דברי הימים ב · פרק ו׳
האינסוף בתוך ההיכל: תיאולוגיית המפגש של שלמה
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
פסוק יחהמלך שלמה והבית ששומע תפילות
פעם אחת, לפני שנים רבות, מלך חכם וטוב לב בשם שלמה בנה בית מיוחד מאוד – בית המקדש. הבית הזה היה יפהפה, מעוטר בזהב ומלא באור חם. כשהבנייה הסתיימה, כל העם התאסף יחד. שלמה המלך לא התגאה ביופי של המבנה, אלא ירד על ברכיו, פרש את ידיו לשמים ונשא תפילה מרגשת. הוא ביקש מאלוהים: 'אלוהים יקר, הבית הזה קטן מדי בשבילך, כי אתה גדול יותר מכל השמים! אבל בבקשה, עשה שהמקום הזה יהיה כמו אוזן קשבת. כשמישהו עצוב, כשקשה לו, או כשהוא עושה טעות ומצטער עליה – הקשב לו וסלח לו'. שלמה רצה שכולם ידעו שלא משנה מה קורה, תמיד יש מקום שאפשר לפנות אליו ולקבל חיבוק חם וסליחה.
שלמה מלמד אותנו שקדושה אינה מוגבלת לקירות פיזיים; המקדש הוא כלי שנועד לעזור לנו לפתוח את הלב, בעוד שהנוכחות האלוהית מקיפה את הכל.
הסיפור על תפילת שלמה מזמין אותנו לדבר עם הילדים על כוחה של הסליחה ועל היכולת לתקן. שלמה המלך, האדם החזק בממלכה, מראה ענווה גדולה ומזכיר שכולם טועים לפעמים. זו הזדמנות מצוינת להסביר לילד שטעויות הן חלק טבעי מהחיים, ושהדבר החשוב ביותר הוא לא לפחד להודות בהן ולבקש סליחה. תוכלו לחבר זאת לסיטואציה יומיומית, כמו מריבה עם חבר או אח, ולהראות להם שסליחה כנה היא כמו גשר שבונה מחדש את הקשר, בדיוק כמו שהמקדש חיבר את העם מחדש.
- אם היית יכול לבנות מקום מיוחד שבו כולם מרגישים בטוחים ושמחים, איך הוא היה נראה?
- איך אתה מרגיש בלב אחרי שאתה מבקש סליחה ממישהו, או כשמישהו סולח לך?
- למי היית רוצה לשלוח מחשבה טובה או תפילה קטנה הערב לפני השינה?
התפילה הגדולה של שלמה המלך
דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום של אלפי אנשים. כולם שקטים ומביטים אל הבמה. שם עומד שלמה המלך החכם, לבוש בגדי מלכות מפוארים. הוא יורד על ברכיו, פורש את ידיו אל השמים הכחולים ומתחיל לדבר בקול רם ומרגש. שלמה בדיוק סיים לבנות את בית המקדש – בית יפהפה ומלא באור זהוב. הוא מבקש מאלוהים: אנא, הקשב לכל מי שיבוא לכאן להתפלל. גם אם מישהו יעשה טעות ויצטער עליה, סלח לו ועזור לו להיות טוב יותר. כולם מקשיבים בנשימה עצורה לתפילה המרגשת, והלב של כולם מתמלא בתקווה גדולה. מה יקרה עכשיו כשהתפילה תסתיים? האם אלוהים יענה לשלמה? בפרק הבא נגלה את ההפתעה המדהימה שתרד מהשמים!
שלמה המלך שואל: איך אלוהים הגדול, שאפילו השמים הכי גבוהים קטנים עליו, יכול לגור בבית קטן שבנינו? הוא מסביר שהבית הזה הוא פשוט מקום מיוחד שבו אנחנו יכולים לדבר איתו והוא יקשיב לנו.
שלמה המלך בנה במיוחד במה מנחושת בגובה של כמעט מטר וחצי (שלוש אמות) כדי שכולם יוכלו לראות ולשמוע אותו מתפלל!
מה יקרה כשהתפילה תסתיים? בפרק הבא נגלה איזה סימן מדהים ירד מהשמים!
