הושע · פרק ב׳
הושע ב': שבר, קנאה ואירוסין נצחיים במדבר
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים׃
פסוק כ״אהמדבר שהפך לגינת אהבה
הלילה, בני, נספר על אבא גדול ואוהב מאוד, שדאג לעם שלו לכל דבר טוב – לאוכל טעים, למים קרים ולבגדים יפים. אבל העם לפעמים התבלבל. הם הלכו לחפש מתנות אצל פסלים מאבן ומעץ, ושכחו מי באמת דואג להם. האבא הגדול הרגיש עצוב ובודד, אבל במקום לצעוק או להעניש לתמיד, הוא עשה דבר נפלא. הוא לקח את העם איתו לטיול במדבר השקט, מקום שבו אין רעש ואין כעס. שם, תחת כיפת השמיים הזרועה כוכבים, הוא חיבק אותם ולחש להם על אוזנם: 'אני סולח לכם. בואו נתחיל מחדש'. הוא הבטיח להפוך את המקומות העצובים שלהם לגינות פורחות ומלאות תקווה, ולשמור עליהם באהבה גדולה לנצח נצחים.
הפסוק מזכיר לנו שהבסיס לכל קשר עמוק וארוך טווח, במיוחד עם ילדינו, הוא מחויבות בלתי מתפשרת של חסד, רחמים והקשבה, גם ברגעים של כעס.
הסיפור בפרק ב' נוגע בערך המרכזי של סליחה, התחלה חדשה ואהבה ללא תנאי. עבור ילדים, הידיעה שההורים אוהבים אותם תמיד – גם כשהם טועים, מתנהגים לא יפה או שוברים חוקים – היא הבסיס לביטחון העצמי שלהם. כדאי להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שטעויות הן חלק מהחיים, והדבר החשוב ביותר הוא היכולת לדבר עליהן בכנות, לבקש סליחה ולדעת שהבית תמיד נשאר מקום בטוח ואוהב.
- למה לדעתך האבא הגדול בסיפור בחר לקחת את העם דווקא למדבר השקט כדי להשלים איתם?
- איך אתה מרגיש בלב כשמישהו שאתה אוהב סולח לך על טעות שעשית?
- אם היית יכול להפוך מקום עצוב אחד למקום שמח ומלא תקווה, איזה מקום זה היה ומה היית עושה בו?
החבר שלא מוותר עלינו לעולם
דמיינו שיש לכם חבר הכי טוב בעולם. הוא מביא לכם את המשחקים הכי יפים, דואג לכם כשקר, ומכין לכם הפתעות מתוקות. אבל יום אחד, אתם שוכחים אותו והולכים לשחק עם ילדים אחרים, שאפילו לא באמת נחמדים אליכם. החבר הטוב שלכם נעלב ועצוב, אבל הוא לא מוותר עליכם! בפרק שלנו, אלוהים מרגיש בדיוק ככה כלפי עם ישראל. העם הלך אחרי פסלים ואלילים שלא יכולים לעזור, ושכח מי באמת אוהב אותו. בהתחלה אלוהים כועס ומחליט להפסיק לתת להם מתנות כדי שיבינו את הטעות. אבל הלב שלו מלא באהבה. הוא מחליט לקחת את העם למקום שקט במדבר, לדבר איתם בעדינות, וללחוש להם סוד: 'אני אוהב אתכם ותמיד אסלח לכם'. הוא מבטיח להחזיר להם את כל השדות והכרמים, ולעשות איתם שלום אמיתי.
אלוהים מבטיח שהוא תמיד ישמור עלינו ויאהב אותנו כמו חבר טוב שמבטיח להישאר חבר לנצח נצחים, ביושר ובטוב לב.
הידעתם שהשם 'עמק עכור' פירושו מקום של צרות ועצב, אבל בפרק הזה אלוהים מבטיח להפוך אותו ל'פתח תקווה' - מקום של שמחה והתחלה חדשה?
איך יגיב העם כשישמע את המילים המלטפות של אלוהים במדבר? בפרק הבא נראה מה קורה כשהאהבה מנצחת הכל!
כשהחברים הכי טובים הופכים לאויבים (ואז משלימים)
הפרק הזה הוא כמו דרמה משפחתית סוערת. הנביא הושע משתמש במשל חזק: עם ישראל הוא כמו אישה שהחליטה לעזוב את בעלה האוהב (אלוהים) וללכת אחרי 'מאהבים' אחרים – אלילי הבעל של העמים השכנים. היא בטוחה שהם אלו שנותנים לה אוכל, מים ובגדים יפים. הבעל הפגוע מחליט לעצר אותה. הוא חוסם את דרכה בקוצים ולוקח בחזרה את כל השפע שנתן לה, כדי שהיא תבין שהאלילים האלה הם שקר מוחלט. כשהיא נשארת בלי כלום, היא מבינה שטעתה ורוצה לחזור. במקום לנקום בה, הבעל לוקח אותה למדבר השקט כדי לדבר איתה בגובה העיניים, לסלוח לה ולבנות את הקשר מחדש. זהו סיפור עוצמתי על פגיעה באמון, אבל גם על היכולת המדהימה לתקן ולסלוח.
