דניאל · פרק ט׳
דניאל ט': תפילת הווידוי וחזון שבעים השבועים
הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃
פסוק יחדניאל והמלאך שבא לבקר
דמיין לך איש חכם וטוב לב בשם דניאל, שגר בארץ רחוקה ורחוקה. דניאל התגעגע מאוד לבית שלו בירושלים. לילה אחד, הוא ישב וקרא בספרים ישנים, והבין שהגיע הזמן שבו כולם יוכלו לחזור הביתה. אבל דניאל ידע שלפעמים אנשים עושים טעויות, ושצריך לבקש סליחה כדי להתחיל מחדש. אז הוא עצם את עיניו, התפלל חזק-חזק ואמר: 'אלוהים הטוב, סלח לנו על הטעויות שלנו, ועזור לנו לחזור לירושלים היפה'. בעודו מתפלל בשקט, פתאום נשמע רשרוש עדין של כנפיים. מלאך מאיר ויפה בשם גבריאל הופיע לידו! המלאך גבריאל ליטף את ראשו של דניאל ואמר לו בקול נעים: 'אל תדאג, דניאל. אלוהים שמע את התפילה שלך כי אתה אהוב מאוד, ויש לו תוכנית נהדרת לעתיד שלכם'. דניאל הרגיש חום גדול בלב וידע שהכל יהיה בסדר.
הפסוק מלמד אותנו ואת ילדינו על כוחה של ענווה: לבקש עזרה וסליחה מתוך הכרה בחולשותינו, תוך בטחון באהבה וברחמים של מי שמולנו.
הסיפור של דניאל מלמד אותנו על החשיבות של בקשת סליחה, לא רק על דברים שאנחנו עשינו, אלא גם על היכולת שלנו לעזור לאחרים לתקן. דניאל מתפלל בשביל כולם, מתוך אכפתיות ואהבה גדולה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור הזה כדי לשוחח עם הילד על הכוח של סליחה וענווה. אפשר להסביר לילד שזה בסדר גמור לטעות, והדבר החשוב ביותר הוא לדעת לעצור, להגיד 'אני מצטער' ולנסות לתקן. שיחה כזו לפני השינה מעניקה לילד תחושת ביטחון שהאהבה שלנו אליו אינה תלויה בכך שיהיה מושלם.
- למה לדעתך דניאל ביקש סליחה גם בשביל אנשים אחרים ולא רק בשביל עצמו?
- איך אתה מרגיש בלב אחרי שאתה מבקש סליחה ממישהו או כשסולחים לך?
- אם מלאך טוב היה בא לבקר אותך בלילה, איזה דבר יפה היית רוצה שהוא יספר לך?
דניאל מתפלל בלב שלם והמלאך גבריאל מגיע
דמיין שאתה יושב בחדר שקט, רחוק מהבית האהוב שלך, ומתגעגע מאוד. זה בדיוק מה שקרה לדניאל! הוא גר בארץ רחוקה וקרא בספרים עתיקים שהגיע הזמן לחזור לירושלים היפה. אבל דניאל ידע שהעם עשה טעויות, אז הוא החליט לעשות מעשה: הוא צם, לבש בגדים פשוטים, והתפלל מכל הלב. הוא ביקש סליחה בשם כולם ואמר: 'אנא אלוהים, רחם עלינו ועזור לנו לחזור הביתה!'. פתאום, באמצע התפילה, קרה דבר מדהים! המלאך גבריאל הופיע בחדר, נגע בעדינות בכתפו של דניאל ואמר לו: 'דניאל, אלוהים שמע אותך כי אתה יקר ואהוב מאוד. באתי לספר לך על העתיד הטוב שמחכה לכם'. דניאל הרגיש הקלה גדולה ושמחה בלב. מה יגלה לו המלאך על ירושלים? בפרק הבא נשמע הכל!
דניאל מבקש מאלוהים שיקשיב לו ויעזור לעיר ירושלים, לא בגלל שהם היו מושלמים, אלא פשוט כי אלוהים אוהב ומרחם עליהם מאוד.
דניאל גילה בספרים של הנביא ירמיהו שהגלות של העם שלו צריכה להימשך בדיוק שבעים שנה - שזה כמעט חיים שלמים של סבא וסבתא!
מה יגלה המלאך גבריאל לדניאל על העתיד של ירושלים? בפרק הבא נגלה את הסודות המרתקים!
