לאכול יותר מדי ממתקים), ואיך זה עוזר לנו לשמור על הגוף?
  • איזה מעשה טוב ומיוחד עשית היום שגרם לך להרגיש נקי ושמח בלב?

הסודות של חיות היער והים

דמיינו שאתם מטיילים בטבע היפה, שומעים את ציוץ הציפורים ורואים חיות מתרוצצות סביב. בפרק הזה, אלוהים מדבר אל משה ואהרון ומגלה להם סוד מרתק: איך לבחור נכון את האוכל שלנו כדי לשמור על הגוף נקי, בריא ומיוחד. אלוהים מסביר שביבשה מותר לאכול רק חיות שיש להן פרסות סדוקות והן לועסות את האוכל לאט ובזהירות, כמו הפרה והכבש. במים, מותר לאכול רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשים מבריקים. אלוהים מפרט גם אילו ציפורים וזוחלים כדאי להשאיר בטבע ולא לגעת בהם. כל החוקים האלה עוזרים לעם ישראל להיות עם קדוש, נקי ומלא כבוד לכל מה שנכנס לגוף שלהם. אבל מה קורה אם בטעות נוגעים בחיה שאסור לגעת בה? בפרק הבא נגלה איך חוזרים להיות נקיים וטהורים!

מה הפסוק אומר?

אלוהים אומר לנו שהוא קדוש ומיוחד, והוא רוצה שגם אנחנו נשמור על הגוף שלנו ונהיה מיוחדים וטובים כמוהו.

הידעת?

ידעתם שהחזיר והגמל הם חיות מבלבלות? לחזיר יש פרסות שסועות אבל הוא לא מעלה גרה, ולגמל יש גרה אבל אין לו פרסה שסועה – ולכן שניהם לא כשרים!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשעם ישראל יצטרך לבשל ארוחה ראשונה לפי החוקים החדשים? בפרק הבא נראה איך שומרים על הניקיון והבריאות!

חוקי המשחק של האוכל: כשרות מהתנור

בפרק י"א בספר ויקרא, אלוהים מציג למשה ולאהרון את המדריך השלם לדיני כשרות. הפרק מפרט בדיוק אילו בעלי חיים מותרים לאכילה ואילו אסורים. ביבשה, הסימנים הם פרסה שסועה והעלאת גרה. במים, נדרשים סנפיר וקשקשת. בנוסף, ישנה רשימה ארוכה של עופות טמאים (בעיקר עופות דורסים כמו נשר וינשוף) ושרצים האסורים למאכל. הפרק לא מסתפק רק באוכל, אלא מסביר גם שנגיעה בנבלות של חיות טמאות גורמת לטומאה, ומחייבת שטיפה וניקוי. המטרה של כל החוקים האלה היא לא רק בריאותית, אלא חינוכית: ללמד את העם להציב גבולות, לשלוט בדחפים שלהם ולהבין שלא כל מה שזז בטבע נועד להיכנס לצלחת שלנו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מסביר שהאוכל שאנחנו אוכלים משפיע על מי שאנחנו. כשאנחנו שמים לב לגבולות שלנו, אנחנו הופכים לאנשים קדושים ומיוחדים יותר.

Life Hack

כשאתם מרגישים לחץ חברתי לעשות משהו שלא מתאים לערכים שלכם (כמו להציק למישהו בקבוצה או לשתף שמועה), תזכרו את חוקי הכשרות: היכולת להגיד 'זה לא בשבילי' היא כוח-על ששומר על הנשמה שלכם נקייה.

מקבילה מודרנית

חוקי הכשרות הם כמו הגדרות הפרטיות והסינון בטלפון שלכם. אתם לא מאפשרים לכל אפליקציה זרה או וירוס להיכנס למכשיר שלכם כדי לא להרוס אותו – בדיוק כמו שהתורה מבקשת לסנן את מה שנכנס לגוף שלנו.