הנאום ששינה את חוקי המשחק
אחרי שנים של עבודה קשה, שלמה המלך מסיים לבנות את בית המקדש בירושלים. הוא אוסף את כל העם לחגיגה ענקית, ועולה על במת נחושת מיוחדת. במקום להשוויץ בבניין המפואר שבנה, שלמה עושה משהו מפתיע: הוא כורע על ברכיו ונושא תפילה כנה ואמיצה. הוא מבין שאלוהים גדול מכדי לחיות בתוך בניין, ומסביר שהמקדש הוא בעצם תחנת קשר. שלמה מבקש שאלוהים יקשיב לכל מי שיפנה למקום הזה ברגעים קשים – בזמן מלחמה, בצורת או משבר אישי. הוא אפילו מבקש שאלוהים יענה לאנשים ממדינות אחרות שיבואו להתפלל שם. זוהי הצהרה מדהימה על כוחה של חרטה ועל האפשרות להתחיל מחדש תמיד.
שלמה מבין שאלוהים הוא אינסופי ואי אפשר לסגור אותו בתוך בניין. המקדש הוא לא בית אמיתי לאלוהים, אלא מקום פיזי שעוזר לנו, בני האדם, להתרכז ולמצוא חיבור אליו.
כשאתה מרגיש מוצף או שעשית טעות גדולה, אל תנסה להסתיר אותה. עצור, מצא פינה שקטה, ודבר על זה בכנות. להודות בטעות זו לא חולשה – זו תחילת התיקון.
לבנות בית מקדש עצום ואז להגיד שאלוהים לא באמת גר שם, זה כמו להקים שרת מחשבים מטורף ומשוכלל, ולהבין שהעיקר הוא לא המחשב עצמו, אלא החיבור והתקשורת שהוא מאפשר לכל המשתמשים בעולם.
הארכיטקטורה של הסליחה
שלמה המלך עומד בשיא כוחו והצלחתו. פרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה של הממלכה – בית המקדש בירושלים – הושלם. כל העם מתאסף לחנוך את המבנה המפואר. שלמה עולה על במת נחושת, כורע ברך מול המזבח ונושא תפילה ארוכה ומפורטת שמגדירה מחדש את היחסים בין אדם לאלוהים. הוא פותח בהיסטוריה המשפחתית ובקיום ההבטחה לאביו, דוד. אך החלק המרתק בתפילה הוא ההבנה הבוגרת של שלמה: הוא מצהיר בגלוי שהמקדש אינו יכול להכיל את אלוהים האינסופי. במקום זאת, המקדש מוגדר כמרכז רוחני של הקשבה וסליחה. שלמה עובר על שורה של תרחישים קשים – מלחמות, בצורת, רעב, ואפילו גלות – ובכולם הוא מציע את אותו פתרון: פנייה כנה אל המקדש, הכרה בטעות ובקשת סליחה. התפילה מסתיימת בקריאה נרגשת לאלוהים לשכון במנוחה יחד עם ארון הברית, ולהביא שמחה וישועה לעם.
הפסוק מציג את הפרדוקס התיאולוגי המרכזי של המקדש: כיצד אל אינסופי, שאינו מוגבל בזמן ובמרחב, יכול לשכון במבנה פיזי מעשה ידי אדם? שלמה מבין שהמקדש אינו בית מגורים לאלוהים, אלא נקודת מפגש וחיבור עבור בני האדם. המבנה החומרי משמש ככתובת פיזית שאליה מכוונים את הלב, בעוד שהאל עצמו נותר נשגב ומקשיב מן השמים.