דניאל פותח את הספרים ומגלה את העתיד
דניאל נמצא בבבל תחת שלטון מלך חדש בשם דריווש. הוא מחליט לחקור ספרים עתיקים, במיוחד את נבואות ירמיהו, ומבין שחלפו כמעט שבעים שנה מאז חורבן ירושלים - הזמן שנקבע לסיום הגלות. במקום לחגוג, דניאל מרגיש אחריות כבדה. הוא צם, לובש שק, ונושא תפילה דרמטית ומרגשת. הוא מתוודה על חטאי העם ומבקש מאלוהים לסלוח ולהחזיר את השכינה למקדש השומם. בעודו מתפלל, המלאך גבריאל מופיע אצלו במהירות ומבשר לו שהוא 'איש חמודות' (אהוב מאוד). גבריאל מציג לו חזון מורכב על 'שבעים שבועים' (תקופות זמן סמליות) שבהן ירושלים תיבנה מחדש, אך גם תעבור קשיים ומלחמות בעתיד.
דניאל מבין שלפעמים כשמבקשים סליחה, אי אפשר לבוא בדרישות. הוא פונה לאלוהים בענווה ומבקש עזרה לא בגלל שמגיע להם, אלא בגלל טוב הלב של אלוהים.
כשאתה רואה שמשהו בקבוצה או בכיתה לא עובד, אל תחכה שמישהו אחר יתקן את זה. קח אחריות, תתנצל אם צריך, ותוביל לשינוי.
זה כמו לגלות שחבר קרוב עשה טעות גדולה שפגעה בכל החבר'ה, ובמקום להאשים אותו או להתעלם, אתה הולך לדבר איתו ועם כולם כדי למצוא דרך לסלוח ולתקן את היחסים.
לקיחת אחריות ברגעי משבר: התפילה של דניאל
דניאל נמצא בבבל, תחת שלטונו של דריווש המדי. כשהוא מעיין בכתביו של ירמיהו הנביא, הוא מבין שקרב קץ שבעים השנים שנקצבו לחורבן ירושלים. במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהגאולה תגיע מעצמה, דניאל בוחר לפעול. הוא נכנס לתהליך עמוק של צום, תשובה ותפילה, ומייצג את העם כולו. בתפילתו, הוא לא מנסה להצטדק או להאשים אחרים; הוא מתוודה בכנות על חטאי העם, המנהיגים והאבות, ומכיר בכך שהעונש שקיבלו היה מוצדק. הוא מתחנן בפני אלוהים שיפעל מתוך רחמים ולא מתוך שורת הדין, כדי להשיב את השכינה לירושלים ולמקדש השומם. תוך כדי התפילה, המלאך גבריאל מופיע ומעניק לו הבנה חדשה: הגאולה אינה אירוע חד-פעמי פשוט, אלא תהליך ארוך ומורכב של 'שבעים שבועים' (שבועות של שנים), שיכלול עליות ומורדות, בנייה מחדש אך גם משברים עתידיים.
פסוק זה מהווה את שיאה המרגש של תפילת דניאל. הוא פונה אל אלוהים בבקשה שיביט על חורבנה של ירושלים ובית המקדש השומם, ומדגיש כי הבקשה לרחמים אינה נובעת מתחושת צדק או זכאות עצמית של העם, אלא אך ורק מחסדו האינסופי של האל. זהו מודל תאולוגי עמוק של עמידה לפני האל בענווה מוחלטת, תוך הישענות על רחמים ולא על זכויות.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק ט' מציב אותנו בנקודת זמן היסטורית מרתקת. דניאל, שכבר זקן ומנוסה, יושב בגלות ומחשב את הקץ על פי נבואות ירמיהו. הוא מבין שהשנים עברו והגיע הזמן לחזור הביתה. אבל מה שמעניין כאן הוא התגובה שלו. הוא לא מתחיל לארוז מזוודות, אלא נכנס לחשבון נפש עמוק. דניאל מלמד אותנו שיעור מדהים במנהיגות ואחריות קהילתית: הוא לא חטא בעצמו — הוא מתואר לאורך כל הספר כדמות מופתית ונקייה מחטא — ובכל זאת, הוא משתמש בלשון 'אנחנו'. הוא אומר 'חטאנו, עווינו, הרשענו'. הוא לוקח על עצמו את האשמה של הדורות הקודמים ושל בני דורו.\n\nהחלק השני של הפרק מפגיש אותנו שוב עם המלאך גבריאל. המפגש הזה מתרחש בזמן 'מנחת ערב' — זמן שהיה מוקדש לעבודת המקדש בירושלים, מקדש שכבר לא קיים מזה שבעים שנה. הציון של הזמן הזה מראה כמה דניאל מחובר בלב ובנפש לבית שלו, למרות השנים הרבות שעברו. גבריאל מביא איתו נבואה קשה ומורכבת המכונה 'שבעים שבועים' (כלומר, שבעים כפול שבע שנים, שהם 490 שנה). המסר של גבריאל משנה את כל הדרך שבה דניאל, ואנחנו, תופסים את מושג הגאולה.\n\nאם תחשבו על זה, דניאל ציפה שהסבל ייגמר מיד בתום שבעים השנים. אבל גבריאל מסביר לו שהתיקון האמיתי של העם והעולם דורש זמן רב בהרבה. יהיו תקופות של בנייה, של משיח ושל מנהיגים, אבל יהיו גם תקופות של חורבן נוסף וקשיים. המסר כאן הוא חזק מאוד: שינוי אמיתי ועמוק בחברה או בחיים האישיים לא קורה ברגע אחד של קסם. הוא דורש תהליך ארוך, לפעמים כואב, שבו אנחנו נבחנים שוב ושוב ביכולת שלנו לשמור על הערכים שלנו גם כשקשה.