אתה מה שאתה אוכל: הגבולות שיוצרים זהות

פרק י"א בספר ויקרא מציג את אחד הנושאים המוכרים והמשפיעים ביותר בתרבות היהודית: חוקי הכשרות. אלוהים פונה אל משה ואל אהרון ומכתיב להם מערכת חוקים מפורטת שמסווגת את כל עולם החי לקטגוריות של "טהור" (מותר באכילה) ו"טמא" (אסור באכילה). ביבשה, החיות המותרות חייבות להפריס פרסה ולעלות גרה (כמו כבשים ופרות), בעוד חיות כמו החזיר, הגמל והארנבת נשארות מחוץ לתפריט. במים, רק יצורים בעלי סנפיר וקשקשת מותרים, וכל השאר מוגדרים כ"שקץ". הפרק ממשיך ומפרט רשימת עופות אסורים, בעיקר טורפים, ואוסר על אכילת שרצים וזוחלים. מעבר לאכילה, הפרק עוסק בהרחבה בהשפעה של מגע עם נבלות של חיות טמאות, שמטמא את האדם ואת כליו (כלי חרס שנפלה לתוכם נבלה יש לשבור, וכלי עץ יש לשטוף). בסופו של דבר, התורה מסבירה שהמטרה של כל המגבלות האלה היא להוביל את העם לחיים של קדושה והבדלה, מתוך הבנה שהשליטה על הדחף הבסיסי ביותר שלנו – הרעב – היא הצעד הראשון בבניית אופי מוסרי ורוחני.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את התכלית העמוקה של חוקי המאכלות האסורים והטומאה. אין מדובר רק בהנחיות בריאותיות או היגייניות, אלא בדרישה לשינוי תודעתי וקיומי. הבורא קורא לבני ישראל להידמות לו באמצעות ריסון עצמי והצבת גבולות פיזיים. הבחירה המודעת במה להכניס אל הגוף הופכת את הפעולה היומיומית והחומרית ביותר – האכילה – לאקט של התעלות רוחנית וקדושה, המבדיל את העם ומקרב אותו אל הנשגב.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, אכילה היא הפעולה הכי טבעית, חייתית והישרדותית שיש. אנחנו חייבים לאכול כדי לחיות. אבל בפרק י"א, התורה לוקחת את הפעולה האינסטינקטיבית הזו והופכת אותה למגרש משחקים של מודעות עצמית. אלוהים לא נותן כאן הסברים רפואיים או מדעיים, אלא מסביר שהמטרה היא "להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

מה שמעניין כאן הוא הניגוד הברור בין החיות המותרות לאסורות. החיות המותרות לאכילה ביבשה הן צמחוניות מובהקות, עדינות ולא טורפות (כמו פרה, כבש או עז). לעומת זאת, העופות האסורים הם כמעט כולם עופות דורסים וטורפים (כמו הנשר, האיה והנץ) או כאלה שניזונים מנבלות ורקבובית. יש כאן מסר סמוי עמוק: אנחנו מושפעים מהאנרגיה של מה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו. התורה רוצה להרחיק אותנו מאכזריות ומטרפנות, ולקרב אותנו לעדינות ולחיים.

בנוסף, הפרק מציג חוקים נוקשים לגבי טומאה ממגע. אם חיה טמאה מתה, הגופה שלה (הנבלה) מטמאת את מי שנוגע בה או נושא אותה, ואפילו את הכלים שבהם היא נוגעת. כלי חרס, למשל, סופג את הטומאה לתוכו ואין דרך לנקות אותו – לכן חובה לשבור אותו. כלי עץ או בגד, לעומת זאת, אפשר לטבול במים ולנקות. זה מראה לנו שיש דברים בחיים שאפשר לתקן ולשטוף, ויש השפעות רעות שהן כל כך עמוקות שעדיף פשוט לשבור את הכלים ולהתחיל מחדש.

בסוף הפרק, אלוהים מחבר את כל החוקים האלה ליציאת מצרים: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, והייתם קדושים כי קדוש אני". השחרור מעבדות פיזית במצרים לא נועד כדי שנעשה כל מה שבא לנו, אלא כדי שנקבל על עצמנו חירות רוחנית גבוהה יותר. החירות האמיתית, לפי הפרק הזה, היא לא היעדר גבולות, אלא היכולת לבחור את הגבולות של עצמנו במודע. כשאתה שולט במה שנכנס לפה שלך, אתה מוכיח שאתה לא עבד של היצרים שלך, אלא אדם חופשי שבוחר בקדושה בכל רגע ביום.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לבחור גבול אחד בחיים האישיים שלך (למשל, שעה שבה אתה מכבה את הטלפון או סוג של מילים שאתה מחליט לא להגיד), איזה גבול היה הופך אותך לאדם חופשי ומאושר יותר?