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, חנוכת בית המקדש הייתה אמורה להיות מופע של אגו מלכותי. שלמה בנה את אחד המבנים המפוארים בעולם העתיק, והוא היה יכול להשתמש באירוע כדי להאדיר את שמו. במקום זאת, הסיפור הזה מציג לנו שיעור מדהים בענווה ובפסיכולוגיה אנושית. כששלמה עומד מול הקהל העצום, הוא לא מדבר על פאר קירות הארז או על ציפויי הזהב. הוא מתמקד בשאלה עמוקה: איך בכלל אפשר לבנות בית לאל אינסופי? התשובה שלו מפתיעה בפשטותה. המקדש אינו בית מגורים לאלוהים, אלא אנטנה רוחנית עבור בני האדם. הוא מקום שנועד לעזור לנו להתמקד. מה שמעניין במיוחד בתפילה של שלמה הוא הריאליזם שלו. הוא לא משלה את עצמו שהעם יחיה באושר ועושר לנצח בלי בעיות. להיפך, הוא צופה מראש את כל המשברים האפשריים: כישלונות צבאיים, בצורת קשה, רעב, ואפילו מצב קיצוני של חורבן וגלות בארץ רחוקה. שלמה מבין שטבע האדם הוא לחטוא ולטעות. הוא אומר משפט חזק מאוד: כי אין אדם אשר לא יחטא. הוא לא מצפה לשלמות, אלא ללקיחת אחריות. בכל אחד מהתרחישים האלה, המקדש משמש כעוגן. שלמה מבקש מאלוהים שאם בני העם יקלעו לצרה בגלל טעויותיהם, ואז יפנו את ליבם ואת פניהם לכיוון המקדש ויבקשו סליחה בכנות – אלוהים ישמע אותם מן השמים ויסלח להם. המקדש הוא בעצם מרחב בטוח לתיקון. עוד נקודה מדהימה בתפילה היא הפתיחות שלה. שלמה לא שומר את המקדש רק לעם שלו. הוא מבקש במפורש שאלוהים יקשיב גם לתפילתו של הנוכרי – האדם הזר שמגיע מארץ רחוקה כי שמע על שמו של אלוהים. בכך, שלמה הופך את המקדש למקום אוניברסלי של חיבור אנושי, מעבר לגבולות לאומיים. בסופו של דבר, הסיפור הזה מלמד אותנו שהכוח האמיתי של מקום קדוש, או של כל מערכת יחסים משמעותית, אינו טמון ביופי החיצוני שלה, אלא ביכולת שלה להכיל את החולשות שלנו, לאפשר לנו להודות בטעויות ולמצוא את הדרך חזרה הביתה.
אם היית בונה מקום מיוחד שנועד לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר ולתקן את הטעויות שלהם, איך הוא היה נראה ומה היה החוק הכי חשוב בו?
האינסוף בתוך ההיכל: תיאולוגיית המפגש של שלמה
פרק ו' בספר דברי הימים ב' מתאר את אחד הרגעים הדרמטיים והמכוננים בתולדות ממלכת יהודה: טקס חנוכת בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. לאחר שהשלים את מלאכת הבנייה המפוארת והציב את ארון הברית בקודש הקודשים, שלמה פונה אל העם ואל אלוהים בסדרת נאומים ותפילה ארוכה. הוא פותח בהזכרת הבטחת האל לאביו דוד, ומצהיר כי בניית המקדש היא מימוש של הבטחה זו ובחירה אלוהית בירושלים. לאחר מכן, שלמה עולה על במת נחושת שהוצבה בחצר המקדש, כורע על ברכיו מול המזבח ונושא את תפילתו המפורסמת. הוא מציג תפיסה תיאולוגית מורכבת המכירה בכך שהאל אינו מוגבל למבנה פיזי כלשהו, ומבקש שהמקדש ישמש כמוקד שאליו יפנו בני האדם את תפילותיהם. שלמה מפרט שורה של מצבי משבר לאומיים ואישיים – כגון בצורת, רעב, תבוסה במלחמה וגלות – ומבקש שבכל מקרה שבו יפנו בני העם (ואף הנוכרים) אל המקדש מתוך חרטה כנה, אלוהים ישמע את תפילתם מן השמים, ישפוט בצדק ויסלח להם.