אם היית מגלה שהמטרה הגדולה שאתה עובד בשבילה לא תושג במלואה בימי חייך, אלא רק בעוד דורות רבים, האם היית ממשיך להתאמץ עבורה באותו האופן?
דניאל ט': תפילת הווידוי וחזון שבעים השבועים
פרק ט' נפתח בשנתו הראשונה של דריווש בן אחשוורוש למלכותו על כשדים. דניאל, המצוי בגלות, מעיין בספרים ומתעמק בנבואת ירמיהו, המנבאת כי חורבן ירושלם יימשך שבעים שנה. מתוך הבנה כי המועד קרב, דניאל פונה אל אלוהים בתפילה, בצום, בשק ובאפר. תפילתו היא וידוי קולקטיבי נוקב: הוא מודה בחטאי העם, המלכים והאבות, אשר סרו מהמצוות ולא שמעו לנביאים, ומצדיק את הדין האלוהי שהביא עליהם את החורבן והגלות כפי שנכתב בתורת משה. דניאל מתחנן לאלוהים שישיב את חמתו מירושלים ומהר קודשו, ויאיר את פניו על המקדש השומם, לא בזכות צדקת העם אלא בזכות רחמיו הרבים של האל. בעודו מתפלל, מופיע המלאך גבריאל, אותו ראה בחזונות קודמים. גבריאל מסביר לו כי תפילתו נשמעה מיד, ומציג בפניו את חזון 'שבעים השבועים' (490 שנה) — תקופת זמן קצובה שבה יתחוללו תהליכים היסטוריים מורכבים של בנייה וחורבן נוסף, עד לקץ הסופי של השממה והבאת צדק עולמי.
פסוק זה מהווה את שיאה המרגש של תפילת דניאל. הוא פונה אל אלוהים בבקשה שיביט על חורבנה של ירושלים ובית המקדש השומם, ומדגיש כי הבקשה לרחמים אינה נובעת מתחושת צדק או זכאות עצמית של העם, אלא אך ורק מחסדו האינסופי של האל. זהו מודל תאולוגי עמוק של עמידה לפני האל בענווה מוחלטת, תוך הישענות על רחמים ולא על זכויות.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט' בספר דניאל מהווה את אחד השיאים הדרמטיים והתאולוגיים של הספר, כשהוא מחבר בין לימוד מקראי, תפילה אישית עמוקה והתגלות אפוקליפטית. הפרק נפתח בפעולה של פרשנות מקראית: דניאל 'מבין בספרים' את מספר השנים שחזה ירמיהו לחורבן ירושלים. הבנה זו אינה מובילה אותו לפסיביות או לציפייה שקטה, אלא לדחיפות רוחנית. דניאל מבין כי הבטחה אלוהית אינה פועלת באופן מכני; היא דורשת מענה אנושי, התעוררות ותשובה.\n\nתפילת דניאל (פסוקים ד'-י"ט) היא מופת של וידוי ותחנונים. המבנה הספרותי שלה מבוסס על ניגוד חריף בין 'לך ה' הצדקה' לבין 'ולנו בושת הפנים'. דניאל אינו מנסה להמתיק את הגלולה או למצוא נסיבות מקלות לחטאי העם. הוא משתמש בלשון רבים ('חטאנו ועווינו והרשענו ומצרנו') ובכך מציג מודל של אחריות קולקטיבית מוחלטת. אף על פי שדניאל עצמו מתואר לאורך הספר כצדיק חסיד, הוא רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מגורל עמו ומחטאיו. הוא מקשר ישירות בין החורבן לבין האזהרות שבתוכחה שבספר דברים ('האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה'). פנייתו של דניאל אל האל אינה מבוססת על זכויות או על ברית הדדית שהופרה על ידי העם, אלא על פנייה אל מהות האל עצמו — 'כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים'.\n\nהמענה לתפילה מגיע בדמותו של המלאך גבריאל, המופיע 'כעת מנחת ערב' — רמז ברור לגעגוע לעבודת המקדש שחרב. גבריאל מכנה את דניאל 'איש חמודות' (אהוב ורצוי), ומעניק לו את פשר חזון השנים. גבריאל מציג את מושג 'שבעים השבועים' (שבועות של שנים, קרי 490 שנה). פרשנות זו מותחת את שבעים השנים של ירמיהו לממד זמן היסטורי רחב בהרבה. הגאולה אינה רק שיבה פיזית לארץ, אלא תהליך ארוך של כפרת עוון והבאת 'צדק עולמים'.\n\nהחזון ההיסטורי שגבריאל מציג הוא קודר ומורכב: ירושלים תיבנה מחדש ב'צוק העתים', אך לאחר מכן ייכרת משיח (מנהיג משוח), והעיר והמקדש ייחרבו שוב על ידי עם של נגיד בא. החזון משקף מתח עמוק בין הציפייה לגאולה מיידית והרמונית לבין המציאות ההיסטורית המורכבת והרצופה משברים. הוא מציע תפיסה לפיה ההיסטוריה מנווטת ביד אלוהית מכוונת, שבה גם החורבן והשממה הם חלק מתוכנית קצובה מראש המובילה בסופו של דבר לתיקון מוחלט.
- אחריות מנהיגותית ושותפות בגורלבעולם העבודה או הניהול, קל מאוד להטיל אשמה על כשלונות של צוותים אחרים או של קודמיך בתפקיד. מנהיגות ברוח דניאל פירושה לקחת אחריות מלאה על המצב הקיים, לומר 'אנחנו טעינו' ולפעול לתיקון, גם אם באופן אישי לא היית הגורם הישיר לבעיה. השותפות הזו מייצרת אמון ומאפשרת שינוי אמיתי.