אנטומיה של קדושה: המבנה הספרותי והפילוסופי של חוקי המאכלות

ויקרא פרק י"א מציג את קוד המאכלות והטהרה המרכזי של התורה, המהווה את הבסיס ההיסטורי להלכות הכשרות. אלוהים פונה אל משה ואל אהרון ומצווה עליהם להעביר לעם ישראל הנחיות מפורטות ומסווגות של עולם החי. הפרק מחלק את היצורים לארבע קטגוריות עיקריות: חיות היבשה, יצורי המים, עופות השמיים ושרצי הארץ. ביבשה, התורה מתירה לאכילה רק בהמות המפריסות פרסה שסועה ומעלות גרה, ומציינת במפורש חיות המקיימות רק סימן אחד (כמו הגמל, השפן, הארנבת והחזיר) כאסורות. במים, מותרים רק יצורים בעלי סנפיר וקשקשת. בעופות, התורה מונה רשימה של עשרים מינים אסורים, רובם עופות דורסים. בהמשך, הפרק דן בשרצים ובחרקים, כשאסורים כולם למעט סוגי ארבה מסוימים. חלקו השני של הפרק מוקדש לדיני טומאת מגע: נגיעה בנבלת חיה טמאה מטמאת את האדם, את בגדיו ואת כליו, ומפורטים דינים מורכבים לגבי האופן שבו כלים שונים (חרס, עץ, מתכת) מגיבים לטומאה זו. הפרק חותם בהצהרה תיאולוגית המקשרת בין המגבלות התזונתיות הללו לבין הדרישה להידמות לקדושת האל, שהעלה את העם ממצרים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את התכלית העמוקה של חוקי המאכלות האסורים והטומאה. אין מדובר רק בהנחיות בריאותיות או היגייניות, אלא בדרישה לשינוי תודעתי וקיומי. הבורא קורא לבני ישראל להידמות לו באמצעות ריסון עצמי והצבת גבולות פיזיים. הבחירה המודעת במה להכניס אל הגוף הופכת את הפעולה היומיומית והחומרית ביותר – האכילה – לאקט של התעלות רוחנית וקדושה, המבדיל את העם ומקרב אותו אל הנשגב.

הדרש — קריאה לעומק

ויקרא פרק י"א מהווה נקודת מפנה דרמטית בספר ויקרא. לאחר תיאור חנוכת המשכן והטרגדיה של מות נדב ואביהוא, התורה עוברת לעסוק בפרקטיקה היומיומית של חיי העם: האכילה והמגע הפיזי. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי בצורה קטלוגית, כמעט מדעית-אנציקלופדית, המזכירה את סדר הבריאה של ספר בראשית. החלוקה לארבעת מרחבי המחיה (יבשה, מים, שמיים וזחילה על הארץ) משקפת ניסיון להשליט סדר קוסמי אלוהי בתוך הכאוס של העולם החומרי.

המילים המנחות בפרק הן "טמא", "טהור" ו"שקץ", החוזרות עשרות פעמים ומייצרות מקצב דידקטי ומהדהד. השימוש החוזר במונחים אלו מדגיש כי אין מדובר בהנחיות תזונתיות-היגייניות גרידא (כפי שניסו להסביר פרשנים רציונליסטים לאורך הדורות), אלא בקטגוריות רוחניות-פולחניות. בעלי החיים ה"טמאים" אינם רעילים פיזית, אלא הם מייצגים חריגה מהסדר הטבעי או תכונות המנוגדות לקדושה. לדוגמה, חיות היבשה המותרות הן מעלות גרה ומפריסות פרסה – שתי תכונות המאפיינות חיות צמחוניות מובהקות שאינן טורפות. לעומת זאת, העופות האסורים הם עופות דורסים הניזונים מדם ומבשר, או כאלה השוכנים בחורבות ובאזורי מוות. התורה מבקשת לעצב את נפש האדם דרך הרחקתו מסממנים של אלימות, מוות וטרף.

מבנה הפרק חושף גם אירוניה דרמטית עדינה: האדם, שנברא בצלם אלוהים ושולט בטבע, עלול להיטמא ולהשתקץ על ידי היצורים הקטנים והנמוכים ביותר – השרצים הזוחלים על הגחון. הניגוד בין הנשגבות של עם קדוש לבין הפגיעות שלו למגע של עכבר או לטאה מתים מדגיש את שבריריותה של הטהרה. טומאת הכלים מתארת כיצד החומר מושפע מהרוח: כלי חרס, העשוי מאדמה שרופה, מייצג חומר שאינו ניתן לשינוי ועיצוב מחדש, ולכן כאשר הוא נטמא – "אותו תשברו". לעומת זאת, כלי עץ או בגד, המייצגים חומרים אורגניים וגמישים, ניתנים לטיהור במים.

ההקשר ההיסטורי של חוקים אלו קשור קשר הדוק להבדלת עם ישראל מסביבתו הכנענית והמצרית, שבהן פולחני בעלי חיים ואכילת שרצים היו נפוצים. אולם, העומק הפילוסופי של הפרק מתעלה מעבר להקשר ההיסטורי הספציפי. חוקי המאכלות מייצרים "גבולות של זהות". האכילה היא הפעולה האינטימית ביותר שבה האדם מכניס את החוץ אל תוך פנימיותו. על ידי הטלת מגבלות על פעולה זו, התורה הופכת את האקט החייתי של האכילה לטקס דתי מודע. הריסון העצמי הופך לכלי החינוכי החזק ביותר: האדם אינו פועל עוד לפי דחפיו הביולוגיים בלבד, אלא מכפיף את קיומו הפיזי למערכת ערכים נשגבת. חתימת הפרק מעגנת זאת במילים: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". הקדושה האלוהית אינה מופשטת או מנותקת מהעולם; היא מתבטאת דווקא בפרטים הקטנים ביותר של המטבח והתפריט היומי.