הפסוק מציג את הפרדוקס התיאולוגי המרכזי של המקדש: כיצד אל אינסופי, שאינו מוגבל בזמן ובמרחב, יכול לשכון במבנה פיזי מעשה ידי אדם? שלמה מבין שהמקדש אינו בית מגורים לאלוהים, אלא נקודת מפגש וחיבור עבור בני האדם. המבנה החומרי משמש ככתובת פיזית שאליה מכוונים את הלב, בעוד שהאל עצמו נותר נשגב ומקשיב מן השמים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
תפילת שלמה בחנוכת המקדש היא יצירת מופת ספרותית ותיאולוגית, המעצבת את מושג הקדושה והתפילה במקרא. מבחינה מבנית, התפילה נפתחת בהקשר היסטורי-שושלתי: שלמה קושר את בניית המקדש לבחירה הכפולה של אלוהים – בדוד כמנהיג ובירושלים כמקום שבו ישכון שמו. בכך הוא מעניק לגיטימציה דתית ופוליטית לממלכתו. אולם מיד לאחר מכן, המיקוד עובר מהממד הפוליטי לממד התיאולוגי והקיומי העמוק ביותר. המתח המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל התפילה הוא המתח בין הטרנסצנדנטיות (ריחוקו ואינסופיותו של האל) לבין האימננטיות (נוכחותו ונגישותו בעולם). שלמה מנסח זאת בשאלה רטורית נוקבת: "כי האמנם ישב אלוהים את האדם על הארץ? הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". זוהי כפירה מוחלטת בתפיסה האלילית הרווחת במזרח הקדום, שראתה במקדש את ביתו הפיזי של האל שבו הוא אוכל, ישן ושוכן. שלמה מבהיר כי המקדש אינו מכיל את אלוהים; אלוהים נותר בשמים. המקדש הוא "מקום שמו" – ייצוג סמלי, נקודת קצה ארצית המאפשרת לבני האדם לכוון את תודעתם ואת תפילתם אל האינסוף. מבחינה ספרותית, התפילה בנויה משבעה תרחישים (מודל טיפולוגי המבטא שלמות). שלמה מפרט סיטואציות שונות של משבר: שבועת שקר ומשפט צדק, תבוסה צבאית, עצירת גשמים, פגעי טבע (רעב, דבר, שדפון, ירקון, ארבה), תפילת היחיד הסובל ("אשר ידעו איש נגעו ומכאובו"), תפילת הנוכרי, ויציאה למלחמה. התרחיש השביעי והאחרון עוסק במצב הקיצוני ביותר – חטא, חורבן וגלות בארץ אויב. המבנה של כל התרחישים הללו הוא קבוע ומחזורי: חטא או משבר -> פנייה ותפילה אל המקדש (או לכיוונו) -> שמיעה אלוהית מן השמים -> סליחה וישועה. השימוש החוזר בשורש ש-ו-ב (לשוב אל הארץ, להשיב אל הלב, לשוב בתשובה) מדגיש את הרעיון שהמשבר אינו סוף פסוק, אלא קריאה לשינוי פנימי. שלמה מבין כי הסבל אינו עונש שרירותי, אלא מנגנון המיועד לעורר התבוננות עצמית ותיקון מוסרי. ראויה לציון מיוחד התייחסותו של שלמה לנוכרי. בעידן של לאומנות דתית קשוחה, שלמה מציג חזון אוניברסלי מרשים. הוא מבקש מאלוהים לשמוע גם לתפילת הזר שאינו מעם ישראל, המגיע מארץ רחוקה. המטרה אינה רק דתית, אלא קוסמופוליטית: "למען ידעו כל עמי הארץ את שמך". המקדש הופך מנכס לאומי לבית תפילה לכל העמים. בסיום התפילה, שלמה משתמש בדימויים פיוטיים של מנוחה וישועה ("קומה ה' אלוהים לנוחך... כוהניך ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב"). הוא חותם בבקשה שאלוהים יזכור את חסדי דוד אביו, ובכך סוגר את המעגל השושלתי שפתח בו. התפילה מעמידה את המקדש לא כהיכל של פולחן קורבנות מכני, אלא כמוסד של חסד, צדק חברתי, סליחה וקשר בלתי אמצעי בין האדם המוגבל לבוראו האינסופי.
- הפרדוקס של יצירת מרחב ממוקדבעולם המודרני, אנו מוקפים באינסוף אפשרויות, מידע וגירויים, שלעיתים קרובות מותירים אותנו מפוזרים וחסרי מיקוד. שלמה מלמד אותנו שלמרות שהרוחניות והתודעה הן אינסופיות, בני האדם זקוקים למרחב פיזי מוגדר כדי לפעול ביעילות. בחיים המקצועיים והאישיים, יצירת מקדש קטן – בין אם זה חדר עבודה נקי מהסחות דעת, זמן קבוע ביומן למדיטציה או כתיבה, או טקס יומי קבוע – היא הדרך היחידה לתת ביטוי מעשי לשאיפות הגדולות והאינסופיות שלנו.