- הבחנה בין זכאות לחסד במערכות יחסיםבמערכות יחסים ארוכות טווח (זוגיות, משפחה), פנייה לצד השני מתוך עמדה של 'מגיע לי' או התחשבנות על טעויות העבר מובילה למבוי סתום. הלקח של דניאל הוא לפנות אל הלב והחמלה של האחר, מתוך ענווה והכרה הדדית במגבלות שלנו, מה שמאפשר סליחה ושיקום הקשר.
- פרספקטיבה ארוכת טווח מול משברים זמנייםכשאנו חווים משבר אישי או מקצועי, קל לשקוע בתחושה שהכל אבוד ושאין מוצא. חזון 'שבעים השבועים' מלמד אותנו להסתכל על החיים בפרספקטיבה רחבה. משברים, בנייה מחדש ונפילות נוספות הם חלק מתהליך ההתפתחות שלנו. ההבנה שיש מחזוריות וזמן לכל תהליך מעניקה חוסן נפשי לעבור את 'צוק העתים'.
הפרק מעלה דילמה עמוקה בנוגע ליחס בין גזירה אלוהית קבועה מראש (דטרמיניזם) לבין כוחה של התפילה והתשובה האנושית (בחירה חופשית). אם קץ החורבן והתהליכים ההיסטוריים כבר 'נחתכו' ונקבעו מראש בלוח זמנים מדויק של שבעים שבועים, מהו תפקידה של תפילת דניאל הנואשת? האם היא שינתה דבר מה בתוכנית האלוהית, או שמא תפקידה היה אך ורק להכין את נפשו של דניאל לקבלת הגזירה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים׃
בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה׃
וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר׃
וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו׃
חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו [הִרְשַׁעְנוּ] וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ׃
וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל־עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל־עַם הָאָרֶץ׃
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בָךְ׃
יְהוָה לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ׃
לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ׃
וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃
וְכָל־יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת־תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ׃
וַיָּקֶם אֶת־דבריו [דְּבָרוֹ ] אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא־נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם׃
כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא־חִלִּינוּ אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֺנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ׃
וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל־הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי־צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ׃
וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת־עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ׃
אֲדֹנָי כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר־קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל־סְבִיבֹתֵינוּ׃
וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי׃
הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פקחה [פְּקַח] עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים׃
אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל־תְּאַחַר לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ׃
וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי עַל הַר־קֹדֶשׁ אֱלֹהָי׃
וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב׃
וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה׃
בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה׃
שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם [וּלְהָתֵם] חטאות [חַטָּאת] וּלְכַפֵּר עָוֺן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים׃
וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים׃
וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת׃
וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם׃