הפסוק הזה מראה שאפילו אחרי ריב ענק ופגיעה באמון, אפשר לבנות קשר מחדש מהיסוד, אם מתחייבים להתנהג בצדק, בחמלה ובכנות.
כשאתם מרגישים שכולם הולכים אחרי טרנד מסוים או חברים שנראים 'מגניבים' אבל בעצם מנצלים אתכם, עצרו לרגע. תזכרו מי האנשים שבאמת היו שם בשבילכם מהתחלה – המשפחה והחברים האמיתיים – ואל תזרקו את האמון שלהם בשביל משהו נוצץ וזמני.
זה ממש כמו לעזוב חבר ילדות נאמן וטוב כדי להתקבל לחבורה של הילדים הפופולריים בכיתה, רק כדי לגלות שהם מדברים עליך מאחורי הגב, ולהבין שהחבר האמיתי שלך הוא זה שבאמת דאג לך כל הזמן.
מערכת היחסים הכי מורכבת בתנ"ך: על בגידה, קנאה והזדמנות שנייה
הושע פרק ב' לוקח אותנו אל תוך מערבולת רגשית מטורפת בין אלוהים לעם ישראל, ומציג אותה דרך משל של זוג נשוי. העם שכח את אלוהים והתחיל לעבוד את אלילי הבעל, מתוך מחשבה שהאלילים האלה מביאים להם גשם, אוכל והצלחה כלכלית. אלוהים מרגיש נבגד ופגוע עמוקות. הוא מתאר בכעס רב איך הוא מתכוון להעניש את העם: לקחת מהם את היבולים, לחשוף את הבושה שלהם ולהרוס את החגיגות שלהם. אבל רגע לפני שהכל נחרב, הטון משתנה לחלוטין. הכעס הופך לגעגוע. אלוהים מחליט לא לוותר על האהבה שלו. הוא מתכנן לקחת את העם למדבר – מקום שקט בלי רעשי רקע – כדי לדבר איתם מלב אל לב. הוא מבטיח להחזיר את השפע, לכרות ברית שלום עם הטבע, ולהתחיל מחדש עם הבטחה נצחית של נאמנות, חמלה וצדק.
פסוק זה מהווה את שיאו של תהליך הפיוס בין אלוהים לעמו בפרק. לאחר תקופה קשה של ריחוק, כעס ומשבר אמון עמוק המדומים לגירושין כואבים, אלוהים מציע ברית חדשה ונצחית. המילה 'וארשתיך' מסמלת התחלה חדשה וטהורה, כאילו מעולם לא הייתה בגידה. הברית הזו אינה מבוססת על כוח, אלא על ערכי יסוד מוסריים ורגשיים: צדק, משפט, חסד ורחמים, המבטיחים קשר יציב ועמוק שיחזיק מעמד לעד.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה מציג את אחת התמונות הכי אנושיות ופגיעות של אלוהים בתנ"ך. הוא לא מוצג כאן רק כשופט קר ומרוחק, אלא כבן זוג פגוע, קנאי ואוהב עד כאב. הנביא הושע משתמש במטאפורה הזו כדי להסביר לעם את חומרת המעשים שלהם. העם חשב שהטקסים לאלילי הכנענים (הבעל) הם אלה שמביאים להם את הדגן, התירוש והיצהר – השילוש החקלאי של אותה תקופה. הם לקחו את השפע שאלוהים נתן להם, והשתמשו בו כדי לעבוד אלילים אחרים. זו כפיות טובה בדרגה הגבוהה ביותר. החלק הראשון של הפרק מלא באיומים קשים ועונשים משפילים. אלוהים מאיים לחסום את דרכה של האישה בקוצים וגדרות כדי שלא תמצא את מאהביה. המטרה של העונש היא לא סתם נקמה, אלא לגרום לה להבין שהמאהבים האלה לא באמת יכולים לעזור לה, ושהיה לה טוב בהרבה אצל בעלה הראשון. ואז מגיע המהפך המדהים בפסוק ט"ז: 'לכן הנה אנכי מפתהה והולכתיה המדבר ודיברתי על ליבה'. המדבר הוא לא רק מקום גיאוגרפי, הוא סמל לתקופת הנעורים של העם, ליציאת מצרים, לתקופה שבה הקשר היה פשוט, נקי ומבוסס על אמון הדדי בלי הסחות דעת של ערים גדולות ואלילים מפתים. אלוהים מבין שכדי לשקם את האמון, צריך לחזור לנקודת ההתחלה. הוא מבטיח להפוך את 'עמק עכור' – מקום שמסמל היסטורית אסון ועונש – ל'פתח תקווה'. השינוי הזה מראה שאפילו מהמקום הכי נמוך והרוס, אפשר לצמוח מחדש. הברית החדשה שאלוהים מציע בסוף הפרק היא לא ברית של כפייה, אלא ברית של אירוסין מחודשים המבוססים על ערכים של צדק, חסד ורחמים. זהו שיעור מדהים על כך ששיקום של קשר פגוע דורש עבודה עמוקה, חזרה לשורשים והרבה מאוד חמלה.