- הכרה באי-שלמות כבסיס לחוסןהאמירה של שלמה 'כי אין אדם אשר לא יחטא' היא אבן יסוד בבריאות הנפש ובניהול מערכות יחסים. תרבות של פרפקציוניזם מובילה לחרדה, להסתרה ולייאוש מול כישלונות. מנהיגים, מנהלים ובני זוג צריכים לאמץ את הגישה הזו: ההנחה שטעויות יתרחשו היא לא הזמנה לרשלנות, אלא בסיס לבניית מנגנוני תיקון וסליחה מובנים. במקום להלקות את עצמנו או את עובדינו על טעויות, יש להתמקד במהירות התגובה, בלמידה ובשיבה למסלול.
- אוניברסליות ופתיחות לזרבזמנים של קיטוב חברתי ולאומנות, קל להסתגר בתוך הקהילה והמגזר שלנו ולראות ב'אחר' איום. בקשתו של שלמה לקבל את תפילת הנוכרי במקדש מזכירה לנו שערכים של חמלה, צדק והקשבה חייבים לחצות גבולות. בארגונים ובקהילות, המשמעות היא יצירת תרבות מכילה באמת, שבה גם מי שמגיע מחוץ למערכת – עובד חדש, לקוח מתרבות אחרת או שכן שונה – מרגיש שקולו נשמע ושצרכיו נלקחים בחשבון בכבוד שווה.
הפרדוקס התיאולוגי של הגבלת האינסוף: כיצד יכול האדם המוגבל ליצור קשר עם ישות אינסופית מבלי לצמצם אותה לחומר וצורה? שלמה מנסה לפתור זאת באמצעות ההבחנה בין שכינת האל בשמים לבין שמו השוכן במקדש, אך הדילמה המוסרית והקיומית נותרת: האם המקדש הפיזי מקרב את האדם לאלוהים, או שמא הוא עלול להפוך למסך המרחיק אותו מהאלוהות האמיתית והמופשטת?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל׃
וַאֲנִי בָּנִיתִי בֵית־זְבֻל לָךְ וּמָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים׃
וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל־קְהַל יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד׃
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר׃
מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא־בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא־בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי עִם־לְבַב דָּוִיד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־דָּוִיד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבוֹתָ כִּי הָיָה עִם־לְבָבֶךָ׃
רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי בִנְךָ הַיּוֹצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי׃
וַיָּקֶם יְהוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקוּם תַּחַת דָּוִיד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וָאָשִׂים שָׁם אֶת־הָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְהוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו׃
כִּי־עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל־בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה׃
וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין־כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל־לִבָּם׃
אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי׃
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֵן דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְדָוִיד׃
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ׃
לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָשׂוּם שִׁמְךָ שָׁם לִשְׁמוֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃
אִם־יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא־בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת־עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ׃
וְאִם־יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁיבוֹתָם אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לָהֶם וְלַאֲבֹתֵיהֶם׃
בְּהֵעָצֵר הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ מֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם׃
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶל־הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל־אַרְצְךָ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה׃
רָעָב כִּי־יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי־יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה וְחָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר־לוֹ אוֹיְבָיו בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל־נֶגַע וְכָל־מַחֲלָה׃
כָּל־תְּפִלָּה כָל־תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל־הָאָדָם וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאֹבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל־דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת־לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת־לְבַב בְּנֵי הָאָדָם׃
לְמַעַן יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־הֵם חַיִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ׃
וְגַם אֶל־הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃
וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּ כָל־עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת־שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
כִּי־יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל־אוֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ׃
וְשָׁמַעְתָּ מִן־הַשָּׁמַיִם אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם׃
כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שׁוֹבֵיהֶם אֶל־אֶרֶץ רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה׃
וְהֵשִׁיבוּ אֶל־לְבָבָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שִׁבְיָם לֵאמֹר חָטָאנוּ הֶעֱוִינוּ וְרָשָׁעְנוּ׃
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל־לִבָּם וּבְכָל־נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ שִׁבְיָם אֲשֶׁר־שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם וְהָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְלַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ׃
וְשָׁמַעְתָּ מִן־הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנֹּתֵיהֶם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ־לָךְ׃
עַתָּה אֱלֹהַי יִהְיוּ־נָא עֵינֶיךָ פְּתֻחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
וְעַתָּה קוּמָה יְהוָה אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ יְהוָה אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב׃
יְהוָה אֱלֹהִים אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ׃