לקחים לחיים
  • הפיכת החומרי למקודשבעולם המודרני, אנו נוטים להפריד בין חיי הרוח והערכים לבין הפעולות היומיומיות כמו אכילה, קניות או צריכת מדיה. הפרק מציע לנו לקחת את הפעולות החומריות ביותר ולהכניס אליהן כוונה ומודעות. לדוגמה, לפני קנייה של מוצר או צריכה של תוכן, עצרו ושאלו את עצמכם: האם זה מזין את הנפש שלי או מטמא אותה? הבחירה המודעת היא המפתח לקדושה בתוך החול.
  • הבנת הגמישות מול הנוקשות של האופידיני טומאת הכלים (שבירת כלי חרס מול טבילת כלי עץ) מציעים תובנה פסיכולוגית עמוקה. בחיים, אנו נתקלים בכישלונות או בהשפעות שליליות. לפעמים אנו מגיבים בנוקשות כמו כלי חרס – נאחזים בדפוסים ישנים עד שאנו נשברים. הצעד הנכון הוא לפתח גמישות כמו כלי עץ: היכולת לעבור תהליך של 'טבילה' (ניקוי, סליחה, למידה) ולהמשיך הלאה מבלי להישבר.
  • הצבת גבולות ככלי לחירות אמיתיתאנו חיים בעידן של שפע חסר תקדים שבו הכל נגיש ומותר באופן מיידי. אולם, חופש מוחלט ללא גבולות מוביל לעיתים קרובות להתמכרות ולריקנות. הלקח המעשי מהפרק הוא להציב לעצמנו גבולות יזומים (כמו הגבלת זמן מסכים, הימנעות מרכילות או הגבלת הוצאות). הגבולות הללו אינם כובלים אותנו, אלא משחררים אותנו מהשעבוד לדחפים המיידיים ומאפשרים לנו לחיות חיים בעלי משמעות ומיקוד.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה דילמה פילוסופית עמוקה לגבי מקור המוסר והקדושה: האם חוקי הכשרות והטומאה משקפים סדר קוסמי ורציונלי מובנה בבריאה (למשל, הרחקה מאכזריות וממוות), או שמא מדובר בגזירות שמעל לתבונה האנושית, שתכליתן היחידה היא עצם הציות והכנעת הרצון האנושי בפני האל? מתח זה בין הגישה הרציונליסטית (הרואה בחוקים אלו היגיון מוסרי או בריאותי) לגישה הפידאיסטית (הרואה בהם מבחן של ציות טהור) נותר לא פתור בטקסט המקראי, וממשיך להעסיק את הפילוסופיה של הדת עד ימינו.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם׃

דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ׃

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ׃

אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם׃

וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם׃

וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם׃

וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם׃

מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם׃

אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ׃

וְכֹל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם׃

וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת־נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ׃

כֹּל אֲשֶׁר אֵין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃

וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה׃

וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָהּ׃

אֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינוֹ׃

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת־הַתַּחְמָס וְאֶת־הַשָּׁחַף וְאֶת־הַנֵּץ לְמִינֵהוּ׃

וְאֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַשָּׁלָךְ וְאֶת־הַיַּנְשׁוּף׃

וְאֶת־הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת־הַקָּאָת וְאֶת־הָרָחָם׃

וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַת וְאֶת־הָעֲטַלֵּף׃

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃

אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע אֲשֶׁר־לא [לוֹ] כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃

אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ׃

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃

וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

וְכָל־הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃

לְכָל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא׃

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־כַּפָּיו בְּכָל־הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל־אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם׃

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ׃

וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת׃

אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל־הַשָּׁרֶץ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל־כְּלִי־עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ־עוֹר אוֹ שָׂק כָּל־כְּלִי אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר׃

וְכָל־כְּלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּל מֵהֶם אֶל־תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ׃

מִכָּל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל־כְּלִי יִטְמָא׃

וְכֹל אֲשֶׁר־יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם׃

אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה־מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא׃

וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל־כָּל־זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא׃

וְכִי יֻתַּן־מַיִם עַל־זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם׃

וְכִי יָמוּת מִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃

וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל׃

כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם׃

אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם׃

כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ׃

כִּי אֲנִי יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי׃

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ׃

לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←