אם מישהו שפגע בכם בצורה קשה מאוד היה מבקש סליחה ומציע להתחיל מחדש, הייתם מסוגלים לסלוח לו ולסמוך עליו שוב, או שיש דברים שאי אפשר לתקן?
הושע ב': שבר, קנאה ואירוסין נצחיים במדבר
הושע פרק ב' מציג את אחת הנבואות הדרמטיות והמורכבות ביותר במקרא, המשתמשת במטאפורת הנישואין כדי לתאר את יחסי אלוהים ועם ישראל. הפרק נפתח בנבואת נחמה קצרה על איחוד עתידי וריבוי העם, אך מיד עובר לתיאור משבר חריף. הנביא קורא לילדים לריב עם אמם, המדומה לאישה נואפת שזנתה תחת בעלה. האישה (המסמלת את ישראל) רודפת אחרי מאהביה (אלילי הבעל הכנעניים), מתוך אמונה מוטעית שהם אלו שמעניקים לה את צורכי הקיום הבסיסיים והמותרות: לחם, מים, צמר, פשתן, שמן ומשקאות. בתגובה, הבעל הפגוע (אלוהים) מחליט להעניש אותה בחומרה: הוא יחסום את דרכיה בקוצים, ימנע ממנה להשיג את מאהביה, ויקח בחזרה את כל השפע החקלאי שהעניק לה, עד שתישאר חסרת כל ותבין כי מצבה אצל בעלה הראשון היה טוב בהרבה. אולם, מטרת העונש אינה השמדה אלא תיקון. בחלקו השני של הפרק חל מפנה דרמטי: אלוהים מפתה את העם לחזור אליו, מוביל אותו אל המדבר השומם מרעשי רקע תרבותיים, ומדבר על ליבו. הוא מבטיח להשיב את כרמיה, להפוך את עמק עכור לפתח תקווה, ולכרות ברית שלום קוסמית עם חיות השדה והטבע. הפרק נחתם בטקס אירוסין מחודש ונצחי המבוסס על צדק, משפט, חסד, רחמים ואמונה.
פסוק זה מהווה את שיאו של תהליך הפיוס בין אלוהים לעמו בפרק. לאחר תקופה קשה של ריחוק, כעס ומשבר אמון עמוק המדומים לגירושין כואבים, אלוהים מציע ברית חדשה ונצחית. המילה 'וארשתיך' מסמלת התחלה חדשה וטהורה, כאילו מעולם לא הייתה בגידה. הברית הזו אינה מבוססת על כוח, אלא על ערכי יסוד מוסריים ורגשיים: צדק, משפט, חסד ורחמים, המבטיחים קשר יציב ועמוק שיחזיק מעמד לעד.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' בספר הושע עומד בלב התאולוגיה הנבואית המציגה את הברית בין אלוהים לישראל כקשר נישואין אינטימי, טוטאלי ורווי יצרים. השימוש במטאפורת הנישואין והזנות אינו רק כלי קישוטי, אלא דרך להמחיש את עומק הפגיעה הרגשית של האל ואת הציפייה לנאמנות מוחלטת מצד העם. בחלקו הראשון של הפרק, אנו עדים למשפט גירושין סוער. המילים המנחות 'אישי' ו'מאהביי' מדגישות את הבלבול המושגי והדתי של העם. ישראל חוטאת לא רק בעבודה זרה כשלעצמה, אלא בכפיות טובה תיאולוגית וכלכלית: היא מייחסת את פוריות הארץ והשפע החקלאי (הדגן, התירוש והיצהר) לבעל, אל הגשם הכנעני, בעוד שמקורם האמיתי הוא אלוהי ישראל. אלוהים מגיב בסנקציות קשות שמטרתן לחשוף את ערוותה של האישה – כלומר, לחשוף את חוססר האונים של האלילים ואת עובדת היותם שקר. חסימת הדרכים בקוצים ('הנני שך את דרכך בסירים') מייצגת את המשבר הקיומי והכלכלי שנועד להביא את העם לנקודת שבירה והכרה עצמית: 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'. המפנה הדרמטי בפסוק ט"ז ('לכן הנה אנכי מפתהה...') חושף את הפרדוקס המופלא של האהבה האלוהית. המילה 'לכן' היא בדרך כלל פתיח לעונש, אך כאן היא פותחת פתח לפיתוי ופיוס. המדבר משמש כמרחב תרפויטי – מקום נקי מהשפעות הציביליזציה הכנענית והאלילות העירונית, שבו ניתן לשחזר את 'ימי הנעורים' של יציאת מצרים. המעבר הגיאוגרפי והנפשי מיוצג על ידי הפיכת 'עמק עכור' (המזוהה היסטורית עם חטאו של עכן ועם עונש) ל'פתח תקווה'. שיאו של תהליך הריפוי מופיע בשינוי השפה: 'תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי'. המונח 'בעל' מסמל אדנות, שליטה וריחוק (וגם קשור לאל הכנעני), בעוד 'איש' מסמל שותפות, שוויון ואינטימיות. הברית החדשה נכרתת לא רק עם העם אלא עם הבריאה כולה – חיות השדה, עוף השמים ורמש האדמה – ברוח חזון השלום האוניברסלי. פסוקי האירוסין המפורסמים ('וארשתיך לי לעולם...') מציגים חמישה יסודות שעליהם מושתת הקשר המחודש: צדק, משפט, חסד, רחמים ואמונה. יסודות אלו מחליפים את התלות הכלכלית החומרית בידיעה רוחנית ומוסרית עמוקה ('וידעת את ה''). הפרק נחתם במשחק מילים על שמות ילדיו של הושע מפרק א': 'יזרעאל' הופך מסמל של חורבן לסמל של זריעה וצמיחה, 'לא רוחמה' הופכת ל'רוחמה', ו'לא עמי' מוכרז מחדש כ'עמי אתה', תוך השלמת מעגל מושלם של תשובה, סליחה וגאולה.
- הבנת מקור השפע והכרת תודהבעולם המודרני, קל לייחס את ההצלחה והשפע שלנו אך ורק למאמצינו, לטכנולוגיה או ל'מאהבים' זמניים כמו מעמד חברתי וממון. הפרק קורא לנו לפתח ענווה, לזהות את המקורות העמוקים והאמיתיים של הברכה בחיינו – הבריאות, המשפחה, הערכים והתמיכה שקיבלנו – ולא לשכוח להכיר להם תודה.
- יצירת 'מרחב מדבר' לפתרון משבריםכאשר זוגיות או מערכת יחסים משפחתית נקלעת למבוי סתום ורוויית כעסים, קשה לפתור אותה בתוך השגרה הלחוצה והרועשת. הצעד האפקטיבי ביותר הוא ליצור 'מדבר' מלאכותי – לצאת יחד מהסביבה הרגילה, לנתק מסכים והסחות דעת, ולנהל שיחה כנה וחשופה בגובה העיניים כדי לשקם את האינטימיות.
- הפיכת משברים לנקודות צמיחההמושג 'עמק עכור לפתח תקווה' מלמד אותנו שדווקא מתוך נקודת השפל העמוקה ביותר, מתוך הכישלון או האובדן, ניתן להצמיח תקווה חדשה. במקום לראות במשבר סוף פסוק, יש להתייחס אליו כהזדמנות לחישוב מסלול מחדש, לתיקון טעויות יסוד ולבניית בסיס איתן וערכי יותר לעתיד.
הפרק מעלה מתח מוסרי ופילוסופי קשה סביב מושג הסליחה והשיקום לאחר פגיעה באמון. מצד אחד, אלוהים מתואר כמי שמגיב בקנאה עזה, בכעס ואף באיומים בענישה משפילה וכואבת כדי להכניע את האישה. מצד שני, הוא זה שיוזם את הפיוס ומציע אהבה ללא תנאי ואירוסין נצחיים. האם ענישה והשפלה הן שלב הכרחי בדרך לחרטה אמיתית ותיקון קשר, או שמא הן מותירות צלקות המונעות שיקום אמיתי של האמון? האם ניתן באמת לחזור למצב של 'נעורים' ואירוסין טהורים לאחר שבגידה כה עמוקה התרחשה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל׃
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה׃
רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ׃
פֶּן־אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא׃
וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה׃
כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי׃
לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת־גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא׃
וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה׃
וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל׃
לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָהּ׃
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי׃
וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ׃
וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה׃
וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם־יְהוָה׃
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ׃
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת־עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם׃
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי׃
וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם׃
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח׃
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים׃
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־יְהוָה׃
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם־יְהוָה אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ׃
וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל׃
וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי עַמִּי־אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי׃